שוחים בחשכה

בראשית שנות השמונים, בחיק משכנו החדש והבטוח
בניו יורק, לודּוויק עוקב אחר האירועים הפוליטיים
הסוערים בפולין מולדתו. כבר חלפה שנה מאז הגיע
לאמריקה, ונראה שכעת בשלה העת לכתוב ליאנושּ,
צעיר שהכיר בחופשה שבין הסמסטרים באוניברסיטה
ושבו התאהב. לודוויק נזכר בימיו הראשונים של סיפור
האהבה הזה, שתחת המשטר הקומוניסטי והדיכוי
החברתי־דתי אסור היה אפילו לחלום עליו, ובתהפוכות
שלבסוף הציבו אותם משני צידי המתרס הפוליטי.
שוחים בחשכה הוא רומן נוגע ללב על אהבה, חירות
אישית ואומץ, המעלה שאלות נוקבות על זהות מינית,
דיכוי, והמחיר של חיים בצל הפחד. הוא נבחר לאחד
מספרי השנה הטובים ביותר של הגרדיאן, ה־ NPR
והדיילי אקספרס לשנת 2020 .
”דמיינו את ’קרא לי בשמך’ בפולין הקומוניסטית
ותקבלו מושג על הספר היפה והנוגע ללב הזה.”
אופרה וינפרי, ’מגזין אופרה’
”סיפור נפלא ויפהפה.” ליטררי ריוויו
שם: שוחים בחשכה
מחבר/ת: תומש ידרובסקי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010074528

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 74.00

				
<div id="_idContainer009" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="כותרת-מספר"><span class="מספר-כותרת">1</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">הכרתי אותו כמעט כל חיי, את בֶּניֶיק. הוא גר מעבר לפינה בשכונה שלנו בוְורוֹצלָב, שהיו בה רחובות מעוגלים ובנייני מגורים בני שלוש קומות, ובמבט מהאוויר נראו כמו עיט ענקי, סמל האומה שלנו. היו בה גדרות חיות וחצרות רחבות עם גינה קטנה לכל דירה, ומרתפים קרירים וטחובים ועליות גג מאובקות. המשפחות שלנו עברו לגור שם לא יותר מעשרים שנה קודם לכן. על תיבות הדואר שלנו היה כתוב עדיין "Briefe" בגרמנית. כולם – אלה שהתגוררו כאן קודם ואלה שבאו במקומם – נאלצו לעזוב את בתיהם. בן לילה השתנו גבולות היבשת, צוירו מחדש כמו פסי הגיר של משחק הקלאס ששיחקנו על המדרכה. בסוף המלחמה, החלק המזרחי של גרמניה הפך לפולין, והחלק המזרחי של פולין הפך לברית המועצות. המשפחה של סבתא נאלצה לעקור מאדמתה ליד לְבוֹב. הסובייטים הפקיעו את ביתם, ואותם העלו על קרונות בקר שהובילו יהודים למחנות רק שנה או שנתיים קודם. הם הגיעו לוורוצלב, עיר שאוכלוסייתה הייתה גרמנית במשך מאות שנים, לדירה שזה עתה נטשה משפחה שמעולם לא הכרנו. היו עדיין כלים בכיור ופירורי לחם על השולחן. שם גדלתי.</p>
<p class="טקסט-רץ">על אותן מדרכות רחבות, שלאורכן עצים וספסלים, שיחקו יחד כל ילדי השכונה. שיחקנו תופסת וקפיצה בחבל עם הבנות, והתרוצצנו בחצרות, צרחנו וקפצנו על מתקן המקבילים שנראה כמו שערים של רוגבי, ונשים תלו עליו את השטיחים וחבטו בהם. המבוגרים נזפו בנו וברחנו. היינו ילדים מאובקים. רצנו ברחובות בקיץ במכנסיים קצרים וגרביים עד הברך וכתפיות, ובמעילי צמר דקים כשהקרקע התכסתה עלים בסתיו, והמשכנו לרוץ גם כשהכפור פלש אל הארץ והאוויר שרט את ריאותינו והבל הפה שלנו הפך לעננים לנגד עינינו. באביב, ביום שְמיגוּס־דינגוּס,<span class="הפניה-להערות-שוליים CharOverride-13"><span id="footnote-001-backlink">**</span></span> זרקנו דליי מים על כל בת שלא הספיקה לברוח, ורדפנו זה אחרי זה ונספגנו במים וחזרנו הביתה רטובים עד לשד עצמותינו. בימי ראשון זרקנו אבנים על בקבוקי החלב שהוצבו על אדני החלונות הגבוהים, שם איש לא יכול לגנוב אותם, וברחנו בפחד אמיתי כשבקבוק נשבר והחלב נזל אט־אט במורד הקיר, ופלגים לבנים ניגרו כמו דמעות על החזית המפויחת.</p>
<p class="טקסט-רץ">בּניֶיק היה חלק מחבורת הילדים הזאת, ואחד הנועזים שבהם. נדמה לי שבאותה תקופה כלל לא דיברנו, אבל הייתי מודע לקיומו. הוא היה גבוה יותר מרובנו וכהה יותר באופן כלשהו, עם ריסים ארוכים ומבט מרדני. והוא היה נחמד. פעם, כשברחנו מאיזה מבוגר אחרי מעשה קונדס ששכחתי מזמן, נתקלתי במשהו ונפלתי על החצץ החד. האחרים הדביקו אותי בעננת אבק, וניסיתי לקום. הברך שלי דיממה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אתה בסדר?"</p>
<p class="טקסט-רץ">בּנייק עמד מעליי ביד מושטת. אחזתי בה והרגשתי את כוח גופו מרים אותי על רגליי.</p>
<p class="טקסט-רץ">"תודה," מלמלתי, והוא חייך חיוך מעודד ורץ לדרכו. רצתי אחריו מהר ככל שיכולתי, מאושר, ושכחתי מהכאב בברך.</p>
<p class="טקסט-רץ">לימים, בּנייק עבר לבית ספר אחר והפסקתי לראות אותו. אבל נפגשנו שוב בטקס הקומוניון הראשון.</p>
<p class="טקסט-רץ">הכנסייה הקהילתית שכנה במרחק הליכה קצרה מהרחוב שלנו, מעבר לפארק הקטן שמעולם לא שיחקנו בו בגלל השיכורים, ומעבר לבית הקברות שאימא תיקבר בו כעבור שנים. הלכנו לכנסייה בכל יום ראשון. סבתא אמרה שיש משפחות שהולכות רק בחגים וכאלה שלא הולכות בכלל, וקינאתי בילדים שלא נאלצו ללכת בתדירות גבוהה כמוני.</p>
<p class="טקסט-רץ">כשהחלו השיעורים לקראת הקומוניון הראשון נפגשנו כולנו בקְריפּטה פעמיים בשבוע. את השיעורים העביר האב קְלאשֶבסקי, כומר קטן וזקן אבל מהיר תפיסה, שעיניו הכחולות כמעט איבדו את צבען. הוא היה סבלני בדרך כלל, הניח את ידיו על הגלימה השחורה בזמן שדיבר, יד אוחזת יד, ובחן אותנו בעיניו הקטנות, הדהויות. אבל לפעמים, בתגובה לאיזו שטות, אם פטפטנו או עשינו פרצופים למשל, הוא התפוצץ, תפס אחד מאיתנו באוזן, לכאורה באקראי, לפת את התנוך באגודל ואצבע חמימים ומשך עד שראינו שחור בעיניים וכוכבים. כשההתנהגות שלנו הייתה קיצונית במיוחד, הוא כמעט לא עשה זאת. זה היה כמו נשק שרירותי, שהוא מפחיד עוד יותר דווקא בגלל היותו אקראי ובלתי צפוי, כמו זעמו של אֵל חסר היגיון.</p>
<p class="טקסט-רץ">כאן פגשתי שוב את בּנייק. הופתעתי לפגוש אותו שם, כי מעולם לא ראיתי אותו בכנסייה. הוא השתנה. הילד הכחוש שזכרתי הפך לגבר – לפחות בעיניי – ואף שהיינו בסך הכול בני תשע כבר זיהיתי אצלו ניצני גבריות: צוואר חזק עם מקום לפיקת הגרגרת; רגליים ארוכות וחסונות שהזדקרו ממכנסיו הקצרים כשישבנו במעגל בחדר הכומר; שרירים בולטים מתחת לעור; פלומה מעל הברכיים. השיער שלו נשאר פרוע, מסולסל ושחור; והעיניים נותרו כהות ורכות בשובבותן. נדמה לי ששנינו זיהינו זה את זה, אף שאיש מאיתנו לא הודה בכך. אבל אחרי שתי הפגישות הראשונות התחלנו לדבר. אני לא זוכר על מה. איך ילדים מתחברים? אולי פשוט באמצעות תחומי עניין משותפים. ואולי זה משהו עמוק יותר, וכל מה שאומרים ועושים הוא מעין צופן שלא מדעת. אבל הנקודה היא שאכן התחברנו. באופן טבעי. ואחרי שיעורי הדת, שהתקיימו בימי שלישי וחמישי אחר הצהריים, נסענו יחד בחשמלית למרכז העיר, חלפנו על פני גן החיות ואריה הניאון שרבץ בראש שער הכניסה, על פני "אולם העם" ומבנהו הכיפתי שבנו הגרמנים לציון יובל המאה לאירוע שאיש לא טרח לזכור. חצינו את גשרי הברזל שעל נהר האוֹדֶר החום, השלֵו. היו הרבה מגרשים ריקים בדרך, והעיר נראתה כמו פה שחסרות בו שיניים. היו גושי בתים שהכילו בניין אחד בלבד, מפויח ובודד, כמו אי מלוכלך בים שחור.</p>
<p class="טקסט-רץ">לא סיפרנו לאף אחד על הבריחות שלנו – ההורים היו אוסרים עלינו לעשות זאת. אימא הייתה דואגת: בגלל הווטרנים סמוקי הפנים, חשופי גפיים גדועות, שמכרו זוטות בכיכר השוק, בגלל ה"סוטים" – המילה השתלשלה מבין שפתיה כמו נחש דו־רגלי, מסוכן ומסעיר. לכן חמקנו בסתר ודמיינו שאנחנו שודדי ים שחוצים את העיר לבדנו. הרגשתי בה בעת חופשי ומוגן בחברתו. הלכנו לקיוסקים וליטפנו את הדפים הגדולים החלקים של מגזינים יקרים, הצבענו על דברים שבקושי הבנו – נזירים אסיאתים, בני שבטים אפריקאים, קופצי צוקים ממקסיקו – התפעלנו ממרחביו העצומים של העולם ומהצבעים שזהרו מתחת לשחור־לבן של הדפים.</p>
<p class="טקסט-רץ">התחלנו להיפגש גם בימים אחרים, אחרי הלימודים. בדרך כלל הלכנו לדירה שלי. שיחקנו בקלפים על רצפת חדרי הקטן, שרוחבו היה כרוחב רדיאטור, בזמן שאימא עבדה, וסבתא הגישה לנו חלב ולחם מזוגג בסוכר. אצלו היינו רק פעם אחת. מדרגות הבניין היו זהות לאלה שלנו, טחובות וחשוכות, אבל משום מה נדמו קרות ומלוכלכות יותר. פנים הדירה היה שונה – היו יותר ספרים, ולא היה שום צלב. ישבנו בחדרו של בּנייק, הזהה בגודלו לחדרי, והקשבנו לתקליטים ששלחו לו קרובים מחוץ לארץ. שם שמעתי לראשונה את הביטלס שרים "הצילו!" ו"אני רוצה לאחוז בידך", והוטלתי מייד אל עולם שאהבתי. אביו ישב על הספה בסלון וקרא ספר, וחולצתו הלבנה הייתה הדבר הבוהק ביותר שראיתי מימיי. הוא היה שקט ודיבורו רך, וקינאתי בבנייק. קינאתי בו כי מעולם לא היה לי אבא אמיתי, כי אבי עזב כשהייתי קטן ולא טרח לראות אותי הרבה מאז. את אימו של בנייק אני זוכר במעורפל בלבד. היא הכינה לנו דג צלוי וישבנו יחד ליד שולחן המטבח. הדג היה מלוח ויבש ועצמותיו צבטו את לחיי מבפנים. גם לה היה שיער שחור, ואף שעיניה היו דומות לעיניו של בנייק, הן נעלמו משום מה כשחייכה. כבר אז, כילד, נראה לי מוזר שאני מרחם על אדם מבוגר.</p>
<p class="טקסט-רץ">ערב אחד, כשאימא חזרה מהעבודה, שאלתי אותה אם בנייק יכול לבוא לגור איתנו. רציתי שהוא יהיה לי כמו אח, שיהיה לידי תמיד. אימא הורידה את המעיל הארוך ותלתה אותו על הוו ליד הדלת. הבעת פניה לימדה אותי שהיא מצוברחת.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אתה יודע שבנייק שונה מאיתנו," אמרה בבוז. "הוא לא באמת יכול להיות חלק מהמשפחה."</p>
<p class="טקסט-רץ">"למה את מתכוונת?" שאלתי בתימהון. סבתא צצה פתאום על סף המטבח, ובידה סמרטוט.</p>
<p class="טקסט-רץ">"תעזבי את זה, גוֹשָה. בנייק ילד טוב, והוא הולך לקומוניון. עכשיו בואו שניכם, האוכל מתקרר." </p>
<p class="טקסט-מוכנס">ביום שבת אחד אחר הצהריים, בנייק ואני שיחקנו תופסת מחוץ לבניין שלנו עם כמה ילדים מהשכונה. אני זוכר שהיה חם ולח, והשמש רק הציצה מבעד לעננים. שיחקנו ורצנו, מוּנעים על ידי החום הגובר, וחשנו מוגנים תחת חופת עצי הערמון. היינו שקועים כל כך במשחק, שבקושי שמנו לב לשמיים שהאפילו ולגשם שהחל לרדת. המדרכה השחירה מלחות, השערות נדבקו לפנינו כמו אצות, ונהנינו מהרטיבות אחרי החום החורך. אני זוכר את בנייק בחיוּת רבה, רץ, מודע אך ורק למשחק, עליז, משוחרר לחלוטין. כשהיינו מותשים, מיהרנו חזרה לדירה שלי בבגדים ספוגים גשם. סבתא עמדה בחלון וקראה לנו, טענה שנצטנן. כשנכנסנו, היא הובילה אותנו לחדר האמבטיה והכריחה אותנו לפשוט את כל הבגדים ולהתנגב. הייתי מודע לרצון שלי לראות את בנייק עירום, הופתעתי מהמהירות של המשאלה הזאת, וליבי ניתר כשהוא התפשט. גופו היה מוצק ואפוף מסתורין, לבן ושטוח וחזק כמו גוף של גבר (כך דמיינתי לפחות). הפטמות שלו היו גדולות וכהות יותר משלי; הפין שלו היה גדול יותר, ארוך יותר. והכי מבלבל, הקצה שלו היה חשוף, כמו הבלוטים ששיחקנו בהם בסתיו. מעולם לא ראיתי פין של מישהו אחר ותהיתי אם משהו לא בסדר אצלי, אם לזה אימא התכוונה כשאמרה שבנייק שונה מאיתנו. כך או כך, ההבדל הסעיר אותי. אחרי שהתייבשנו, סבתא עטפה אותנו בשמיכות גדולות והרגשתי שחזרנו ממסע לארץ פלאות. "בואו למטבח!" קראה בעליצות לא אופיינית. התיישבנו לשולחן ושתינו תה שחור חם עם ופלים. מעולם לא בא אל פי דבר טעים יותר. הייתי שיכור, משהו דקר אותי מבפנים כמו כאב רך.</p>
<p class="טקסט-מוכנס">טיול הקומוניון שלנו הגיע. נסענו צפונה, לסוֹפּוֹט. זו הייתה תחילת הקיץ, תקופה שמוחה כל זכר לעונות אחרות, שבּה האור והחום לופתים אותך ומעלים אותך אל השלם והמושלם. נסענו באוטובוס, כארבעים ילדים, אל אתר נופש מגודר סמוך ליער, שמעבר לו השתרע הים. חלקתי חדר עם בּנייק ושני ילדים אחרים, וישַנו במיטות קומתיים, אני מעליו. יצאנו לטיולים ושרנו והתפללנו. שיחקנו במשחקים דתיים שארגן האב קְלאשֶבסקי. ביקרנו בקפלת עץ עתיקה שהסתתרה בינות לחורשות אורנים ודקלמנו את תפילת המחרוזת כמו צבא מלאכים צייתנים.</p>
<p class="טקסט-רץ">בשעות אחר הצהריים היינו חופשיים. בנייק ואני ועוד כמה בנים הלכנו לחוף ושחינו במים הקרים הסוערים של הים הבלטי. אחר כך הוא ואני התנגבנו ונטשנו את האחרים. טיפסנו על הדיונות ובוססנו בנוף הירחי עד שמצאנו פסגה מושלמת: גבוהה ונסתרת כמו מכתש של הר געש רדום. הצטנפנו שם כמו חסידות מותשות שחצו את הים, ונרדמנו כשרוח הקיץ הטובה מלטפת את גבנו.</p>
<p class="טקסט-רץ">בלילה האחרון ארגנו המדריכים נשף ריקודים חגיגי לרגל הטקס המתקרב. מזנון האתר הפך למעין דיסקוטק. היו שם קומפוט מתוק נורא ומקלות מלוחים ומוזיקה שהתנגנה ממכשיר רדיו. בתחילה כולנו התביישנו, הרגשנו שדוחקים בנו לחצות את סף הבגרות. הבנים עמדו בצד אחד של החדר במכנסיים קצרים וגרבי ברך, והבנות עמדו בצד השני בחצאיות וחולצות לבנות. נער אחד התבקש לרקוד עם אחותו, ואחריו עברנו כולנו לרחבת הריקודים. התנודדנו וקפצנו, כמה מאיתנו בזוגות, אחרים בקבוצות, נרגשים מהמשקאות והמוזיקה ומההבנה שהכול נועד לנו.</p>
<p class="טקסט-רץ">בנייק ואני רקדנו בחבורה דלילה של בנים מהחדר שלנו, כשלפתע כבו האורות. הלילה כבר ירד בחוץ ועכשיו פלש באחת אל החדר. הבנות צווחו, והמוזיקה נמשכה. הרגשתי התרוממות רוח. האפשרויות הגלומות בחשכה שלהבו אותי פתאום, ומחסום עלום כלשהו הוסר בנפשי. ראיתי את תווי גופו של בנייק לידי, והצורך לנשק אותו הזדחל מתוך הלילה כמו זאב. זאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי לחבק מישהו באופן מודע. הכמיהה עלתה כמו מסר לא ברור ממקום עמוק בתוכי, שלא חשתי בו קודם אבל עכשיו זיהיתי אותו מייד. התקרבתי אליו כמכושף. גופו לא הביע התנגדות כשהצמדתי אותו לגופי וחיבקתי אותו. חשתי את נוקשות עצמותיו, את פניו כנגד פניי, את הבל פיו החמים. ואז האורות נדלקו. הבטנו זה בזה בבעתה, מודעים למבטי הסובבים אותנו. התנתקנו. ואף שהמשכנו לרקוד, לא שמעתי עוד את המוזיקה. ראיתי בעיני רוחי את חיי העתידיים והסתחררתי כל כך, שראשי הסתובב. בושה כבדה וחיה עלתה מתוכי, ממעמקים של פחדים ותשוקות.</p>
<p class="טקסט-רץ">באותו לילה שכבתי במיטה בחושך, מעל בנייק, וניסיתי לבחון את הבושה הזאת. היא הייתה כמו איבר חדש, מפלצתי ופועם, שצמח בן רגע והפך פתאום לחלק ממני. לא עלה בדעתי שגם בנייק מרגיש כך. לא יכולתי להאמין שיש עוד מישהו במצבי. שִחזרתי שוב ושוב את הרגע ההוא, צפיתי בעצמי מצמיד אותו אליי, וראשי הסתובב על הכרית כשניסיתי להעלים אותו. השחר כמעט עלה כשהשינה גאלה אותי סוף־סוף.</p>
<p class="טקסט-רץ">בבוקר הסרנו את הסדינים מעל המיטות וארזנו את חפצינו. הבנים התרגשו, דיברו על הדיסקו, על הבנות הכי יפות, על הבית ועל אוכל אמיתי.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אני מת לאכול אומלט מארבע ביצים," אמר נער שמנמן.</p>
<p class="טקסט-רץ">מישהו עשה לו פרצוף. "קיפוד זללן שכמותך!"</p>
<p class="טקסט-רץ">כולם צחקו, כולל בנייק, שפער את פיו וחשף את שיניו. ראיתי אפילו את השקדים תלויים בעומק הלוע, נעים במקצב הצחוק שלו. ולמרות גל הצהלות הסוחף, לא יכולתי להצטרף אליו. כאילו חומה הפרידה ביני לבין שאר הבנים, חומה שלא הבחנתי בה קודם, וכעת הייתה ברורה עד כי אין להשיבה לאחור. בנייק ניסה לצוד את מבטי, והסבתי את ראשי בבושה. כשהגענו לוורוצלב והורינו אספו אותנו, הרגשתי שהפכתי לאדם אחר, רקוב, ושלעולם לא אחזור להיות מי שהייתי.</p>
<p class="טקסט-רץ">בשבוע שלאחר מכן לא התקיימו עוד שיעורי דת, ואימא וסבתא גמרו לתפור לי את הגלימה הלבנה לטקס. עד מהרה הן התחילו לבשל ולהתכונן לביקור של קרובינו. התרגשות שררה בבית, ואני לא הייתי שותף לה. בנייק היה תזכורת מתמדת לכך ששילחתי לחופשי משהו נורא, משהו יקר מפז ומסוכן. אבל רציתי לראות אותו. לא אזרתי עוז ללכת לבקר אותו, אבל כריתי אוזן לכל דפיקה בדלת וקיוויתי שיבוא. הוא לא בא. אבל יום הטקס הגיע. כמעט לא ישנתי בלילה, כי ידעתי שאראה אותו שוב. בבוקר קמתי ושטפתי את הפנים במים קרים. היה זה יום שטוף שמש באותו שבוע קיצי, כדורי זרעים לבנים וצמריריים התעופפו ברחובות וכיסו את המדרכות, ואור הבוקר היה זוהר, מסמא כמעט. עטיתי את הגלימה הלבנה בעלת הצווארון הגבוה, שהגיעה לי עד הקרסוליים. היה קשה לזוז בתוכה. נאלצתי לשמור על זקיפות קומה ורצינות של נזיר. הגענו לכנסייה מוקדם ועמדתי על המדרגות המשקיפות אל הרחוב. משפחות מיהרו על פניי, בנות בשמלות תחרה לבנות וזרי פרחים על ראשיהן. האב קְלאשבסקי היה שם, בגלימה ארוכה בעלת שרוולים אדומים וחוטי זהב, ודיבר עם הוריי הנרגשים. כולם היו שם, חוץ מבנייק. עמדתי וחיפשתי אותו בהמון. כשפעמוני הכנסייה דנדנו והכריזו על תחילת הטקס הרגשתי שהבטן שלי חלולה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"בוא, יקירי," אמרה סבתא ואחזה בכתפי. "מתחילים."</p>
<p class="טקסט-רץ">"אבל בנייק..."</p>
<p class="טקסט-רץ">"הוא בטח בפנים," היא אמרה בקול חמור. ידעתי שהיא משקרת. הנחתי לה לגרור אותי.</p>
<p class="טקסט-רץ">הכנסייה הייתה קרירה והעוגב התחיל לנגן כשסבתא הובילה אותי לעברה של הָלינה, ילדה חסרת הבעה בעלת צמות עבות וכפפות תחרה. התקדמנו במעבר יד ביד, בתהלוכה של זוגות, צמדי ילדים וילדות לבושים לבן. האב קלאשבסקי עמד בחזית הכנסייה ודיבר על הנשמות שלנו, על תומתנו ועל תחילת המסע עם האל. ריח הקטורת הסמיך והכבד סחרר את ראשי. מזווית העין ראיתי את הספסלים מתמלאים במשפחות והבחנתי בסבתא ובאחיותיה ובאימא, שהביטו עליי בגאווה מתוחה. ידה של הלינה הייתה חמה ומיוזעת בידי, כמו חיה קטנה. ובנייק עדיין לא בא. האב קלאשבסקי פתח את תיבת הסקרמנט והוציא קערה כסופה מלאה רקיקים. המוזיקה הפכה לרעם, העוגב קולני ומפציר; בזה אחר זה עלינו אליו, בן ובת, כרענו על ברכינו כשהניח את הרקיק בפינו, על הלשון, ובזה אחר זה ירדנו ויצאנו מהכנסייה. התור שהשתרע מולי הלך והתקצר, ועד מהרה הגיע תורי. כרעתי על השטיח האדום. אצבעותיו הזקנות הניחו את הפיסה היבשה על לשוני הלחה. קמתי ויצאתי מבולבל ומבוהל אל אור השמש המסנוור ובפי טעם התערובת המרירה.</p>
<p class="טקסט-רץ">למחרת הלכתי לביתו של בנייק ודפקתי בדלת ביד מיוזעת ורועדת ללא שליטה. כעבור רגע שמעתי צעדים מהצד השני, הדלת נפתחה ולעיניי התגלתה אישה שלא ראיתי מימיי.</p>
<p class="טקסט-רץ">"מה?" היא שאלה בגסות. היא הייתה גדולה ופניה דמו לנייר אפור מקומט. סיגריה השתלשלה מפיה.</p>
<p class="טקסט-רץ">הייתי המום ושאלתי אם בּנייק נמצא, בקול מודע לחוסר התכלית שבו. היא הוציאה את הסיגריה מפיה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אתה לא רואה את השם על הדלת?" היא הקישה על הריבוע הקטן לצד הפעמון. <span class="בולד _idGenCharOverride-1">קוֹבַלסקי</span> נכתב שם באותיות גדולות. "היהודים האלה לא גרים כאן יותר. הבנת?" היא נשמעה כאילו גירשה כלב. "ושלא תטריד אותנו שוב, אחרת בעלי ירביץ לך ככה שלא תשכח את זה." היא טרקה את הדלת בפניי.</p>
<p class="טקסט-רץ">עמדתי המום. ואז רצתי למעלה, חיפשתי את משפחת אייזנשטיין על הדלתות השכנות, צלצלתי בפעמונים אחרים ותהיתי אם נכנסתי לבניין הלא־נכון.</p>
<p class="טקסט-רץ">"הם עזבו," לחש קול מבעד לדלת פתוחה למחצה. זו הייתה גברת שהכרתי מהכנסייה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"לאן?" שאלתי, וייאושי הושהה לרגע.</p>
<p class="טקסט-רץ">היא סקרה את המישורת, כאילו חששה שמישהו מאזין. "ישראל." המילה נלחשה ולא אמרה לי דבר, אבל צלילה המתגלגל, המאיים, עכר את שלוותי.</p>
<p class="טקסט-רץ">"מתי הם חוזרים?"</p>
<p class="טקסט-רץ">ידיה עטפו את הדלת, והיא נענעה בראשה אט־אט. "כדאי שתמצא מישהו אחר לשחק איתו, ילדון." היא הנידה את ראשה וסגרה את הדלת.</p>
<p class="טקסט-רץ">עמדתי בחדר המדרגות הדומם והרגשתי את האימה עולה מטבורי, חונקת את גרוני, צובטת את עיניי. דמעות זלגו על לחיי כמו חמאה מותכת. במשך זמן רב הרגשתי את חומן.</p>
<p class="טקסט-מוכנס">האם היה לך פעם מישהו כזה, מישהו שאהבת לשווא בצעירותך? האם הרגשת פעם משהו דומה לבושה שלי? תמיד הנחתי שכן, שלא ייתכן שחיית כל חייך באותה שאננות שהפגנת. אבל עכשיו אני מתחיל לחשוב שלא כולם סובלים באותו אופן; שלא כולם, בעצם, סובלים. לא מאותם הדברים, בכל מקרה. ובמובן מסוים זה מה שאִפשר אותנו, אותך ואותי.</p>
</div>
<p style="page-break-before: always"/>

<div class="_idFootnotes">
<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="הערות-שוליים">**	"יום שני הרטוב", הנחוג בפולין במסגרת חג הפסחא, ובו בחורים מרטיבים את הבחורות שמוצאות חן בעיניהם.</p>
</div>
</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 59.20 ₪ מחיר רגיל 66.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 55.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה