חמישה שורדים
עוד מותחן עוצר נשימה של הולי ג’קסון
רד בת השמונה־עשרה והחברים שלה יוצאים לטיול בקרוואן לבלות את חופשת האביב בחוף הים.
הדרך ארוכה אבל מצב הרוח מרומם. עד שבאמצע שום מקום גלגלי הקרוואן מתפוצצים בזה אחר זה, והחבורה מבינה שזאת לא סתם תקלה מקרית.
לא רחוק מהם מסתתר צלף, והוא יודע בדיוק מי הם. הוא גם יודע שאחד מהם שומר סוד. סוד שהצלף מוכן להרוג בשבילו.
כך מתחיל משחק מסוכן של חתול ועכבר, בזמן שהחבורה מנסה נואשות להזעיק עזרה. סודות הולכים ונחשפים, והמתח בין החברים מגיע לשיאו. רק דבר אחד בטוח – את הלילה הקטלני הזה לא כולם ישרדו.

הולי ג’קסון גדלה באנגליה והתחילה לכתוב סיפורים מגיל צעיר. ספריה המדריך לרצח לילדות טובות, ילדה טובה, דם רע וסיכוי טוב למות היו
לרבי־מכר בינלאומיים. ג’קסון זכתה בפרסים ספרותיים ובהם, פרס הספר הלאומי הבריטי (2020) ופרס ווֹטֶרסטוֹנס לספרי ילדים ונוער (2021).
היא גרה בלונדון, ומלבד קריאה וכתיבה נהנית ממרתונים של משחקי מחשב ומאיתור שגיאות תחביר בשלטי רחוב.
שם: חמישה שורדים
מחבר/ת: הולי ג’קסון
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 011375286
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-perek-1">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">כאן ולא כאן. אדום ושחור. רגע אחד שם, וברגע הבא<span class="No-break"> —</span> איננו. פניה משתקפות בזכוכית. נעלמות באור הפנסים המתקרבים, שבות ומופיעות באפלת החוץ. ושוב נעלמות. החלון שמר את פניה לעצמו. טוב, שישמור. אבל הנה הן שוב — גם החלון לא רצה בהן.</p>
			<p class="text">בבואתה של רֶד בהתה בה, אבל הזכוכית והחושך לא דייקו וטישטשו את הפרטים. התווים העיקריים היו שם: הזוהר החיוור מדי של עורה, והעיניים הכחולות כהות, הרחוקות זו מזו, שלא היו שייכות רק לה. אתן כל כך דומות<span class="No-break"> —</span> הייתה שומעת לעיתים בעבר, פעמים רבות יותר משרצתה. ועכשיו לא רצתה לשמוע את זה כלל, ואפילו לא לחשוב על זה. אז היא הפנתה את מבטה מפניה, מפניהן, והתעלמה משתיהן. אבל קשה יותר להתעלם ממשהו דווקא כשמנסים.</p>
			<p class="text">רד הסיטה את מבטה, והתמקדה במקום זה במכוניות בנתיב הסמוך, תחתיה. משהו לא היה בסדר: מלמעלה, מהחלון שלה, נראו המכוניות קטנות מדי, אבל היא עצמה לא הרגישה גדולה יותר. היא עקבה אחר מכונית כחולה שהאיצה כדי לעקוף, ועזרה לה במבט שדחף את הרכב קדימה. בבקשה, חבר<span class="No-break"> —</span> הנה, עקפת את קופסת הפח הדוהרת בכביש המהיר, על כל תשעה וחצי המטרים שלה. ובעצם, זה מוזר כשחושבים על כך<span class="No-break"> —</span> שככל שיושבים גבוה יותר, נדמה שהכביש מאבד ממהירותו.</p>
			<p class="text">"רד?" </p>
			<p class="text">הקול מולה קטע את מחשבותיה על גובה ומהירות. מַאדִי הביטה בה מבעד לאור העמום שבתוך הרכב, עורה התכווץ קלות סביב עיניה החומות הבהירות. היא שלחה בעיטה קטנה תחת השולחן, אל שוק רגלה של רד. "שכחת שאנחנו באמצע משחק?"</p>
			<p class="text">"לא," ענתה רד, אבל כן, היא שכחה. איזה משחק זה היה?</p>
			<p class="text">"<span class="revach-b-n"> </span><span class="natuy">עשרים שאלות</span>," אמרה מאדי שקראה את מחשבותיה. טוב, הן הכירו כל חייהן, רד נולדה שבעה חודשים בלבד לפניה ואי אפשר לומר שהיא ניצלה אותם במיוחד. אולי מאדי הספיקה ללמוד לקרוא את מחשבותיה בזמן שהן מכירות<span class="No-break"> —</span> יותר משבע־עשרה שנה. רד ממש קיוותה שלא. היו שם דברים שאף אחד לא אמור לראות. אף אחד. אפילו לא מאדי. במיוחד לא מאדי.</p>
			<p class="text">"כן, אני יודעת," אמרה רד, עיניה נדדו אל צידו השני של הקרוואן, אל הדלת החיצונית ואל הספה הנפתחת, שהייתה רק ספה בשלב זה<span class="No-break"> —</span> ובהמשך, מיטה שבה היא ומאדי יישנו הלילה. רד לא זכרה<span class="No-break"> —</span> איזה צד של המיטה מאדי מעדיפה? כי היא עצמה לא הצליחה להירדם אלא אם ישנה בצד שמאל, ובדיוק כשניסתה לקרוא את מחשבותיה של מאדי בעניין, מבטה נלכד בשלט ירוק מחוץ לחלון, שחלף בחשכת הלילה מעל השמשה הקדמית.</p>
			<p class="text">"השלט אומר רוֹקינגהאם, אנחנו לא אמורים לרדת מהכביש הזה בקרוב?" אמרה רד, בקול שלא היה חזק מספיק כדי להגיע למי שישבו בקדמת הקרוואן, שם המידע היה יכול להיות שימושי. היא כנראה טעתה בכל מקרה, אז עדיף היה לא לומר כלום. כבר שעה שהם נוסעים על אותו כביש:</p>
			<p class="text"><span class="english">I</span>-73, שהפך ל־<span class="english">I</span>-74 ואז באדישות ל־<span class="english">US</span> 220.</p>
			<p class="text">"רד קני, תתרכזי," אמרה מאדי ונקשה באצבעותיה, עם רמז לחיוך על פניה. הן אף פעם לא התקמטו, פניה של מאדי, אפילו לא במהלך החיוך הרחב ביותר. עור דמוי שמנת<span class="No-break"> —</span> בהיר וחלק יותר מכפי שעור אמור להיות, מה שהדגיש עוד יותר את הנמשים על פניה של רד, בתמונות בהן צולמו זו לצד זו. זו לצד זו באופן מילולי<span class="No-break"> —</span> הן היו כמעט באותו גובה, מכף רגל ועד קצה הראש, אם כי שערה של רד נטה לבלונד כהה, בעוד זה של מאדי היה חום בהיר יותר, בהבדל של גוון או שניים. רד תמיד אספה את שערה לאחור, עם פוני רפוי שגזזה בעצמה במספרי המטבח. מאדי השאירה את שלה פזור ומסודר, וקצותיו רכים באופן שבו שערה של רד מעולם לא היה. "אני זו ששואלת את השאלות, ואת זו שחשבה על דמות, מקום או חפץ," הזכירה לה מאדי.</p>
			<p class="text">רד הינהנה באיטיות. טוב, גם אם מאדי העדיפה לישון בצד שמאל, לפחות הן לא היו במיטת קומתיים.</p>
			<p class="text">"כבר שאלתי שבע שאלות," אמרה מאדי.</p>
			<p class="text">"מעולה." רד לא זכרה מה היה הדמות, המקום או החפץ שלה. אבל באמת, הם בדרכים כל היום ויצאו מהבית לפני שתים־עשרה שעות בערך<span class="No-break"> —</span> לא הגיע הזמן להפסיק עם משחקי הנסיעות?</p>
			<p class="text">רד לא יכלה לחכות שזה ייגמר כדי שתוכל לישון סוף־סוף, בצד שמאל או בימין. פשוט לעבור את זה. הם אמורים להגיע לגוֹלְף שוֹרְז מחר, בשעה הזו בערך, ולפגוש את שאר החברים<span class="No-break"> —</span> זה היה התכנון.</p>
			<p class="text">מאדי כיחכחה בגרונה.</p>
			<p class="text">"אז תזכירי לי מה היו התשובות שנתתי עד עכשיו?" שאלה רד.</p>
			<p class="text">מאדי נשפה החוצה, כמעט אנחה או כמעט צחוק, קשה היה להבחין. "זה היה אדם<span class="No-break"> —</span> אישה, לא דמות בדיונית," מנתה באצבעותיה. "מישהי שאני מכירה, אבל לא קים קרדשיאן ולא את."</p>
			<p class="text">רד הביטה מעלה, מחפשת בזוויות הריקות של מוחה אחר הזיכרון. "לא, מצטערת," אמרה, "זה נעלם."</p>
			<p class="text">"אוקיי, נתחיל מחדש," אמרה מאדי, אבל בדיוק אז סיימון דידה החוצה מתוך השירותים הקטנים, והציל את רד מעוד כיף מאורגן בע"מ. הדלת חבטה בו כשהקרוואן האיץ.</p>
			<p class="text">"סַיְּימוֹן יוּ, היית שם כל הזמן הזה?" שאלה מאדי בגועל. "שיחקנו שני סבבים שלמים."</p>
			<p class="text">סיימון העביר את ידו בגלי שערו השחור, הרפוי, והצמיד אצבע לא יציבה לשפתיו כשאמר: "ששש, גברת לעולם אינה מגלה את סודותיה."</p>
			<p class="text">"אז סגור כבר את הדלת לפחות."</p>
			<p class="text">הוא סגר, אבל עם הרגל, כדי להדגיש איזושהי נקודה, וכמעט איבד את שיווי משקלו בזמן שהקרוואן המשיך לשעוט קדימה, ושינה נתיב כדי לעקוף. היציאה שלהם לא אמורה להיות קרובה? אולי רד צריכה לומר משהו, אבל כעת רק בהתה בסיימון מדדה קדימה, נשען על הדלפק הקטן של המטבח שמאחוריה. בתנועה מסורבלת אחת, הוא גלש אל המושב שלצידה, וברכיו נחבטו בשולחן.</p>
			<p class="text">רד בחנה אותו: האישונים שלו היו גדולים מדי בתוך עיניו הכהות והעגולות, וכתם רטוב ומחשיד עיטר את חזית החולצה שלו, בצבע טורקיז עם לוגו של קבוצת הפוטבול האיגלס.</p>
			<p class="text">"אתה כבר שיכור," אמרה, כמעט בהערכה. "חשבתי ששתית רק שלוש בירות או משהו כזה."</p>
			<p class="text">סיימון התקרב כדי ללחוש באוזנה, ורד יכלה להריח את הריח החד, המתכתי, שבנשימתו. היה בלתי אפשרי לפספס את זה<span class="No-break"> —</span> באותו אופן ידעה גם שאבא שלה משקר לה<span class="No-break"> —</span> <span class="natuy">לא, רד, לא שתיתי היום, אני מבטיח</span>.</p>
			<p class="text">"ששש," אמר סיימון, "אוֹלִיבֶר הביא טקילה."</p>
			<p class="text">"ואתה פשוט שתית ממנה?" מאדי שמעה, ושאלה.</p>
			<p class="text">בתשובה, סיימון קפץ את שתי כפות ידיו לאגרופים, והניף אותם באוויר תוך צעקת: "חופשת האביב, מותק!"</p>
			<p class="text">רד צחקה. ובכל מקרה, אם היא פשוט תשאל, אולי מאדי לא תתנגד לישון בצד ימין הלילה, או אפילו בשאר השבוע. היא פשוט יכולה לשאול.</p>
			<p class="text">"אוליבר לא אוהב שאנשים נוגעים לו בדברים," אמרה מאדי בקול שקט, ומבטה גלש מעבר לכתפה אל אחיה, שישב במושב הנוסע הקדמי, מטרים ספורים משם, והתעסק ברדיו תוך כדי שיחה עם רֵיינָה, שנהגה. אַרְתוּר עמד מאחוריהם, וחייך בשפתיים קמוצות כשהביט לעבר רד. או שאולי בעצם חייך אל סיימון.</p>
			<p class="text">"הֵי, זה הקרוואן שלי, יש לי זכות על כל מה שבתוכו," אמר סיימון ושיהק.</p>
			<p class="text">"זה הקרוואן של הדוד שלך," הרגישה מאדי צורך לתקן.</p>
			<p class="text">"לא היית גם אמור לנהוג היום?" שאלה רד. התוכנית הייתה להתחלק בנהיגה שווה בשווה בין השישה. היא לקחה את המשמרת הראשונה שארכה שעתיים, כדי להיפטר מזה מוקדם, ונהגה את הדרך היוצאת מפילדלפיה, במורד ה־<span class="english">I</span>-95 עד שעצרו לצהריים. ארתור ישב לידה כל הדרך וכיוון אותה בשלווה, כאילו הצליח לקלוט מתי היא מתנתקת ומתי היא נלחצת מגודלו של הקרוואן, ומהאופן בו הכול נראה קטן מדי מלמעלה. קוראי מחשבות בכל מקום, כנראה. אבל היא הכירה את ארתור רק שישה או שבעה חודשים, זה לא הוגן.</p>
			<p class="text">"ריינה ואני החלפנו," אמר סיימון, "בגלל הבירות שכבר שתיתי." חיוך ממזרי. סיימון תמיד הצליח להיחלץ מכל דבר, הוא היה מצחיק מדי, חד מדי. לא היה אפשר לכעוס עליו באמת. טוב, חוץ ממאדי<span class="No-break"> —</span> אם היא ממש ניסתה.</p>
			<p class="text">"הי, ריינה ממש מגניבה, דרך אגב," לחש סיימון למאדי, כאילו שהייתה לה בעלות כלשהי על כמה מגניבה הייתה חברתו של אחיה. אבל היא חייכה בכל זאת, וקיבלה את המחמאה, ושלחה מבט חטוף אל הזוג המושלם, אפילו שגבם היה מופנה אליה.</p>
			<p class="text">הייתה הפסקה בשיחה<span class="No-break"> —</span> הגיע הרגע המתאים לשאול, לפני שתשכח מזה.</p>
			<p class="text">"הי, מאדי, לגבי המיטה<span class="No-break"> —</span>"</p>
			<p class="text">"שיט!" אוליבר סינן מקדימה, והצליל צרם. "זאת היציאה שלנו! את צריכה לפנות, ריינה. עכשיו! עכשיו!"</p>
			<p class="text">"אני לא יכולה," אמרה ריינה בבהלה פתאומית, כשהביטה במראות ואותתה.</p>
			<p class="text">"הם ייתנו לך, אנחנו יותר גדולים, פשוט סעי," אמר אוליבר, והושיט יד קדימה כאילו עמד לתפוס בהגה.</p>
			<p class="text">צליל חריקה<span class="No-break"> —</span> לא מהקרוואן, אלא מריינה, כשסטתה עם הרכב הכבד על פני נתיב אחד. שברולט כעוס צרח־צפר בתגובה, והנהג שבפנים הניף לעברם אצבע משולשת, והשאיר אותה תלויה מחוץ לחלון. רד העמידה פנים שהיא תופסת אותה, מכניסה אותה לכיס החזה של חולצת המשבצות הכחולה־צהובה שלה, ואוצרת אותה לנצח.</p>
			<p class="text">"קדימה, צאי, צאי," נבח אוליבר, וריינה סטתה ימינה שוב, והספיקה לפנות ממש ברגע האחרון. עוד צפצוף, הפעם ממכונית טסלה זועמת שנותרה מאחור על הכביש המהיר.</p>
			<p class="text">"יכולנו פשוט לרדת ביציאה הבאה ולמצוא פתרון, בדיוק בשביל זה יש גוגל־מפות," אמרה ריינה, והאטה, קולה הפך מוזר ומהודק, כאילו חשקה את שיניה תוך כדי דיבור. רד מעולם לא ראתה את ריינה נסערת קודם, או כועסת<span class="No-break"> —</span> רק מחייכת, חיוך רחב יותר בכל פעם שעיניה ננעלו על אוליבר. איך זה מרגיש, להיות מאוהבת? היא לא הצליחה לדמיין את זה, לכן היא צפתה בהם לפעמים, כדי ללמוד מהדוגמה שלפניה. אבל היא הייתה צריכה להגיד משהו על היציאה קודם, לא? עבר כמעט יום שלם בלי הרמות קול<span class="No-break"> —</span> זה היה באשמתה.</p>
			<p class="text">"אני מצטער," אמר אוליבר, והסיט את שערה השחור והעבה של ריינה מאחורי אוזנה כדי שיוכל לעסות את כתפה, להטביע בה את אצבעותיו. "אני פשוט רוצה שנגיע כבר לקמפינג. כולנו עייפים."</p>
			<p class="text">רד הפנתה את מבטה, והותירה להם את הרגע הזה לעצמם<span class="No-break"> —</span> טוב, לעצמם ככל שהיה אפשר בקרוואן באורך תשעה וחצי מטרים ובו שישה אנשים. מתברר שחצי המטר הנוסף הזה היה משמעותי כל כך, שיש לציין אותו.</p>
			<p class="text">העולם בצד שלה של הקרוואן היה שוב חשוך. עצים ניצבו לאורך הדרך, אבל רד כמעט לא הצליחה לראותם, לא מעבר להשתקפות שלה ולפנים האחרות המסתתרות תחת אותה השתקפות. היא הייתה חייבת להסיט את מבטה גם מזה, לפני שתחשוב על כך יותר מדי. לא כאן, לא עכשיו.</p>
			<p class="text">הטנדר שלפניהם האט כשחלף על פני שלט שהגביל את המהירות ל־55 קמ"ש. אורות הבלמים שלו צבעו את הכביש לפניהם באדום<span class="No-break"> —</span> הצבע שרד נשאה עמה לכל מקום, יחד עם שמה, ותמיד בישר רעות. אבל הכביש המשיך הלאה, וגם הם.</p>
			<p class="text _idGenParaOverride-1">רגע, מה היא רצתה לשאול את מאדי?</p>
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek-1">2</h1>
			<p class="text-no-hazacha">תחושה מוזרה התפשטה בבטנה של רד, גרגור שנבלע בקול גלגלי הרכב על הכביש. לא יכול להיות שהיא כבר רעבה, נכון? הרי עצרו לארוחת ערב בצד הכביש המהיר רק לפני כמה שעות. אבל התחושה התגברה, והתפתלה, אז היא הושיטה יד אל שקית חטיף הצ'יפס שהייתה מונחת מול מאדי. היא שלפה חופן, והניחה אותם בפיה בזהירות, זה אחרי זה, כשאבקת גבינה מצפה את אצבעותיה.</p>
			<p class="text">"אה, כן," אמר סיימון, נעמד ונדחק בדרכו אל המיטה שלו שמעבר למטבח הזעיר. "כולכם חייבים לי שבעה דולר על החטיפים שקניתי בתחנת הדלק."</p>
			<p class="text">רד בהתה בצ'יפס שנותר בידה.</p>
			<p class="text">"הי." מאדי נטתה קדימה מעל השולחן. "אני אשלם על החטיפים, אל תדאגי."</p>
			<p class="text">רד הרכינה את מבטה עוד יותר, והסתירה את עיניה ממאדי. לא לדאוג זאת לא אפשרות. לא כזו שיש לה, בכל אופן. ברגעים האפלים ביותר שלה, בלילות החורף בהם נאלצה לישון עטופה במעיל, מעל שתי פיג'מות וחמישה זוגות גרביים, ועדיין לרעוד מקור, רד חלמה לפעמים להיות מאדי לַאבוֹי. לגור בבית ההוא, החמים, כאילו היה שלה, עם כל מה שהיה בו. שיהיה לה כל מה שהיה להם, וכל מה שכבר לא היה לה.</p>
			<p class="text">תפסיקי עם זה. חום טיפס במעלה בלחייה. הבושה דמתה לתחושה אדומה, לוהטת, ממש כמו אשמה וכעס. למה ביתה של משפחת קֶנִי לא היה יכול להתחמם מאשמה ומבושה? אבל בקרוב הכול ישתנה, נכון? ממש בקרוב. זה היה התכנון, זה היה כל העניין. ואז הכול יהיה אחרת. כמה משחרר זה יהיה פשוט לעשות או לחשוב, בלי לבדוק ולהשתהות ולשקול כל דבר פעם אחר פעם, בלי לומר, "לא, תודה, אולי בפעם הבאה." בלי להתחנן למשמרות נוספות בעבודה ולא לישון מספיק, בכל מקרה. לקחת עוד חופן צ'יפס פשוט כי מתחשק לה.</p>
			<p class="text">רד קלטה שהיא עדיין לא אמרה דבר. "תודה," מילמלה, בלי להביט באף אחד, אבל היא לא לקחה עוד צ'יפס. זה לא הרגיש בסדר. היא תיאלץ להסתדר עם התחושה בבטן שלה. ואולי זה בכלל לא רעב.</p>
			<p class="text">"בכיף," אמרה מאדי. הנה, תראי, רד, לה אין דאגות. מאדי לא הייתה צריכה לדאוג לכלום. היא הייתה אחת מאלה שהיו טובות בכול, כבר בניסיון הראשון. טוב, חוץ מהפעם בה התעקשה ללמוד לנגן בנבל. אלא אם כן רד הייתה אחת מהדאגות שלה<span class="No-break"> —</span> לפעמים זה נראה כך.</p>
			<p class="text">"אנחנו כבר בדרום קרוליינה?" שאלה רד, והחליפה נושא<span class="No-break"> —</span> הדבר היחיד שבו הייתה טובה.</p>
			<p class="text">"עוד לא," ענה אוליבר למרות שהיא דיברה אל אחותו. "עוד מעט. אני חושב שנגיע לקמפינג בעוד כארבעים דקות."</p>
			<p class="text">"ישששששש! חופשת האביב!" צעק שוב סיימון בקול גבוה, ובאורח פלא, בקבוק בירה נוסף כבר הופיע בידו, כשדלת המקרר מתנדנדת מאחוריו.</p>
			<p class="text">"אני אסגור," אמר ארתור, וחלף על פני סיימון המתנדנד במעבר הצר שבין הספה הנפתחת לשולחן האוכל, כשהוא טופח על גבו. ארתור מיהר קדימה לתפוס את דלת המקרר ולסגור אותה, כשאורות פנים הרכב העמומים שמעליהם משתקפים במשקפיו בעלי המסגרת המוזהבת כשהסתובב. רד אהבה את המשקפיים שלו, שבלטו כנגד עורו השזוף ושערו הכהה והמתולתל. היא תהתה אם גם היא צריכה משקפיים<span class="No-break"> —</span> דברים רחוקים נראו לה לאחרונה רחוקים יותר ומטושטשים. עוד דבר לרשימת הדאגות, כי היא לא יכלה לעשות עם זה כלום. עדיין. ארתור הבחין במבטה, וחייך בעודו מעביר אצבע על זיפי הזקן שעל סנטרו.</p>
			<p class="text">"ויתרתן על <span class="natuy">העשרים שאלות</span>?" שאל אותן.</p>
			<p class="text">"רד שכחה את הדמות, המקום או החפץ שלה," אמרה מאדי, וזה גרם לרד לחשוב: האם לא היה משהו נוסף ששכחה? משהו שרצתה לשאול את מאדי?</p>
			<p class="text">"צ'יפס?" מאדי הציעה את השקית לארתור.</p>
			<p class="text">"אה, אני בסדר, תודה." הוא נסוג מעט מהשקית, וכמעט מעד על פינת המיטה. מבטו התערפל, וכשבחנה אותו שוב, האם נצצה טיפת זיעה על מצחו? רד בדרך כלל לא שמה לב לדברים כאלה, אבל הפעם כן. האם זה אומר שהיא מביטה בו יותר מדי?</p>
			<p class="text">"מה קרה?" שאלה. "יש לך אלרגיה מסכנת חיים לחטיפי גבינה?"</p>
			<p class="text">"למזלי לא," אמר ארתור, והתיישב בזהירות על הספה הנפתחת.</p>
			<p class="text">אה, נכון, היא רצתה לשאול את מאדי באיזה צד היא ישנה. לעזאזל, ארתור אמר משהו והיא לא הקשיבה. עדיף ללכת על "אה?" ממוקם היטב.</p>
			<p class="text">"אמרתי שלפחות אין לי סחרחורת כמו זו שסיימון בטח מרגיש," חזר ארתור.</p>
			<p class="text">"מחלת נסיעה?" שאלה רד. "או בעצם, מחלת קרוואנסיעה?"</p>
			<p class="text">"לא, זה לא זה." ארתור ניענע בראשו. "כנראה מאוחר מדי לספר לכם את זה, אבל אני לא מרגיש כל כך טוב במקומות צפופים." הוא הביט סביב על הרהיטים הדחוסים והמטבח הקטן. "חשבתי שזה יהיה יותר רחב<span class="No-break"> —</span>"</p>
			<p class="text">"זה מה שהיא אמרה!" קטע אותו סיימון.</p>
			<p class="text">"אלוהים, סיימון, תפסיק כבר לצטט מ'המשרד'," גערה בו מאדי.</p>
			<p class="text">"הוא עושה את זה מאז חטיבת הביניים, עוד לפני שהוא בכלל הבין מה זה אומר."</p>
			<p class="text">"אני עומד ממש כאן, מאדס, אל תדברי עליי בגוף שלישי."</p>
			<p class="text">"אתם יכולים לשתוק לרגע?" קולו של אוליבר גבר על תגובתה של מאדי. "אנחנו מנסים לנווט כאן."</p>
			<p class="text">רד פנתה חזרה אל ארתור. "טוב, מזל שאתה לא צריך לבלות שבוע שלם בקרוואן הצפוף הזה. אה... רגע," היא חייכה אליו.</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">ארתור היה בעצם חבר של סיימון, אבל עם הזמן הפך להיות חבר של כולם. הוא לא למד בתיכון שלהם, אלא באחד אחר, בדרום פילדלפיה, אבל סיימון והוא שיחקו יחד באותה קבוצת כדורסל מאז שהצטרפו אליה מתישהו בשנה שעברה. רד הניחה שארתור לא חיבב במיוחד את החברים בבית הספר שלו, כי מאז תחילת השנה האחרונה הוא הופיע בכל המסיבות והמפגשים שלהם. וזה היה בסדר, כי היא אהבה שהוא נמצא בסביבה. הוא תמיד שאל איך היא ואיך עבר עליה היום, אם כי היא בדרך כלל ענתה בשקרים או בסיפורים מוגזמים, שהכילו רק שמץ מהאמת. הוא התעניין בה אפילו שלא היה בה שום דבר מעניין. והייתה גם הפעם שהסיע אותה הביתה אחרי מסיבת הסילבסטר, ונתן לה לשבת באוטו שלו ולהפשיר באוויר היבש של החימום, לפני שתיאלץ להיכנס לבית הקר ולגלות איזה בלגן אבא שלה השאיר לה הפעם. ארתור לא ידע שזה המצב. הוא חשב שהם פשוט מדברים, מעבירים את הלילה בשיחה בשתיים לפנות בוקר, מחוץ לביתה. מעשה חסד קטן שהוא מעולם לא ידע שהעניק לה. היא צריכה להחזיר לו טובה. </p>
			<p class="text">"נגיע לאתר הקמפינג בקרוב, אני חושבת," היא אמרה. "תוכל לצאת ולמתוח את הרגליים במרחב הפתוח. אני אבוא איתך."</p>
			<p class="text">"כן," ארתור חייך. "אני אהיה בסדר." מבטו הנמיך מפניה אל השולחן, שם נחו אצבעותיה. "רציתי לשאול אותך קודם, אבל לא רציתי להפריע לך בנהיגה. מה כתוב לך על היד?"</p>
			<p class="text">"אה." רד הסמיקה, הרימה את ידה ושיפשפה אותה בהיסוס, רק כדי לקלוט שגם בגב ידה השנייה כתוב משהו. רשימות מטלות בכל מקום, אפילו על גופה. רשימות של דברים לעשות ושל דברים שלעולם לא יתבצעו. "יש לי מבצע בשבילך<span class="No-break"> —</span> שניים במחיר אחד," אמרה. "ביד שמאל יש: להתקשר לאֵי־טי־אנד־טי."</p>
			<p class="text">"אה, אני מבין. מרתק. בקשר למה?" שאל.</p>
			<p class="text">"אתה יודע," אמרה רד. "סתם לבדוק מה שלומם, איך עובר עליהם היום."</p>
			<p class="text">ארתור הינהן בחיוך שתאם לשלה. "ו־? בדקת?"</p>
			<p class="text">רד כיווצה את שפתיה, והביטה בריבוע הריק שציירה ליד מפרק האצבע. "לא," ענתה. "לא הספקתי."</p>
			<p class="text">"וביד מספר שתיים?"</p>
			<p class="text">"ביד מספר שתיים," אמרה רד, מעצימה את המתח, "יש לנו הוראה מפורטת ומדויקת במיוחד: לארוז."</p>
			<p class="text">"את זה בטוח עשית," אמר ארתור.</p>
			<p class="text">"כמעט," ענתה רד כאילו זו בדיחה, אבל הפעם אמרה את האמת. היא ארזה ממש לפני שיצאה מהבית הבוקר, בלי מספיק זמן אפילו לבדוק את תכולת המזוודה שלה מול הרשימה. היא הייתה עסוקה מדי בלוודא שיש מספיק אוכל בבית לאביה, בזמן שתיעדר.</p>
			<p class="text">"אז אם את זה כבר עשית, למה לא סימנת?" שאל ארתור והצביע על הריבוע הקטן והריק שעל עורה השקוף למחצה. "הנה." הוא קם ממקומו, אחז באחד מהעטים של מאדי מהשולחן<span class="No-break"> —</span> אותו עט ששימש במשחק <span class="natuy">האיש התלוי</span> מוקדם יותר<span class="No-break"> —</span> הסיר את המכסה, והתקרב אל רד, כשהוא לוחץ בעדינות את חוד העט על עורה. בזהירות, שירטט וי קטן בתוך הריבוע. "ככה." אמר, והתרחק כדי להעריך את יצירתו.</p>
			<p class="text">רד הביטה בידה. וזה היה מטופש להודות בכך, אבל מראה סימן הווי שינה בה משהו. קטן, זעיר, כמו זיקוק המתפצפץ בראשה, אבל ההרגשה הייתה טובה. זה טוב, לסמן וי בריבועים האלה. היא הושיטה את ידה בגאווה למאדי לבדיקה, וזכתה להנהון האישור שקיוותה לו.</p>
			<p class="text">ארתור עדיין הביט בה באופן שונה<span class="No-break"> —</span> במבט שרד לא הצליחה לפענח.</p>
			<p class="text">"אגוזי ברזיל," אמרה.</p>
			<p class="text">ארתור כיווץ את פניו. "מה?"</p>
			<p class="text">"פעם הייתי אלרגית אליהם כשהייתי ילדה, אבל עכשיו כבר לא. זה לא מוזר, שאפשר פשוט להשתנות ככה?" היא מוללה את הכיס הקדמי במכנסי הג'ינס הבהירים שלה. היא ישבה באותו מקום כבר הרבה זמן. יותר מדי זמן. "אהה... אִמַ — זאת אומרת, ההורים שלי היו צריכים לכתוב לי את זה על היד, כדי שלא אשכח." היא היססה, ואז הוסיפה: "ועוד דבר<span class="No-break"> —</span> הווילונות האלה מזכירים משהו למישהו?" היא ריפרפה על הווילון הלבן־כחול שלצידה, והעבירה אצבע בין הקפלים. "זה משגע אותי כל היום, אני לא מצליחה להבין מה בדיוק. איזשהו סרט מצויר או משהו כזה."</p>
			<p class="text">"סתם הדפס אקראי," ענתה מאדי.</p>
			<p class="text">"לא, לא<span class="No-break"> —</span> זה משהו. זה משהו." רד החליקה בכף ידה על הבד. כמו צללית של דמות שהיא לא מצליחה לזהות. מספר שקראו לה לפני השינה, או מתוכנית טלוויזיה כלשהי? כך או כך, עדיף שלא תחשוב על התקופה ההיא, כשהייתה קטנה, כי מי יודע מה עוד עלול לצוף משם.</p>
			<p class="text">"עגבניות," אמר ארתור, וחילץ אותה מזיכרונותיה. "הן עושות לי פריחה סביב הפה. רק עגבניות טריות, אבל." הוא הזדקף, והקמטים על חולצת הבייסבול הלבנה שלו, כחולת השרוולים, התיישרו. "בכל מקרה, אני חושב שכדאי שאלך לעזור עם הניווט. נראה לי שסיימון רק מפריע שם."</p>
			<p class="text">"אני עושה עבודה מעולה, תודה רבה לך," אמר סיימון, והביט מעבר לכתפו של אוליבר על מסך אייפון עם כיסוי כתום, דמוי שַיִש, כנראה של ריינה. על המסך הייתה מפה ועליה נקודה כחולה שנעה לאורך כביש מודגש.</p>
			<p class="text">הנקודה הכחולה הייתה הם. השישה, וכל תשעה וחצי המטרים של הקרוואן.</p>
			<p class="text">תודה לאל שהיא לא אדומה. כחול מרגיש בטוח יותר.</p>
			<p class="text">ארתור נדחק קדימה, וחסם לרד את האפשרות להביט במסך, כך שעיניה מצאו את מאדי, ששלחה לה קריצה לא עדינה במיוחד.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">מאדי השתיקה אותה בתנועת שפתיים, והנידה קלות את ראשה לכיוון ארתור. "עשה עלייך וי," לחשה.</p>
			<p class="text">"די," גערה בה רד. "תפסיקי עם זה."</p>
			<p class="text">"את תפסיקי."</p>
			<p class="text">שתיהן השתתקו, כי בדיוק אז הטלפון של מאדי צילצל<span class="No-break"> —</span> זמזום צרעה כעוס כנגד השולחן. המסך נדלק, וחשף תמונה: תקרה בגוון שמנת ורצועה קטנה מהחלק התחתון של סנטרה של מאדי. בראש המסך הופיע הכיתוב: <span class="natuy">אמא — פֵייס־טַיים</span>, עם כפתור להחלקה עבור קבלת השיחה, שהמתין בסבלנות בתחתית.</p>
			<p class="text">התגובה של מאדי הייתה מיידית. מהירה מדי. גופה נמתח, עצמותיה נראו בולטות יותר תחת עורה.</p>
			<p class="text">היא שלחה יד במהירות וחטפה את הטלפון, הרחיקה אותו ממבטה של רד, והסתירה אותו.</p>
			<p class="text">רד ידעה בדיוק למה עשתה את זה. היא תמיד ידעה.</p>
			<p class="text">ומאדי לא ידעה שהיא יודעת.</p>
			<p class="text">"אני אתקשר אליה כשנגיע," אמרה מאדי, בקול שקט שכמעט שלא נשמע על רקע רחש הצמיגים, ולחצה על כפתור הצד כדי לדחות את השיחה. מבטה הופנה לכל מקום אפשרי, חוץ מאשר אל רד.</p>
			<p class="text"><span class="natuy">אמא. </span></p>
			<p class="text">כאילו הניחה שרד תקרוס ותדמם מבפנים רק למראה המילה.</p>
			<p class="text">זה היה ככה כבר שנים. בכיתה ט', מאדי נהגה לקחת ילדים הצידה ולהזהיר אותם שלא לספר בדיחות "אמא שלך היא<span class="No-break"> —</span>" ליד רד. היא לא חשבה שרד תגלה את זה אי־פעם.</p>
			<p class="text">זו הייתה מילה אסורה. מילה גסה. </p>
			<p class="text">גם כשזה רק נשמע כמו המילה "אמא", כשהמורה היה אומר "אם העבודות יהיו קצרות מדי", מאדי הפכה למוזרה ודרוכה, רק מלשמוע את הצירוף "אם ה". מגוחך כל כך. </p>
			<p class="text">חוץ מהעובדה שזה לא היה מגוחך בכלל. כי מאדי לא טעתה.</p>
			<p class="text">רד באמת דיממה מבפנים רק מלראות את המילה, לשמוע אותה, לחשוב עליה, להיזכר.</p>
			<p class="text">האשמה הותירה מכתש בחזה שלה. דם, אדום כמו שמה<span class="No-break"> —</span> רד. כמו הבושה שחשה.</p>
			<p class="text">אז היא לא חשבה על זה. ולא נזכרה. והיא לא תביט שמאלה, בהשתקפותה בחלון, כדי לא למצוא שם את פניה של אמא שלה. לא, היא לא תעשה את זה. העיניים האלו היו רק שלה.</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות