הפיי המכושפים 1 איך זה מרגיש?

ג’נין או’ריילי

תשוקה אסורה
נאמנות למשפחה
שלושה אתגרים קטלניים
האנושית

אחרי שהנסיעה לאסוף פטריות נדירות ביער השתבשה, מצאתי את
עצמי נופלת דרך שער היישר לזרועותיו של נסיך הפֵיי האפלים. הנסיך
החתיך, המופרע והמסוכן. מה יכול להיות גרוע מזה? העובדה שהוא
חושב שאני מתנקשת שנשלחה על ידי בני האדם לחסל אותו. הוא
מתעקש להרוג אותי כדי להיפטר מבת האדם שהוא מתחיל לפתח
אובססיה כלפיה, אבל הוא גם צריך לבדר את הקהל שלו, אז הוא

מזמין אותי לשלושה אתגרים עד המוות.
אם אשרוד, אהיה חופשיה. אבל אם לא...

הפֵיי

מעולם לא הרגשתי דבר מלבד שנאה ותיעוב, עד שראיתי את עיניה –
המתנקשת האנושית המחרידה. היא עלוקה שנצמדה למחשבות שלי
בחוסר רחמים, ולא מוכנה לשחרר. הידיים שלי מגרדות מרוב הצורך
להסיר את הכפפות ולהרגיש את העור הרך שלה. בני המלוכה של
הפֵיי האפלים יעדיפו להישרף מאשר לגעת בבת אדם דוחה.
אני חושש שאם לא אשמיד אותה בקרוב, היא תהיה הדבר היחיד

שבאמת יוכל להרוס אותי.
שם: הפיי המכושפים 1 איך זה מרגיש?
מחבר/ת: ג’נין או’ריילי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 013660133

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 109.00

קרא פרק ראשון

						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-8" class="ChapterSplit">פרק 1</h2>
			<h3 class="part">קאלי</h3>
			<p class="firstspacebig"><span class="_idGenDropcap-1">ה</span>עברתי יד על ריפוד העור החמים של השברולט שלי ולחשתי כמה תפילות. </p>
			<p class="text">ניסיתי לשדל את הטנדר הישן להתניע. לשמחתי הוא גרגר ואז רעד בהסכמה. נשפתי בהקלה, הרפיתי את שרירי הדרוכים והחלקתי במושב כמה סנטימטרים למטה. אני לא הולכת לדפוק את השיא שלי. בלי דחיות, בלי ביטולים. </p>
			<p class="text">עשיתי עבודה טובה. </p>
			<p class="text">כשיצאתי מהחניה, גלגלי הרכב שלי פיצחו בקול את הענפים היבשים הפזורים על שביל הגישה לבית היפה שלי. טוב, אולי "בית" הוא מילה גדולה מדי... ואולי גם "יפה" יהיה בגדר הגזמה, אבל המילה "בקתה" העלתה בי אסוציאציות של צריף ציידים ישן באמצע שום מקום. הבית שלי היה <span class="bold">הרבה</span> יותר חמוד מזה. קניתי אותו לפני שנתיים במחיר מציאה מאיזה אלמן עם כרס וקרחת, ונטייה לצוד יותר איילים משהרישיון שלו אִפשר לו. האם הוא ניסה לשחד אותי? יכול להיות. באותה תקופה רצה שמועה שאני יוצאת עם פקח הציִד, קליף, ובעיירה כזאת קטנה אנשים היו מוכנים לעשות הכול כדי להשיג יתרון כלשהו, במיוחד בכל הנוגע לרישיונות ציִד. כמעט לא יכולתי להאשים אותם בזה, חוץ מהעובדה שהציִד נועד אך ורק כדי לנסות לשלוט בהתרבות חיות הבר, ובכל פעם שנתנו לבני אדם להחליט בעצמם כמה חיות מותר להרוג, כל מאמצי השיקום של הטבע וכל הסטטיסטיקות הלכו לעזאזל. זה ממילא לא שינה דבר, כי קליף ואני לא יצאנו בכלל... וחוץ מזה, פּוֹל האלמן מת כמה ימים אחרי שקניתי את הבית. </p>
			<p class="text">הידקתי את ידַי סביב כיסוי העור של ההגה כשחשבתי על קליף, אבל סילקתי את המחשבה מראשי במהירות. האמת היא שמעולם אפילו לא יצאנו לדייט, וזה גם בחיים לא יקרה. כשהמדינה העסיקה אותי בתור המדענית האקולוגית של הפארק, קליף היה אחד מהאנשים היחידים שהיו נחמדים אלי. תושבי העיירה הקטנה שנמצאה בסוף העולם שמאלה <span class="bold">לא</span> חיבבו את "המדענית הסנובית שמתערבת בעניינים של כולם" (שמעתי מישהו ממש קורא לי ככה בסניף סיזלֶר במוֹלבֶּרי), שהגיעה לעיירה האהובה שלהם כדי להגיד להם להפסיק לעקור את צמחי ההרדוף שלהם או להקפיד על תקנות הציִד בפארק. הייתי האישה היחידה שעבדה בפארק, חוץ מססיליה שעבדה במרכז לשיקום חיות בר, אז רוב הגברים לא התייחסו אלי ברצינות, וכל אלה שכן, הפיצו שמועות שהם שוכבים איתי. ככה זה בעיירות קטנות. </p>
			<p class="text">אמנם למיטב זיכרוני העיירה שבה גדלתי לא היתה כזאת, אבל הייתי ילדה קטנה כשעזבתי. </p>
			<p class="text">בת עשרים ותשע, בלי ילדים, בלי בעל, עם שיער בלונדיני ארוך עד המותניים וגוף שנראה לא רע (לא קשה להיכנס לכושר כשמטיילים בין גבעות ברגל כל יום). לא פלא שנשות העיירה חשבו שהמטרה הסמויה שלי היתה לגנוב את הבעלים הרופסים והסקסיסטיים שלהן או לקחת לעצמי את כל הרווקים לובשי הג'ינס ולועסי הטבק. בהתחלה, זה היה קצת מחמיא, אבל אז עברו שנתיים, וזה כבר לא היה מחמיא כל כך. זה בעיקר גרם לי להרגיש בודדה. </p>
			<p class="text">שקלתי לעצור בתחנת הדלק המקומית לקפה, והחלטתי שלא. ממש לא התחשק לי להסתכן בכך שהטנדר שוב לא יתניע. הקפה שלהם גם ככה לא היה כזה טוב, אפילו יחסית לקפה מתחנת דלק, ואם אצטרך לשבת ולשמוע את המקומיים מדברים שוב על "אֶרְל המשוגע", השיכור של העיירה, והמרדף שלו אחרי ביגפוּט, אני פשוט אעזוב הכול ואסתלק מפה סופית. </p>
			<p class="text">למרבה המזל, ברוב הפעמים שעצרתי כאן, הייתי עם קליף, והוא היה משתיק אותם בשבילי. הוא שנא את ארל, לא יודעת למה. אמנם מעולם לא נפגשתי רשמית עם השיכור של העיירה, אבל יכולתי לכתוב ספר שלם רק מהסיפורים ששמעתי  עליו. </p>
			<p class="text">ציינתי לעצמי שאני צריכה לבדוק אם יש "אמנית הזבובים" ביער מאחורי תחנת הדלק. זאת פטרייה רעילה, שאם תאכל ממנה אפילו כמות קטנה, היא אולי לא תהרוג אותך אבל כנראה תגרום לך להתנהג... כמו ארל המשוגע. הוא תמיד הסתובב ביער הזה, מאחורי תחנת הדלק הישנה. עמדתי כבר להסתובב ולחזור כדי לבדוק אם תחושת הבטן שלי נכונה, ואז ראיתי באמצע הכביש גוש נוצות חומות ופלומתיות עם צוואר ארוך. </p>
			<p class="text">בלמתי את הטנדר הרעוע שלי בחריקה צווחנית, והוא התרעם כשפלט ענן שחור בגודל פיל, ומיד שבק חיים. גוש מתכת עם מצבי רוח — בחיי, הוא גרוע יותר מגברים. </p>
			<p class="text">"<span class="bold">אוף</span> איתך, דורותי!" טרקתי את דלת הטנדר מאחורַי וחציתי את שביל העפר אל תרנגולת ההודו שתמיד עקבה אחרי. </p>
			<p class="text">למרבה המזל, כבר הייתי על השביל הארוך המוביל למרכז השיקום, אז אוכל להתמודד עם הטנדר המתפרק שלי אחר כך. דורותי רצה בפראות במעגלים בחלקה של גבעולי סוּף גבוהים, כמו פעוטה נרגשת שהצליחה לברוח מההורים שלה. היה לה מזל שלא פגעתי בה עם הרכב. נראה היה שהכנף הדפוקה שלה היתה הסיבה לכך שהיא מסתחררת בטירוף, כמו מדריכת זוּמבָּה שלא עבדה מספיק על הכוריאוגרפיה שלה. </p>
			<p class="text">בדקתי שלא היו מכוניות בדרך, אפילו שלא ציפיתי לראות אף אחת, כי זאת היתה הכניסה האחורית למרכז השיקום לחיות בר. צנחתי על שביל העפר בישיבה מזרחית וניסיתי לא להסתכל לעבר הטנדר מעלה העשן לשמאלי. אולי אם לא אחשוב עליו יותר מדי, הוא פשוט יחזור ויתניע. </p>
			<p class="text">ברגע שהתיישבתי על החצץ המאובק, ניגשה אלי התרנגולת המגודלת וניסתה לקנן בחיקי. הקרקורים המאושרים וקריאות התלונה שלה הרטיטו את צווארה הארוך, ולא יכולתי שלא לחייך למראה הציפור המטופשת שניסתה להתכרבל בין רגלי השלובות. היא היתה אחת המטופלות שלי במרכז. התפקיד שלי לא באמת כלל עבודה עם חיות, אבל מאחר שהיתה רק וטרינרית אחת בכל הבניין, מצאתי את עצמי עוזרת לטפל בחיות בר פצועות יותר משתכננתי. זה לא באמת הפריע לי; ממילא העדפתי את חברתם של בעלי חיים על זו של בני אדם. </p>
			<p class="text">"בדיוק הייתי בדרך אלייך. לא היית צריכה לברוח שוב. יש לך מזל שלא דרסתי אותך," נזפתי בה, תוך כדי שחיככתי את אפי בראשה של התרנגולת עם עיני החרוזים. הידקתי את אחיזתי בה, ואז שמעתי חצץ נרמס מאחורי. </p>
			<p class="text">הרמתי את הציפור הענקית, נזהרת לא להפעיל לחץ על הכנף הפגועה שלה, והורדתי את שתינו מהשביל. לא טרחתי לראות מי בא, הנחתי שזאת היתה ססיליה שבאה לחפש את דורותי. </p>
			<p class="text">"את חייבת לי חמישה דולר," קרא קול גברי. </p>
			<p class="text">זיהיתי את הקול עוד לפני שראיתי שזה הטנדר של פקח הציִד. </p>
			<p class="text">"אני לא חייבת לך כלום, קליף ריצ'רדס. אם היית טיפש מספיק להתערב עם ססיליה, אתה זה שאמור להיות חייב <span class="bold">לי</span> חמישה דולר," אמרתי בחיוך גדול ורכנתי לעבר טנדר הפוֹרד האפור שאיש חתיך הציץ מחלונו. </p>
			<p class="text">אמנם לבשנו את אותם מדים בצבעי חאקי וירוק, אבל כאן נגמר הדמיון בינינו. המדים שלי היו גדולים עלי ורפויים, כאילו לבשתי חולצה שגנבתי מאבא שלי, בעוד החולצה של קליף נצמדה לגופו האתלטי, כאילו היה דוגמן מקטלוג של טימברלנד. </p>
			<p class="text">הוא הציץ בי מעל משקפי הטייסים שגלשו על אפו, בזמן שהושיט יד החוצה, אל הפלומה הרכה שכיסתה את הצוואר של דורותי. היא התמרדה קצת ומשכה את ראשה ממנו, אבל בסופו של דבר נתנה לו ללטף אותה. </p>
			<p class="text">"בחיים לא ראיתי משהו כזה," הוא אמר בטון החלטי, עם חיוך קורן כמו נורה של מאה ואט מרוח על פניו מכוסות הזיפים. </p>
			<p class="text">לפעמים הוא הזכיר לי מאוד את החבר הכי טוב שלי. אולי בגלל החיוך הידידותי, אולי בגלל הגישה הכריזמטית שלו, אבל היה משהו בקליף שתמיד גרם לי לחשוב על אֶלי. </p>
			<p class="text">"משהו כמו מה?" שאלתי והסתכלתי סביב. </p>
			<p class="text">השמש, שטיפסה כמו כדור אש, התחילה להפיץ חום מעיק, וטיפות זיעה נאספו על קו המצח שלי. הייתי כבר מוכנה לקחת את דורותי ולחזור למזגן, או לפחות לצל הקריר של העצים. אמור היה להיות חם היום, והקפל מתחת לציצים שלי כבר היה לח מזיעה. </p>
			<p class="text">"משהו כמוך, קאלי. כולם רוצים להיות איתך, אפילו חיות פרא. את כמו איזו נסיכת דיסני." הוא חייך, והמבט שנתן בי רמז שהוא חושב שלא רק תרנגולת ההודו רצתה להיות איתי.</p>
			<p class="text">זזתי באי־נוחות וניסיתי לחשוב איך להגיד לו בנימוס שאני מעדיפה לצאת עם דורותי מאשר איתו. לא שהיה לי משהו אישי נגדו; הוא היה חבר נהדר, אבל לא התכוונתי להיות כלואה בעיירה הזאת לנצח, ולא נהגתי לנהל מערכות יחסים עם קולגות. </p>
			<p class="text">"היא לא ממש פראית," אמרתי וחיככתי את אפי שוב בציפור הגדולה. </p>
			<p class="text">היא גדלה במרכז השיקום מאז שהיתה אפרוחה, בעקבות מום מולד באחת הכנפיים. בינתיים, היא ואני התקדמנו יפה, וכבר חשבתי על דרכים שבהן אולי אוכל לתקן את הכנף המוגבלת שלה. </p>
			<p class="text">"אני צריכה לקחת את דורותי פנימה. נתראה אחר כך?"</p>
			<p class="text">התחלתי ללכת לעבר הבניין החדש, כשהפגוש האחורי של הטנדר של קליף הופיע לצדי. הוא נסע לאחור לאט, בקצב שלנו. </p>
			<p class="text">"איך את מתכוונת להגיע הביתה, מדענית? את הולכת לבנות כנפיים ולעוף הביתה? הטנדר שלך גמור. לפני חודש אמרתי לך כבר שאת מסכנת את החיים שלך כשאת ממשיכה לנסוע בו." הוא הרים גבות בשחצנות והמשיך לנסוע לאחור באיטיות, שומר על קשר עין. </p>
			<p class="text">"אז, איזה מזל שאני לא מקשיבה לכל מה שאתה אומר לי," רטנתי. </p>
			<p class="text">"כנסי פנימה. אני אסיע אתכן בחזרה," הוא אמר ועצר את הטנדר שלו, חוסם לי את הדרך. </p>
			<p class="text">דורותי התמרדה שוב כשהיינו בתוך הרכב, אבל הנסיעה עד למרכז לא היתה ארוכה, אז ידעתי שהיא תהיה בסדר. </p>
			<p class="text">שתי דקות אחר כך, חנינו מאחורי הבניין. הלבֵנים הלבנות החזירו את אור השמש, והיו רק שני רכבים נוספים בחניון הקדמי, אחד מהם של ססיליה. יצאתי מהטנדר וגיליתי שהמכנסיים שלי מלאים בקקי של תרנגולת הודו. </p>
			<p class="text">מדהים. </p>
			<p class="text">הנחתי אותה על האדמה והבטתי בזעף בתרנגולת, שניערה את כנפיה בחוסר סבלנות. ניקיתי את עצמי ווידאתי שהיא מבינה טוב מאוד שאני ממש לא מרוצה מכל הסיפור. </p>
			<p class="text">"לאן אתה נוסע מכאן? לאגם?" שאלתי את קליף לפני שקלטתי שהוא בטלפון. </p>
			<p class="text">"דוֹן. כן, היא הצליחה. הוא סוף־סוף התפגר לה." הוא פנה להביט בי. "אני יודע, נסה להגיד <span class="bold">לה</span> את זה. היא לא מקשיבה לי בשיט. אולי תשלח את ווֹלי לקחת אותו? בחייך, גבר, תעשה את זה בשבילי. תדאג שהגרוטאה הזקנה תעבוד שוב, ואקח את שניכם לדוג בשבוע הבא, במקום <span class="bold">המיוחד</span> שלי." הוא גלגל עיניים בשעשוע ואז ניתק. "הנה, עכשיו את בטוח חייבת לי ארוחת ערב." הוא חייך, והפרצוף השזוף שלו נראה קצת יותר נאה, וגם קצת יותר שחצן.</p>
			<p class="text">"עזוב אותך מארוחת ערב. אני רוצה לראות את המקום <span class="bold">המיוחד</span> הזה שלך. אתה יודע שהאוכלוסייה של דגי הבַּס צפויה לרדת בשלושה־עשר אחוזים עד האביב הבא?" האשמתי אותו. </p>
			<p class="text">הוא גלגל את עיניו. "אני לא לוקח <span class="bold">אותך</span> למקום המיוחד שלי. בטח אם את מתכוונת למנוע ממני לדוג!" הוא צעק בזעזוע מזויף. </p>
			<p class="text">בהתחשב בעובדה שהוא היה פקח הציִד הבכיר בעיירה, הוא די חיפף בכל הנוגע לשימור חיי הבר בפארק. לא פלא שהם היו צריכים אותי כאן. </p>
			<p class="text">"אל תדבר שטויות. אני לא מתכוונת למנוע ממך לדוג. אני רק רוצה לבדוק את המקום. אם באמת יש שם יותר פעילות של דגים, אנחנו יכולים לנסות לשחזר את התנאים הסביבתיים שם כדי לעודד רבייה בעוד מקומות." הסמקתי ברגע שהמילים יצאו לי מהפה. "תודה שהתקשרת לדוֹן. בפעם האחרונה שדיברתי איתו הוא אמר שהוא מעדיף לשרוף את הטנדר שלי מאשר לגרור אותו שוב." חייכתי כשנזכרתי בתקרית משנה שעברה. </p>
			<p class="text">"את יודעת, הרשות המקומית פה לא כזאת גרועה. אני די בטוח שהם היו שמחים לתת למדענית הסנובית שלנו רכב שגם נוסע, אם הם היו חושבים שזה יעודד אותה להישאר קצת יותר." קולו היה מחוספס, עם רמז קל למבטא מתנגן, שמשך את ההברות האחרונות של מילותיו. </p>
			<p class="text">"לצערי, מסלול הנדידה של פרפר הדנאית המלכותית לא מחכה לי." ניערתי נוצה תועה מהשרוול שלי. "ברגע שיקראו לי אני עפה למקסיקו, אַמיגוֹ!" </p>
			<p class="text">בשנייה שאמרתי את זה, יכולתי להרגיש את האנרגיה של השיחה שלנו משתנה. נזכרתי למה אף פעם לא יצרתי חברויות עם אנשים במהלך הנדודים שלי. </p>
			<p class="text">הם לא הבינו את זה שהייתי צריכה לעזוב. </p>
			<p class="text">עליתי במדרגות הבטון שהובילו לכניסה האחורית ועמדתי לפתוח את דלתות האלומיניום הגדולות, ואז קליף דיבר שוב, "אני אבוא לאסוף אותך בשש, קאלי פיטרסון. טום יביא לפה את הג'יפ למקרה שתצטרכי לנסוע לאנשהו בינתיים. הוא בדיוק סוגר את השערים בפארק קְלוֹבֶר עכשיו."</p>
			<p class="text">"אם טום מביא לי את הג'יפ, בשביל מה אני צריכה אותך?" חייכתי אליו ומשכתי בידית המתכת הגדולה כדי לדחוק בדורותי להיכנס למבנה. </p>
			<p class="text">היא המתינה בסבלנות עד שהמשרתת האנושית שלה תרחיב את הפתח בדלת, כך שגופה הגדול ומכוסה הנוצות יוכל לעבור, ואז נכנסה כאילו היא בעלת הבית. </p>
			<p class="text">"כי אני לוקח אותך למקום<span class="bold"> המיוחד</span> שלי הלילה. תכיני את כל המחברות החנוניות שלך, אני אפילו מוכן לתת לך חכה. רוצה פפרוני בכריך שלך?" הוא צעק, נסע לאחור ועזב. </p>
			<p class="text">גלגלתי עיניים כל כך חזק, שחששתי שהן ייתקעו ככה. "אקסטרה פפרוני, אם אתה מזמין!" צעקתי אחריו. </p>
			<p class="text">לא רציתי להשלות אותו ולא רציתי שיקבל את הרושם הלא נכון, אבל היו לי מעט חברים, והם לרוב היו רחוקים ממני ומפוזרים. אמנם ניסיתי להתרחק מאנשים, אבל לפעמים פשוט הייתי בודדה מדי. </p>
			<p class="text">"קאלי פיטרסון, תפסיקי לפלרטט ובואי הנה מיד!" קולה המבוגר של ססיליה הדהד מחלקו האחורי של הבניין, ויכולתי לשמוע בו נימה של מצוקה. </p>
			<p class="text">"אני באה. מה קורה?"</p>
			<p class="text">הובלתי את דורותי בחזרה למכלאה הפתוחה שלה, ואז ראיתי את הנוצות הפזורות על הרצפה. היא בטח עפה החוצה מהמכלאה, כשברחה, מה שאומר שיכול להיות שהתמיסה שפיתחתי בשבוע שעבר באמת עובדת. </p>
			<p class="text">כמעט דילגתי מרוב התרגשות בדרך לקדמת המבנה. הדפתי בהתלהבות את הדלתות הכפולות — ואז, התחלתי לצרוח. </p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 98.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות