דמעות של בגידה 139
בני משפחת בלקסטון העשירים, החזקים, הגאים והיהירים ממיסיסיפי מעמידים את ערך המשפחה מעל הכול, אבל קשרים אלה עומדים למבחן כאשר קורד בלקסטון, הכבשה השחורה של המשפחה, חוזר לקרב אחרון כנגד המשפחה שגזלה ממנו את מורשתו. סוזן בלקסטון, שנישאה לאחד מגברי המשפחה, איבדה את בעלה, הבן הנבחר של משפחת בלקסטון. כעת היא מנהלת את העסק המשפחתי וזוכה לערכתה ולתמיכתה של משפחת בעלה המנוח. אלא שלפתע היא מוצאת את עצמה נאלצת לבחור בין נאמנות לרגשות העמוקים ביותר, זכר בעלה המנוח לבין קורד, פולש פוחז המטלטל את העיר כולה, את המשפחה ואת נפשה.
שם: דמעות של בגידה 139
מחבר/ת: לינדה האוארד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011632332
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				<h2>1</h2>
<p class="noindent">השעה הייתה מאוחרת, אחרי אחת־עשרה, כאשר גבר רחב כתפיים הופיע בפתח הדלתות הצרפתיות. הוא עמד שם, נינוח לגמרי, צופה במסיבה במין שעשוע נסתר. סוזן הבחינה בו מיד, למרות שנדמה היה שהיא היחידה שהבחינה בו, והיא בחנה אותו בהפתעה קלושה, מפני שמעולם לא ראתה אותו בעבר. היא הייתה זוכרת אותו; הוא לא היה מהטיפוסים ששוכחים.</p>
<p>הוא היה גבוה ושרירי, מקטורן הערב הלבן שלו חובק כתפיים חזקות בדיוק שהעיד על עבודת חייטות מעולה, אבל מה שהבדיל אותו מכל השאר לא היה התחכום המוחלט שכמו אפף אותו בקלילות כה רבה; אלה היו פניו. הייתה לו הבעה עזה של פורע חוק, וההתרשמות התעצמה בשל הגבות הכהות והישרות שעמדו מעל עיניים בצבע כחול חיוור וצלול. עיניים כאבן שואבת, חשבה, מרגישה את השפעתן למרות שלא התבונן בה. רטט קטן ומוזר פיזז במורד עמוד שדרתה, וחושיה התחזקו לפתע — המוסיקה הייתה רועשת יותר, הצבעים עזים יותר, הבושם המשכר של ליל ראשית האביב היה חזק יותר. כל חושיה התעוררו לפתע, בזמן שהתבוננה בזר בסוג של זיהוי פרימיטיבי. נשים ידעו תמיד איזה גברים מסוכנים, והגבר הזה הקרין סכנה.</p>
<p>היא הייתה שם, בעיניו, בביטחון של גבר שמוכן לקחת סיכונים, מוכן לקבל את ההשלכות. ניסיון כמעט לאה הקשיח את תווי פניו, וסוזן ידעה, בהסתכלה בו, שהוא גבר שלא כדאי להכעיס. הסכנה רכבה על כתפיו הרחבות כמו מדף נראה לעין. הוא לא היה... מתורבת לגמרי. הוא נראה כמו שודד ים מודרני, מעיניו העזות ועד הזקן הכהה והגזוז למשעי שלו והשפם, שהסתירו את קווי הלסת והשפה העליונה; אבל היא ידעה שאלה יהיו קווים חזקים. עיניה טיילו אל שערו, כהה ועבות וחיוני, מסוגנן בשלמות פשוטה שרוב הגברים היו משלמים הון כדי להשיג, ארוך דיו כדי לגעת בצווארון חולצתו מאחור, עם רמז להסתלסלות קלה.</p>
<p>בתחילה, דומה שאיש לא הבחין בו, וזה היה מפתיע כשלעצמו, מפני שסוזן הרגישה שהוא דומה לנמר הניצב בחדר מלא תינוקות. ואז, בהדרגה, אנשים החלו להביט בו, ולהשתאותה הרבה, דממה כמעט עוינת התפשטה בחדר באיטיות, כמו גל שעבר מאדם לאדם. בתחושת אי נוחות פתאומית היא הביטה בגיסה, פרסטון, שהיה המארח וכמעט במרחק נגיעה מהאורח שזה מקרוב בא. למה הוא לא מברך את האיש? אבל תחת זאת, פרסטון נדרך, פניו החווירו, והוא הביט בזר באותה אימה קפואה השמורה בדרך כלל להצצה בקוברה מכורבלת במרחק זינוק.</p>
<p>הגל הגואה של הדממה התפשט ועטף עתה את החדר כולו, וגם הנגנים על הבמה המוגבהת השתתקו מנגינתם. מתחת לתאורת הנברשות החלו אנשים להסתובב, לבהות, הלם מופיע על פניהם. רטט של בהלה חלף במורד גבה הדקיק של סוזן; מה קורה כאן? מי זה? משהו נורא יקרה כאן. היא הרגישה בזה, ראתה את פרסטון מתכונן לסצנה וידעה שהיא לא תוכל להניח לזה לקרות. יהיה האיש אשר יהיה, הוא אורח בבית בלקסטון, ואיש לא ינהג בו בגסות, גם לא פרסטון בלקסטון. היא נעה ברגש, נכנסת למרכז התמונה, מלמלה התנצלות לאנשים בזמן שחמקה על פניהם. כל תשומת הלב הופנתה אליה כאילו באמצעות מגנט, שכן התנועה שלה הייתה היחידה בחדר. גם הזר פנה להביט בה; הוא התבונן בה, וחיכה, עיניו המוזרות מצטמצמות בזמן שבחן את האישה הדקיקה והמלבבת שתווי פניה היו צחים ושלווים כאבן טובה ושלבשה שמלת משי בצבע שמנת, שהסתחררה סביב קרסוליה בזמן שהלכה. שרשרת פנינים משולשת הקיפה את צווארה הענוג; כששערה הכהה והרך אסוף על קודקודה, וכמה תלתלים נופלים סביב פניה, היא הייתה כחלום, כמראה תעתועים, חמקנית כנשימתו של מלאך. היא נראתה כמו בתולה ויקטוריאנית ברה, נבדלת מכל השאר בחדר בנהרה שהקרינה, צחה ומרוחקת; ובעיני האיש שהתבונן בה, היא הפכה לאתגר שאין לעמוד בפניו.</p>
<p>סוזן לא הייתה מודעת לכוונה הגברית שזהרה לפתע במעמקי העיניים הכחולות החיוורות שלו. כל מעייניה היו נתונים למניעת הבעיה שעמדה להתפרץ בחדר, אותה לא הבינה אבל הייתה נחושה בדעתה לסתום עליה את הגולל. אם מישהו צריך ליישב משהו עם הגבר הזה, הוא יוכל לעשות את זה בזמן אחר ובמקום אחר. היא נדה בציווי אילם לעבר הנגנים, והמוסיקה חזרה להתנגן בחדר, בתחילה מהוססת, אך מתחזקת מרגע לרגע. כאשר סוזן הגיעה אל הגבר, היא הושיטה את ידה אליו. "שלום," אמרה, קולה הנמוך והמתנגן נישא בלי מאמץ אל אוזני האנשים שהקשיבו בגלוי, בוהים בה. ״אני סוזן בלקסטון, תרקוד איתי?״</p>
<p>ידה נתפסה על ידי אצבעות ארוכות וקשות, אבל זו לא הייתה לחיצת יד. תחת זאת, הוא פשוט החזיק בידה, ואגודל מחוספס מעט ליטף את גב אצבעותיה, ממשש את העצמות העדינות והרכות. גבה ישרה הורמה מעל העיניים הכחולות שהיו עוד יותר מרשימות ממרחק קצר, שכן עתה היא ראתה שהכחול החיוור מוקף שחור עמוק. היא התבוננה בעיניים הללו ושכחה שהם עומדים שם בזמן שהוא מחזיק בידה, עד שהוא השתמש באחיזה שלו כדי למשוך אותה אל תוך חיבוקו וסחף אותה למחול, גורם לחצאיתה להיכרך סביב רגליו הארוכות בזמן שזזו.</p>
<p>בתחילה הוא פשוט החזיק בה, וכוחו הניע אותה על פני רחבת הריקודים בקלילות כה רבה עד שרגליה כמעט לא נגעו ברצפה. איש מלבדם לא רקד, וסוזן התבוננה בכמה אנשים, מבטה השקט מקרין פקודה שקטה ועדינה, לה צייתו בלי יוצא מן הכלל. לאט לאט הצטרפו אליהם זוגות אחרים, והאיש התבונן באישה שהחזיק בזרועותיו.</p>
<p>סוזן הרגישה בחוזק ידו על שיפולי גבה בזמן שאצבעותיו נפרשו באיטיות ולחצו בעדינות בלתי מתפשרת. היא מצאה את עצמה קרובה יותר אליו, שדיה נגעו קלות בחזהו הקשה והיא התלהטה לפתע, וחום גופו עטף אותה. הצעדים הפשוטים והחינניים שלו היו לפתע מסובכים מדי בשבילה, והיא אילצה את עצמה להתרכז כדי שלא לדרוך על בהונותיו.</p>
<p>מתח רוטט כקפיץ התחשר בבטנה, וידה רעדה בידו. הוא לחץ את אצבעותיה בחמימות ואמר על אוזנה, "אל תפחדי; אני לא אפגע בך."</p>
<p>קולו היה רך, רוטט עמוקות, כפי שידעה שיהיה, ושוב, רטט קל חלף בגופה. היא הרימה את ראשה וגילתה עד כמה קרוב היה, כאשר אחד התלתלים הרכים שעל רקתה נכרך בזקנו והשתחרר. היא נדהמה כמעט כאשר מצאה את עצמה מביטה הישר בחוזק המסותת של שפתיו, ותהתה ברעב עז אם פיו יהיה קשה או רך, אם יהיה לו טעם משכר כמו שנראה. היא התנערה ממחשבותיה בגניחה פנימית. היא התקשתה להרים את מבטה, אבל הצליחה לעשות זאת, ואז ייחלה שלא הייתה עושה את זה; ההצצה לתוך העיניים הבלתי רגילות האלה הייתה כמעט למעלה מכוחותיה. למה היא מגיבה כמו נערה בת עשרה? היא אישה בוגרת, ואפילו כנערה היא הייתה רגועה ולא דמתה לאישה שרעדה כעלה נידף בגלל מבט בלבד.</p>
<p>אבל המבט הזה פילח אותה. הוא בחן, אישר, שאל, ציפה ו... ידע. הוא היה אחד מאותם גברים נדירים שמבינים נשים, ושהיו מסוכנים בשל ידע זה. היא הגיבה אל פעמוני האזהרה שצלצלו במוחה בהרמת ראש מתוך כבוד עצמי שאפיין כל תנועה שלה, ופגשה את אותו מבט נועז. היא אמרה בשקט, "מוזר שאמרת את זה," והיא התגאתה בכך שקולה לא רעד.</p>
<p>"באמת?" קולו היה רך עוד יותר מקודם, עמוק יותר, אינטימי בצורה גוברת. "אז אינך יודעת מה אני חושב."</p>
<p>"לא," אמרה והניחה לזה, בלי להיאחז ברמז שהיה שם.</p>
<p>"את תדעי," הבטיח ונימת קולו הייתה לא יותר מרחש נמוך, שנגע בכל אחד מעצבי גופה. בזמן שדיבר, הזרוע שנחה על מותניה הידקה את אחיזתה סביבה ומשכה אותה קרוב יותר, לא כל כך קרוב עד שהייתה נאלצת למחות, אבל היא הייתה מודעת לפתע, באלם, לשרירים המשורגים בירכיו בזמן שרגליו נעו מולה. אצבעותיה נעו בחוסר מנוחה על כתפו בזמן שנלחמה בדחף הפתאומי להחליק אותן אל תוך צווארון חולצתו, לחוש בעורו החשוף ולגלות אם אצבעותיה ייחרכו מהאש הבוערת בו. המומה מעצמה, היא נעצה את עיניה בתפר הכתף של מקטורנו וניסתה לא לחשוב על הכוח שהרגישה ביד האוחזת בידה או בזו שנלחצת אל עמוד שדרתה... בקלילות; אבל לפתע חשבה שאם הייתה מנסה להתרחק מעליו, היד הזו הייתה מונעת זאת ממנה.</p>
<p>״הכתפיים שלך נראות כמו סאטן,״ מלמל בחספוס; ראשו נרכן עוד לפני שיכלה לנחש את כוונותיו ופיו, חם וקשה, נגע בעיקול הרך והחשוף של כתפה. טירוף קל אחז בה והיא נרעדה ועיניה נעצמו. אלוהים, הוא מתעלס איתה על רחבת הריקודים, והיא לא יודעת אפילו את שמו! אבל כל מה שהיה בה הגיב לו, נפרד לגמרי משליטתה העצמית; היא לא יכלה אפילו לשלוט במחשבות שלה, שזינקו קדימה לנושאים מסוכנים עוד יותר, תוהות מה תהיה תחושת הפה הזה כשיחליק על גופה...</p>
<p>"מספיק," אמרה, לעצמה ולו גם יחד, אבל קולה חסר את גורם הציווי; במקום זאת, הוא היה רך ורועד, כפי שהרגישה. עורה כמו עלה באש, אבל רטטים עזים הרעידו את עמוד שדרתה.</p>
<p>"למה?" שאל ופיו החליק מכתפה אל השקע הרגיש שמתחת לאוזנה.</p>
<p>"אנשים מסתכלים," מלמלה בחולשה וקרסה עליו בזמן שגופה רפה מהעונג הבוער שפילח את גופה כטיל. זרועו נסגרה סביב מותניה ותמכה בה, אבל התחושות המתעצמות של הקרבה אליו רק גרמו לה להרגיש חלשה יותר. היא התנשמה במאמץ; צמודה אליו כך, היא לא יכלה לטעות בתחושת הגירוי העז של גופו, והיא הרימה אליו עיניים המומות וטובעות. הוא התבונן בה בעיניים מצומצמות, והאיכות הלוהטת של מבטו כמו חרכה אותה. לא היו בהבעתו מבוכה או התנצלות; הוא היה גבר, והוא הגיב ככזה. סוזן גילתה, לתדהמתה ההמומה, שעמוק בליבה הנשי היא אינה חפצה בהתנצלות. תחת זאת, היא רצתה להצמיד את ראשה אל כתפו ולהתמוטט לתוך ידיו הרזות והיודעות; אבל היא הייתה מודעת לכך שלא רק שהאנשים מתבוננים בו, אלא שאם תיכנע למאווייה, הוא יגיב בנשיאתה משם כשודד ים הנוטל את הגבירה שנשאה חן בעיניו. אבל הגבר הזה היה עדיין זר, ואין זה משנה איך גרם לה להרגיש.</p>
<p>"אני לא יודעת אפילו מי אתה," התנשפה בשקט, וציפורניה חפרו בכתפו.</p>
<p>"האם ידיעת השם שלי תשנה משהו?" הוא הפריח בעדינות את אחד התלתלים שעל רקתה, וראה את השיער מתרומם ונופל. "אבל אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, מתוקה, הכול נשאר במשפחה."</p>
<p>הוא הקניט אותה, שיניו זהרו בלובן כאשר חייך, וסוזן עצרה את נשימתה והחזיקה אותה רגע אחד נוסף, לפני שהצליחה לשלוט שוב בקולה. "אני לא מבינה," הודתה והרימה אליו את פניה.</p>
<p>"קחי עוד נשימה עמוקה כזו, וזה לא ישנה לך אם תביני או לא," הפטיר, מבהיר לה כיצד שדיה נצמדו אל הרמות הקשות של בשרו מתחת למקטורנו הלבן. מבטו הקשה כיהלום נע אל פיה הרך בזמן שהסביר, "גם אני בלקסטון, למרות שהם ודאי לא ירצו להכיר בי."</p>
<p>סוזן בהתה בו בתהייה. ״אבל אני לא מכירה אותך. מי אתה?״</p>
<p>שוב הבליחו השיניים הלבנות, בחיוך מרושע שהרים את זוויות שפמו. "האם לא שמעת רכילויות? המושג ׳כבשה שחורה׳ הומצא ודאי במיוחד בשבילי."</p>
<p>היא עדיין בהתה בו בלי להבין, והקו החינני של צווארה היה פגיע למבטו בזמן שהרימה את ראשה כדי להתבונן בו. "אבל אני לא מכירה אף כבשה שחורה. איך קוראים לך?"</p>
<p>"קורד בלקסטון," ענה בנכונות רבה. "בן דוד של ואנס ופרסטון בלקסטון; הבן היחיד של אליאס ומרג׳ורי בלקסטון; נולדתי בשלושה בנובמבר, ודאי תשעה חודשים בדיוק מיום שאבי חזר משירותו הצבאי באירופה, למרות שאף פעם לא הצלחתי להביא את אימא להודות בכך," סיים את דבריו, ואותו חיוך מרושע ומרתק הופיע על פניו כמו מגדלור בלילה אפל. "אבל מה איתך, מתוקה שלי? אם את בת בלקסטון, אז אינך כזו מלידה. הייתי זוכר קרובת משפחה שנראית כמוך. אז, למי מבני דודי הנכבדים את נשואה?"</p>
<p>"ואנס," אמרה וצל של כאב נגע בתווי פניה הענוגים לשנייה. רק בזכות חוזק רצונה, היא הצליחה לומר בקול מתון, "הוא נפטר, אתה יודע," אבל שום דבר לא הצליח להסתיר את הבדידות שקרנה לפתע מעיניה המאירות.</p>
<p>הזרועות הקשות שהקיפו אותה לחצו בעדינות. "כן, שמעתי. אני מצטער," אמר בפשטות מחוספסת. "לכל הרוחות, כזה בזבוז. ואנס היה אדם טוב."</p>
<p>"כן." היא לא יכלה להוסיף דבר, מפני שעדיין לא השלימה עם התאונה חסרת המשמעות והבלתי סבירה שנטלה את חייו של ואנס. המוות הלם במהירות ולקח ממנה כל כך הרבה, עד שהיא התגוננה אוטומטית באמצעות הרחקת אנשים מעליה באופן משמעותי.</p>
<p>"מה קרה לו?" שאל קול המשי, והיא נדהמה מעט מכך ששאל. האם אינו יודע מה קרה לוואנס?</p>
<p>"הוא הותקף על ידי פר," ענתה לבסוף. "הקרן פגעה בירך שלו... עורק מרכזי נחתך. הוא דימם למוות עוד לפני שהספקנו לקחת אותו לבית החולים." הוא מת בזרועותיה, חייו זולגים ממנו בשטף של דם אדום, אבל פניו היו כה שלווים. הוא נעץ בה את עיניו הכחולות והשאיר אותן שם, כאילו ידע שהוא גוסס ורצה שהמראה האחרון שלו עלי אדמות יהיה של פניה. על שפתיו היה חיוך שלו ועוצר נשימה, בזמן שזוהר מבטו עומעם לאיטו וגווע לעד...</p>
<p>אצבעותיה התהדקו על כתפו של קורד, חופרות פנימה, והוא חיבק אותה. מוזר, אבל היא הרגישה כיצד הכאב מתפוגג מעט, כאילו היה בכוחו לחצוץ בינה לבין הכאב בגופו הגדול והקשה. היא הרימה את עיניה וראתה בעיניו החיוורות השתקפות של זיכרונותיו שלו, ובהבזק של אינטואיציה ידעה שהגבר הזה חזה במוות אלים הרבה לפני כן, שהחזיק מישהו בזרועותיו, אולי חבר, בזמן שהמוות התקרב וניצח. הוא הבין מה שעברה. מאחר שהבין, נטל הכאב היה לפתע קל יותר.</p>
<p>סוזן למדה במשך השנים כיצד להמשיך לנהל את חיי היומיום נוכח פניו של כאב אימתני. עכשיו היא אילצה את עצמה להתרחק מאימת הזיכרון ולהתבונן סביב, לזכור את חובותיה. היא הבחינה בכך שיותר מדי אנשים עדיין עומדים סביב, מתבוננים בהם, מתלחשים. היא לכדה את עיניו של מנצח התזמורת הקטנה ונדה שוב בראשה, אות לכך שעליו לעבור מיד אל הנעימה הבאה. ואז נעצה את עיניה כאורחיה, מאותתת להם בתורם, ורחבת הריקודים החלה להתמלא שוב תחת מבטה המצווה, הלחישות החלו לגווע והצבע חזר למסיבה. היא ידעה שאין שם מישהו שבמכוון ירצה לפגוע בה.</p>
<p>"איזה תכסיס יפה," הטעים בצרידות, לאחר שעקב אחר מבטיה לכל אורך הדרך, וקולו הביע הערכה. "האם לימדו אותך את זה, בבית הספר לנימוסים בו למדת?"</p>
<p>חיוך קטן הופיע על פיה הרך לפני שהרימה אליו את מבטה, מרשה לו להסיח את דעתה. "מה גורם לך לחשוב שלמדתי בבית ספר לנימוסים?" התגרתה.</p>
<p>מבטו הנועז החליק לאורך קדמת השמלה שלה ועיניו נגעו ממשית בשדיה העגולים. "האופן בו את כל כך... מנומסת. אני לא מוצא משהו שאימא טבע השאירה ליד המקרה." אצבעותיו החזקות והחמות החליקו בקלילות על גבה. "אלוהים, כמה שהעור שלך רך," סיים בלחישה.</p>
<p>סומק קל צבע את לחייה נוכח נימת האינטימיות המצטרדת בקולו, למרות שהיא הייתה מרוצה באורח נשי עמוק ביותר מכך שהבחין במרקם עורה. כן, הוא מסוכן, זה נכון, והדבר המסוכן ביותר ביחס אליו היה שהוא מסוגל לגרום לאישה להסתכן, למרות הידיעה עד כמה הוא מסוכן.</p>
<p>כאשר נותרה אילמת, הוא דחק בה, "נו? אני צודק או לא?"</p>
<p>"כמעט," הודתה והרימה את סנטרה כדי לחייך אליו. הייתה בחיוכה איכות רכה וזוהרת שהאירה את פניה בנוהר ענוג, ועיניו כבדות העפעפיים נשמטו עוד יותר באות שמי שהכיר אותו היטב זיהה על נקלה. אבל סוזן לא הכירה אותו היטב, והיא לא הייתה מודעת לכך שהיא מהלכת על קרח דק מאוד. "למדתי באדרלי׳ס בווירג׳יניה במשך ארבעה חודשים, עד שאימי לקתה בשבץ מוחי ועזבתי את הלימודים כדי לסעוד אותה."</p>
<p>"אין טעם לבזבז כסף על ניסיון להזהיב את השושן הצחור," לאט ועיניו בחנו את תוויה השלווים ואז ירדו לאורך צווארה הענוג והדק והשתהו שוב, בעונג גלוי, על הקימורים הקטיפתיים של גופה. סוזן הרגישה כיצד דמה מתלהט בתוך גופה נוכח הערצתו החשופה של הגבר הזה; הוא נראה כאילו רצה להתכופף ולטמון את פניו בין שדיה, והיא רעדה בכמיהה מפתיעה כאשר חשבה על כך. הוא היה יותר ממסוכן; הוא היה קטלני!</p>
<p>היא ידעה שתצטרך להגיד משהו כדי לשבור את הכישוף המשכר שעטף אותה, והיא השתמשה בנושא השיחה המיידי ביותר. "מתי הגעת?"</p>
<p>"אחרי הצהריים." עיקול שפתיו גילה לה שהוא יודע מה היא עושה, אבל שהוא מניח לה להתחמק הפעם. הוא הצמיד את שפתיו זו לזו בעדינות והפריח אוויר כדי לנשוף בתלתל שערה הכהה, שריתק אותו בזמן שנצמד אל עורה העדין, שם ראה את הוורידים הכחולים מתחת לעורה השקוף. סוזן הרגישה כיצד כל גופה פועם, והריח החמים של הבל פיו השפיע עליה חזק, כאילו הרים את ידו וליטף אותה. היא התבוננה בו כמוכת סנוורים, מאלצת את עצמה להתרכז במה שאמר, אבל התנועה של השפתיים המגולפות האלה הייתה מגרה יותר מאשר ריחו.</p>
<p>"שמעתי שבן דודי פרסטון עושה מסיבה," אמר בלאט עצל שלא איבד את הנגינה הדרומית שלו. "אז חשבתי שאכבד ימים עברו, בכך שאעליב אותו ואתפרץ למסיבונת הזו בלי הזמנה."</p>
<p>סוזן לא יכלה שלא לחייך כאשר כינה את האירוע האלגנטי ׳מסיבונת׳, בעיקר מאחר שהוא עצמו היה לבוש כמי שזה עתה יצא מקזינו במונטה־קרלו... שם הוא ודאי ירגיש נינוח יותר מאשר כאן. "האם נהגת תמיד להתפרץ למסיבות?" מלמלה.</p>
<p>"כאשר חשבתי שזה יעצבן את פרסטון, כן," ענה וצחק מעט כאשר נזכר. "פרסטון ואני היינו תמיד משני עבריה של הגדר," הסביר בחיוך פוחז שגילה לה שהדבר כלל לא הטריד אותו. "ואנס היה היחיד איתו הסתדרתי, אבל זה בגלל שלא עניין אותו לאיזה צרות הכנסתי את עצמי. ואנס לא היה מאלה שסגדו למזבח עליו עמד השם בלקסטון."</p>
<p>זה היה נכון; ואנס התיישר עם השורה על פני השטח, בגלל ששמו היה בלקסטון, אבל סוזן ידעה תמיד שהוא עשה את זה כשבעיניו ניצוץ נסתר. לפעמים היא חשבה שחמותה, אימוג׳ין, לא תסלח לוואנס על המרד שלו נגד שושלת בלקסטון בנישואיו לסוזן, למרות שאימוג׳ין מעולם לא נהגה בגסות רוח והודתה בזה; בן בלקסטון אינו מתנהג ברשעות. ואז סוזן בושה בעצמה מעט, מפני שמשפחתו של ואנס התייחסה אליה בכבוד.</p>
<p>ובכל זאת, היא חשה קרבה מסוימת אל הגבר הזה, מפני שהוא הכיר את ואנס כמוה, הוא זיהה את אופיו האמיתי והיא חייכה אליו חיוך שהצית את הזיק בעיניה הכחולות העמוקות. זרועותיו התהדקו סביבה בתנועה לא רצונית, כאילו רצה למחוץ אותה אליו.</p>
<p>"יש לך את הצבעים של משפחת בלקסטון," הפטיר כאשר התבונן בה. "שיער שחור ועיניים כחולות, אבל את כל כך רכה, שאין סיכוי שתהיי בת בלקסטון באמת. אין בך שום דבר קשה, נכון?"</p>
<p>מופתעת, היא בהתה בו וקמט קטן הופיע על מצחה. ״למה אתה מתכוון?״</p>
<p>"אני חושב שלא תביני, גם אם אסביר לך," ענה בנימת חידה ואז הוסיף, "האם נבחרת במיוחד, לשמש אשתו של ואנס?"</p>
<p>"לא." היא חייכה כאשר נזכרה. "הוא בחר בי בעצמו."</p>
<p>הוא שרק חרישית. "אימוג׳ין לא תתאושש לעולם מההלם," אמר והבזיק לעברה שוב את אותו חיוך מלעיג.</p>
<p>סוזן חשה כיצד זוויות פיה מתרוממות למרות רצונה בחיוך תשובה. היא נהנתה מכל רגע, משיחה עם הגבר המסוכן והמחוספס הזה, בעל העיניים המוזרות והכובשות, והופתעה מפני שלא נהנתה באמת מזה זמן רב כל כך... מאז מותו של ואנס, למעשה. היו יותר מדי שנים ויותר מדי דמעות בין החיוכים שלה, אבל לפתע הכול נראה אחרת; היא הרגישה אחרת מבפנים. בתחילה, היא חשבה שלעולם לא תתאושש ממותו של ואנס, אבל חלפו כבר חמש שנים, ועכשיו התחוור לה שהיא שוב מתבוננת בחיים בעיניים שוקקות. היא נהנתה להיות בין זרועותיו החזקות של גבר ולהקשיב לקולו העמוק... וכן, היא נהנתה להסתכל לתוך עיניו, נהנתה מהידיעה הנשית הבטוחה שהוא חושק בה.</p>
<p>היא לא רצתה לבחון את תגובתה אליו; היא הרגישה כאילו גם היא מתה, ורק עתה החלה להתעורר שוב לחיים, והיא רצתה להתענג על השינוי, לא לנתח אותו.</p>
<p>היא הייתה בסכנת טביעה בתחושות, והיא זיהתה את החולשה הפנימית שהשתלטה עליה, אבל חשה שאין בכוחה לעמוד מולה. נראה שהוא חש בזה, באינטואיציה ראשונית שהפחידה כמו הילת הסכנה שאפפה אותו, חש בכך שהיא קרובה להיכנע לפיתוי לשחק באש. הוא גחן לעברה והצמיד את אוזנו אל אוזנה הענוגה, מסחרר את כל חושיה. "צאי איתי החוצה," פיתה ותחב את לשונו לתוך אוזנה, עוקב אחר הקו הפנימי שלה בדיוק מחשמל.</p>
<p>כל גופה של סוזן רעד מהלם, אבל המעשה שלו טיהר את מחשבותיה מענני התשוקה שהאפילו עליהם. המומה, לחייה ורודות לפתע, היא עצרה על מקומה. "מר בלקסטון!"</p>
<p>"קורד," תיקן וצחק גלויות. "אחרי הכול, אנחנו דודנים, לא?"</p>
<p>היא לא ידעה מה להגיד, ולמרבה המזל, נחסך ממנה הצורך להשיב, מפני שפרסטון בחר בדיוק באותו רגע להתערב. היא הייתה מודעת במעורפל בלבד, בזמן שחגה בזרועותיו של קורד ברחבי החדר, שפרסטון מתבונן בכל צעד שעשה דודנו, אבל לא הבחינה בכך שהתקרב אליהם. הוא הניח את ידו על זרועה של סוזן ולטש את מבטו בדודנו בעיניים כחולות קפואות. "סוזן, האם הוא אמר משהו שהכעיס אותך?"</p>
<p>היא שוב הוטלה לתוך תוהו. אם תענה בחיוב, הוא יחולל מהומה, והיא הייתה נחושה בדעתה למנוע אותה. מנגד, איך תוכל לענות בשלילה, כאשר יהיה ברור לכל שהיא משקרת? הבלח של גאונות דחק בה להשיב בצורה מכובדת ושקטה, "אנחנו מדברים על ואנס."</p>
<p>"אני מבין." פרסטון חשב שהגיוני לגמרי שסוזן תתעצב בדברה על ואנס, גם אחרי חמש שנים. הוא קיבל את ההכרזה שלה כהסבר מניח את הדעת ולא ראה את השקר, ואז הפנה את כל תשומת ליבו אל דודנו, שעמד שם, רגוע לגמרי, חיוך משועמם על שפתיו.</p>
<p>"אימא מחכה בספרייה," אמר פרסטון בנוקשות. "אנחנו מניחים שהמטת עלינו את חברתך מתוך סיבה כלשהי."</p>
<p>"בהחלט." קורד הסכים בקלילות עם העלבון של פרסטון, ועדיין חייך בזמן שהתעלם מהדגל האדום שהונף לפניו. הוא הרים גבה אחת. "לך לפניי. איכשהו, אני לא רוצה שתהיה מאחוריי."</p>
<p>פרסטון נדרך וסוזן השתיקה התפרצות נזעמת, בהניחה יד על זרועו של קורד ובאומרה, "בוא לא נאלץ את גברת בלקסטון לחכות."</p>
<p>פרסטון העביר את תשומת ליבו אליה, כפי שידעה שיעשה. "את לא צריכה לבוא, סוזן. מוטב שתישארי כאן, עם האורחים."</p>
<p>"אני רוצה שהיא תבוא." קורד מיהר לסתור את דבריו של דודנו, והאופן בו עשה זאת גרם לסוזן להבין שעשה את זה רק כדי להכעיס את פרסטון. ״היא בת משפחה, לא? מוטב שהיא תשמע הכול במו אוזניה, במקום לקבל גרסה מהונדסת מפיך ומפי אימוג׳ין."</p>
<p>פרסטון נראה לרגע כמי ששוקל את הנושא; ואז פנה בחדות והתרחק. פרסטון היה בן בלקסטון; הוא אולי רצה להכות את קורד, אבל הוא לא יעשה את זה בציבור. קורד הלך אחריו במרחק מה, ידו נחה בעדינות על מותניה של סוזן. הוא חייך אליה. "רציתי להיות בטוח שלא תתרחקי ממני."</p>
<p>סוזן הייתה אישה בוגרת, לא נערה. לא זו גם זו, היא הייתה אישה אשר במשך חמש שנים ניהלה מגוון עסקים גדולים במיומנות צוננת; היא הייתה בת עשרים־ותשע, והיא אמרה לעצמה שכבר מזמן הייתה צריכה לעבור את שלב ההסמקה. אבל הגבר הזה, עם ההילה הפוחזת והעיניים הנועזות וקוראות התיגר שלו, הצליח לגרום לה להסמיק במבט בלבד. התרגשות שמעולם לא חשה כמותה שעטה בתוכה, גרמה לליבה לפעום בחוזקה, עד שהיא הרגישה שכל גופה מעקצץ. היא ידעה מהי אהבה, וזה לא היה זה. היא אהבה את ואנס, אהבה אותו כל כך עד שמותו כמעט מוטט אותה, כך שהיא הבינה מיד שזה לא אותו רגש. זו הייתה משיכה פרימיטיבית, משכרת וקודחת, והיא מבוססת על מין ועל מין לבדו. ואנס בלקסטון היה אהבה; קורד בלקסטון מביא עימו תאווה.</p>
<p>אבל ההכרה בכך לא הפחיתה מעוצמת הרגש בזמן שצעדה לצידו ברוגע, מודעת כל כך ליד שהייתה על גבה, עד שנדמה היה לה שהוא נוגע בגופה העירום. היא לא הייתה טיפוס של רומנים חולפים. היא התאימה לתקופה הוויקטוריאנית, כפי שהקניט אותה פעם ואנס. היא חונכה באהבה אך בצורה קפדנית מאוד, והיא הייתה הגברת שאימהּ התכוונה שתהיה, מכף רגלה ועד ראשה. סוזן מעולם לא חשבה להתמרד, מפני שמטבעה הייתה בדיוק מה שהיא: גברת. היא ידעה אהבה ולעולם לא תסתפק בפחות מזה, גם לא למען התענוגות המשכרים המוצעים לה על ידי הכבשה השחורה של משפחת בלקסטון.</p>
<p>רגע לפני שנכנסו לספרייה בה המתינה אימוג׳ין, קורד רכן לעברה. "אם אינך רוצה לצאת איתי החוצה, אז אני אקח אותך הביתה ונוכל להתמזמז על המרפסת הקדמית כמו שני בני עשרה."</p>
<p>היא שלחה לעברו מבט מתרעם שגרם לו לצחוק חרש בינו לבינו, אבל היא נמנעה ממתן תשובה מפני שבאותו רגע הם חצו את סף החדר והתחוור לה שהוא תזמן את ההערה שלו באופן מושלם. הוא היה גאון בבואו לטלטל אנשים, והוא עשה את זה שוב; למרות רצונה, היא הרגישה כיצד האדום צובע שוב את פניה.</p>
<p>אימוג׳ין בחנה אותה בהרהור במשך רגע, עיניה האפורות מתחדדות לשבריר שנייה כאשר מבטה נע מסוזן אל קורד ושב אל פניה הסמוקים של סוזן. ואז כבשה את רגשותיה ועיניה האפורות לבשו שוב הבעה יציבה וצוננת כתמיד. "סוזן, את מרגישה טוב? את אדומה קצת."</p>
<p>"נעשה לי חם במהלך הריקוד." סוזן הייתה מודעת שוב לכך שהיא משמיעה דברים שיכולים להיחשב למענה, אבל למעשה אינם אלא מסך עשן. אם היא לא תיזהר, קורד בלקסטון יהפוך אותה לשקרנית מדרגה ראשונה עוד לפני שייצא הלילה!</p>
<p>הגבר הגבוה לצידה הוביל אותה לעבר ספה לשניים בצבע כחול והתיישב לצידה, זוכה בלטישת עיניים — שטסה לה ממש מעל הראש — מצד פרסטון ואימוג׳ין גם יחד. הוא חייך אל דודתו ולאט דברי ברכה. "שלום, דודה אימוג׳ין. מה קורה עם הון המשפחה?"</p>
<p>הוא הצטיין בהנפת דגלים אדומים, חשבה סוזן. אימוג׳ין התרווחה בכיסאה והתעלמה מהשאלה בצינה. "למה חזרת?"</p>
<p>"למה לא? זה הבית שלי, זוכרת? אני אפילו הבעלים של חלק מהאדמות. הסתובבתי די הרבה, ואני רוצה לטעת שורשים. אני מעדיף לעשות את זה בבית. חשבתי לעבור לבקתה ביובל ג׳ובילי."</p>
<p>״הצריף הזה!״ קולו של פרסטון אמר בוז.</p>
<p>קורד משך בכתפיו. ״על טעם ועל ריח אין מה להתווכח! אני מעדיף צריפים על פני מוזוליאום." הוא חייך והביט סביבו בריהוט הרשמי, בתמונות השמן המקוריות, באגרטלים ובמיניאטורות היקרים מפז שעמדו על מדפים. אף שהחדר נקרא ספרייה, היו בו ספרים מעטים בלבד, וכולם נקנו, חשדה סוזן לפעמים, בגלל צבע כריכותיהם, כדי לוודא שישתלבו בהרמוניה עם שאר הצבעים בחדר.</p>
<p>פרסטון בחן את דודנו בעיניים קרות ושונאות לרגע, והזמן התמלא במשטמה. "כמה זה יעלה לנו?"</p>
<p>סוזן ראתה הרמת גבה משועשעת מזווית עינה. ״כמה יעלה לכם, מה?״</p>
<p>"כדי שתעזוב שוב את האזור הזה."</p>
<p>קורד חייך, חיוך זאבי במיוחד שהיה צריך להזהיר את פרסטון. "אין לך מספיק כסף בשביל זה, דודני."</p>
<p>אימוג׳ין הרימה את ידה, עוצרת את המענה הלוהט של פרסטון. היה לה ראש צונן יותר והיא הצטיינה במשא ומתן. "אל תהיה כסיל... או פזיז," יעצה. "ברור לך שאנחנו מוכנים להציע לך סכום נכבד תמורת היעלמותך?"</p>
<p>"לא מעוניין," אמר בעצלתיים, עדיין מחייך.</p>
<p>"אבל אדם בעל סגנון חיים כשלך... ודאי צברת חובות שיש לשלם. ובל נשכח את העובדה שיש לי חברים רבים שחייבים לי טובות רבות, ושעליהם אוכל לסמוך כדי שיהפכו את שהותך כאן לבלתי נעימה בעליל, וגם זה בלשון המעטה."</p>
<p>"אה, לא נראה לי, דודה אימוג׳ין." קורד היה רגוע לגמרי, רגליו הארוכות מתוחות לפניו. "ההפתעה הראשונה המזומנת לך, היא שאני לא זקוק לכסף. השנייה היא שאם מישהו מחברייך יחליט לעזור לך בכך שיקשה עליי, אז גם לי יש חברים משלי, אליהם אוכל לפנות, ותאמיני לי שהחברים שלי יגרמו לחברים שלך להיראות כמו מלאכים."</p>
<p>אימוג׳ין התנשפה. "אני בטוחה בזה, בהתחשב בכול."</p>
<p>לראשונה, חשה סוזן צורך להתערב. מריבות הטרידו אותה; היא הייתה שקטה ושלווה מטבעה, אבל היה בה הכוח הפנימי הנדרש כדי להתערב בכל מריבה שהיא. קולה העדין משך את תשומת לב כל הנוכחים בחדר, למרות שהיא פנתה אל חמותה. "אימוג׳ין, תסתכלי עליו; תסתכלי על הבגדים שלו." היא נופפה בידה הדקיקה כדי להצביע על האיש היושב לצידה. "הוא דובר אמת. הוא לא זקוק לכסף. ונראה לי שכאשר הוא הזכיר חברים, הוא לא דיבר על אנשים שפגש בסמטאות חשוכות."</p>
<p>קורד בחן אותה בהערצה גלויה, גם אם מלעיגה משהו. "סוף סוף, בת בלקסטון עם יכולת תפיסה, למרות שכמובן לא נולדת למשפחה, כך שאולי זה מסביר הכול. היא צודקת, אימוג׳ין, למרות שאני בטוח שאינך רוצה לשמוע את זה. אני לא זקוק לכסף של בלקסטון, מפני שיש לי כסף משלי. אני מתכוון לחיות בבקתה מפני שאני אוהב את הפרטיות שלי, לא מפני שאני לא יכול להרשות לעצמי משהו טוב יותר. עכשיו, אני מציע שננסה להתגבר על חילוקי הדעות בינינו, מפני שבכוונתי להישאר כאן. אם אתם רוצים לאוורר את הכביסה המלוכלכת של המשפחה, עשו זאת, בבקשה. זה לא יפריע לי; אתם תהיו היחידים שתסבלו מכך."</p>
<p>אימוג׳ין נאנחה קלות. "תמיד היית קשה, קורד, גם כאשר היית ילד. ההתנגדות שלי לך מבוססת על מעשיך בעבר, לא נגדך אישית. גררת את המשפחה לתוך הבוץ במשך שנים רבות, ואני מתקשה לסלוח לך על כך, ואני אף מתקשה להאמין שתתנהג במידה מסוימת של תרבותיות."</p>
<p>"עבר זמן רב," אמר בקדרות. "ביליתי זמן רב באירופה, ויותר מדי זמן בדרום־אמריקה; השהות הזו גורמת לאדם להעריך את ביתו."</p>
<p>"באמת? אני תוהה. סלח לי אם אני חוששת שמדובר במניע נסתר, אבל הרי העבר שלך אינו משאיר בידי ברירות רבות. בסדר גמור, נכריז על שביתת נשק... לעת עתה."</p>
<p>"שביתת נשק." הוא קרץ אליה, ולהפתעתה של סוזן, אימוג׳ין הסמיקה. אז הייתה לו השפעה כזו על כל אישה! אבל הוא היה כסיל, אם האמין שאימוג׳ין תסכים באמת להפסקת אש. אולי נדמה שנכנעה, אבל זה כל מה שזה היה; מראית עין. אימוג׳ין לא נכנעה מעודה; היא רק שינתה טקטיקות. אחרי שלא הצליחה לשחד או לאיים עליו, היא תנסה שיטות אחרות, למרות שכרגע סוזן לא יכלה למצוא משהו שיצליח להשפיע על גבר זה.</p>
<p>הוא קם על רגליו, ידו תחת מרפקה של סוזן, דוחק גם בה לקום. "נעדרת מהמסיבה זמן רב מדי," אמר לאימוג׳ין בנימוס. "אני מבטיח לך שלא אגרום לשערורייה הערב, כך שאת יכולה להירגע וליהנות." הוא משך את סוזן אחריו כאילו הייתה כלבלב, ניגש אל אימוג׳ין, רכן מעליה ונשק לדודתו. אימוג׳ין ישבה בלי לזוז תחת מגע שפתיו, למרות שהסומק בלחייה העמיק. ואז הוא הזדקף ועיניו פיזזו. "בואי, סוזן," ציווה.</p>
<p>"רק שנייה," התערב פרסטון, נעמד לפניהם. אימוג׳ין אולי הכריזה על הפסקת אש, אבל פרסטון לא. "הסכמנו שלא יהיו פעולות איבה גלויות; לא הסכמנו להתרועע איתך. סוזן לא הולכת איתך לשום מקום."</p>
<p>"באמת? אני חושב שזה נתון לשיקול דעתה של הגברת. סוזן?" קורד נפנה אליה והבהיר את משאלותיו בהנחת אצבעותיו על זרועה.</p>
<p>סוזן היססה. היא רצתה ללכת עם קורד. היא רצתה לצחוק איתו, לראות את הניצוץ השובב בעיניו, להרגיש את הכישוף שחשה בין זרועותיו. אבל היא לא יכלה לבטוח בו, ולראשונה בחייה ידעה שלא תוכל לבטוח גם בעצמה. מאחר שכל כך רצתה ללכת איתו, היא ידעה שעליה להתכחש לו. באיטיות, בצער, היא נענעה בראשה. "לא. אני חושבת שעדיף שלא אלך איתך."</p>
<p>עיניו הכחולות הצטמצמו ולפתע לא צחקו עוד, אלא לבשו הבעה של כעס צרוף. הוא שמט את ידו מזרועה. "אולי את צודקת," אמר בצינה ועזב אותה בלי לומר מילה נוספת.</p>
<p>הדממה בספרייה הייתה מוחלטת והשלושה הנותרים בה ישבו בלי תנועה. ואז אימוג׳ין נאנחה שוב. "תודה לאל שלא הלכת איתו, יקירה. הוא מקסים, אני יודעת, אבל מתחת לכל הקסם הזה הוא שונא את כל המשפחה הזו. הוא יעשה הכול, הכול, כדי לפגוע בנו. את לא מכירה אותו, אבל עדיף לך להתרחק ממנו." אימוג׳ין משכה בכתפיה, אחרי שהשמיעה את דברי האזהרה שלה. "נו, טוב, אני מניחה שנצטרך לסבול עד שהוא ישתעמם וינדוד למקום אחר, בחיפוש אחר שעשועים אחרים. הוא צדק בנוגע לדבר אחד, הנבל; אני באמת צריכה לחזור אל האורחים שלי." היא קמה ויצאה מהחדר, שמלתה האפורה בגוון הערפל רחשה סביב רגליה באלגנטיות בזמן שהלכה. אימוג׳ין הייתה עדיין אישה יפהפייה; היא לא נראתה מבוגרת דיה להיות אימו של הגבר שעמד לצד סוזן. אימוג׳ין לא הזדקנה; היא שרדה.</p>
<p>פרסטון אחז לאחר רגע בידה של סוזן, נימוסיו הטובים מופיעים לאחר רגעים של חוסר שליטה. העימות שלו עם דודנו היה ההזדמנות היחידה בה סוזן ראתה את פרסטון נוהג בצורה לא מנומסת. "בואי נירגע לרגע, לפני שנצטרף אל האורחים. רוצה לשתות משהו?" הציע.</p>
<p>"לא, תודה." סוזן הניחה לו להושיב אותה שוב על הספה לשניים, וראתה אותו מוזג לעצמו ויסקי נקי. הוא התיישב לצידה כשקמט קל מופיע על מצחו, בזמן שבחן את הכוס שהחזיק בידו. משהו מטריד אותו; היא הכירה היטב את התנהגותו, כמו גם את התנהגותה שלה. היא חיכתה, בלי לדחוק בו. היא ופרסטון התקרבו מאוד מאז מותו של ואנס, והיא הרגישה כלפיו חיבה עזה. הוא כל כך דמה לוואנס, כל כך דמה לכל בני בלקסטון, עם השיער הכהה שלו ועיניו הכחולות והחיוך העקמומי. פרסטון לא זכה לחוש ההומור של ואנס, אבל הוא היה יריב עסקי מסוכן. הוא היה עקשן; הוא הגיב לאט יותר מוואנס, אבל בצורה נחושה יותר.</p>
<p>"סוזן, את אישה מלבבת," פתח לפתע.</p>
<p>מבוהלת, היא בהתה בו. היא ידעה שנראתה טוב הערב; היא התלבטה בקשר לשמלת המשי בצבע השמנת, מפני שטעמה מאז מותו של ואנס היה קודר, אבל היא זכרה שצבע האבל בתקופת ימי הביניים היה לבן, לא שחור, ורק היא ידעה כאשר לבשה את השמלה הלבנה הזו שהיא עושה זאת מתוך צער ממשי. היא התלבשה הערב לכבוד ואנס, ענדה את הפנינים שהעניק לה, התיזה על עצמה את הבושם האהוב עליו ביותר. אבל במשך כמה רגעים מטורפים היא זהרה בידיעה שנראתה טוב, לא למען ואנס, אלא בגלל ההערצה שראתה בזוג עיניים אחרות, זוג עיניים שהיו כאבן שואבת. מה היה קורה אם הייתה הולכת הערב עם קורד בלקסטון, במקום לנהוג בצורה בטוחה?</p>
<p>עיניו של פרסטון התרככו כאשר הביט בה. "את לא תוכלי לו. אם תתני לו, הוא ינצל אותך כדי לפגוע בכולנו; ואז הוא יעזוב אותך בזבל ויסתלק בלי להביט לאחור. תתרחקי ממנו; הוא רעל."</p>
<p>סוזן בחנה אותו ביציבות. "פרסטון, אני אישה, לא ילדה; אני מסוגלת להחליט עבור עצמי. אני מבינה למה אינך מחבב את קורד, מאחר שהוא כל כך שונה ממך. אבל הוא לא עשה שום דבר שפגע בי, ואני לא אתעלם ממנו."</p>
<p>הוא חייך בזעף נוכח נימת קולה הנחרצת וההגיונית. "שמעתי את הקול הזה במספיק ישיבות של מועצת המנהלים במשך חמש השנים האחרונות, כדי לדעת שהתחפרת לך במקום ושלא תזוזי בלי סיבה טובה. אבל את לא מכירה אותו. את גברת; את מעולם לא נחשפת לדברים שהם לחם חוקו. הוא חי חיים של חתול אשפתות, וזאת לא בגלל שלא הייתה לו ברירה, אלא מפני שהוא העדיף לחיות את החיים האלה. הוא שבר את ליבה של אימו, בייש אותה כל כך עד שלא רצתה אותו עוד בביתה."</p>
<p>"מה הוא עשה בדיוק, שהפך אותו למצורע?" היא דיברה בקלילות, לא רוצה שפרסטון יראה עד כמה היא מתעניינת בתשובה, עד כמה קורד בלקסטון הצליח לטלטל אותה.</p>
<p>"מה הוא לא עשה?" תשובתו של פרסטון חודדה בסרקזם. "תגרות, שתיה, נשים, הימורים... אבל הקש ששבר את גב הגמל הייתה השערורייה שנגרמה כאשר נתפס עם אשתו של גרנט קלר."</p>
<p>סוזן השתנקה. גרנט קלר היה התגלמות הכבוד, וגם אשתו הייתה כזו. פרסטון התבונן בה ולא יכול שלא לחייך. "לא גברת קלר הזו; גברת קלר הקודמת הייתה שונה לגמרי. היא הייתה בת שלושים־ושש, וקורד היה בן עשרים־ואחת כאשר הם עזבו יחד את העיר."</p>
<p>"זה קרה לפני שנים רבות," הטעימה סוזן.</p>
<p>"לפני ארבע־עשרה שנים, אבל לאנשים יש זיכרון ארוך. ראיתי את פניו של גרנט קלר כאשר זיהה את קורד הערב, והייתה עליהם הבעה רצחנית."</p>
<p>סוזן הייתה בטוחה שיש עוד לסיפור, אבל לא רצתה לחטט עמוק יותר בפצע. השערורייה הישנה ההיא אינה מסבירה את שנאתו האישית מאוד של פרסטון כלפי קורד. אלא שעתה היא גילתה שהיא מאוד עייפה ושאינה רוצה עוד לעסוק בנושא. כל ההתרגשות שניצתה בה בזמן שרקדה עם קורד נמוגה. היא קמה והחליקה את חצאיתה. "אתה מוכן לקחת אותי הביתה? אני תשושה."</p>
<p>"כמובן," אמר מיד, כפי שידעה שיעשה. פרסטון היה חזוי לגמרי, תמיד נענה לכל הבקשות שלה. לפרקים, האבירות המרופדת הזו שהגנה עליה יצרה סביבה תחושה חמימה של ביטחון, אבל לעיתים היא הרגישה חנוקה. הלילה, תחושת החנק גברה עד שהיא הרגישה שאינה יכולה לנשום. היא רצתה לנשום בחופשיות, לחיות בלי שיביטו על כל צעד שלה.</p>
<p>הנסיעה לביתה ארכה חמש־עשרה דקות בלבד, ועד מהרה היא נותרה בבדידות מבורכת, יושבת על המרפסת הקדמית החשוכה שלה, על נדנדת העץ שלה, מאזינה למוסיקה של הלילה הדרומי השקט. היא המתינה עד שפרסטון עזב בטרם יצאה לשבת בחשכה, כף רגלה הימנית מטלטלת אותה מעדנות, מלווה את החריקה של הצירים שהחזיקו את הנדנדה. רוח קלה אוושה דרך העצים ונשקה לפניה, והיא עצמה את עיניה. כתמיד, היא ניסתה להעלות בעיני רוחה את פניו של ואנס, להירגע באמצעות תמונת עיניו הכחולות־סגולות וחיוכו העקמומי, אבל להוותה, הפנים שנוצקו לנגד עיניה לא היו פניו. תחתיהם היא ראתה עיניים כחולות חיוורות מעל זקן שחור קצר של פורע חוק; אלה היו עיניים של אדם שלא פחד מדבר. רטט חלף בעמוד שדרתה כאשר נזכרה במגע החם של פיו על כתפה ועורה רטט כאילו שפתיו עוד צמודות אליו.</p>
<p>תודה לאל שהיה לה שכל לבקש מפרסטון להחזיר אותה הביתה במקום לצאת עם הגבר ההוא, כפי שביקש. פרסטון היה לפחות בטוח, וקורד בלקסטון מעולם ודאי לא שמע את המילה.</p>



			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות