דיוקן עצמי של אימי
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-19.90 שח, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקניון | בתוקף עד ה-30.06.2026
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
דיוקן עצמי של אימי

יערה שחורי
במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע. נערה נשלחת מתל אביב של שנות השישים אל הדוד בארגנטינה, להתחיל בחיים חדשים. בעודה במטוס, הדוד לוקה בליבו ומת. בבת אחת היא הופכת לאורחת לא רצויה, ונדרשת - לא בפעם האחרונה - להמציא את עצמה מחדש. לאחר מותה, בתה הסופרת מחליטה לכתוב את הגרסה שלה ּ לסיפורה של אימה: אישה כריזמטית, מבריקה ושבורה מהיסוד. במהרה היא נאלצת לשכוח כל מה שהיא יודעת על כתיבה, כי גם אם הצליחה לכתוב גרסה אחת של האם, ישנן אלף אחרות. מתצלומים שדהו, מודעות בעיתון וארכיב פנימי, המחברת מותחת קווים אל הבית המחניק בתל אביב, ורשה שלפני המלחמה, בואנוס איירס, קומונה ליד מילאנו, ולבסוף קיבוץ. בין סודות מושתקים ופקעת של אשמה, היא מחפשת את הסיפור שהאם ניסתה לספר אך לא היה מי שיקשיב.
שם: דיוקן עצמי של אימי
מחבר/ת: יערה שחורי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 010074644
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 75.00
קרא פרק ראשון
				<div id="_idContainer008" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">
<p></p><p></p>

<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">1964 </span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע. שלושתם ידעו זאת, הילדה, אימה ואביה. משולש שאינו שווה צלעות. שם האב קופל, שם האם אדלה אלטע, ולה קראו רבקה או רבקה'לה. היא הבת. זאת שכונה קטנה בצפונה של העיר. לא רחוק מהירקון. בבוקר שבו קופל חלה, כשהתמוטט על ספת הבורגונדי הקצרה, הוא לא הצליח לדבר והעולם נגלה אליו כפול, פעמיים הארון, פעמיים אשתו, פעמיים המנורה. בעודו שכוב על הספה שהייתה גאוות אשתו, הניחה אדלה מטפחת קרה על מצחו ורצה לשכנים, חצי קומה למעלה, לאלה עם הטלפון. שכנים ששמעו את הסירנה עמדו בחלון וראו את אוטו מגן דויד, את האמבולנס, פונה לרחוב הקטן, החד־סטרי, כתם לבן זז בשדרה מוריקה. בשעה הזאת רבקה'לה, בתם היחידה, שיחקה עם הילדים ברחוב הסמוך. ברחוב שבו התגוררה לא היה עם מי לשחק. "היה חרם," הסבירה לי בלי להסביר. שבת בבוקר, שעה שלמה רצה משולהבת וקפאה במשחק 'עמודו' כשנשמעה הנזיפה. שכנה מן הבית הסמוך, מספר חמש, נעמדה מולה וצעקה: "אבא שלך גוסס ואת משחקת!" אז רצה הביתה. כאיילה שלוחה, לא, לא איילה. חיה אחרת. אולי יען, ציפור משונה. אבל לרוץ היא רצה. </p>
<p class="טקסט-רץ">ביום ההוא היא הייתה בת אחת־עשרה ומות אביה בא לה בחטף. כמעט אמרתי: בהפתעה, וכאן יש לדייק. המילה הפתעה שימשה לדברים אחרים, עליזים יותר, דברים שציפתה להם, דברים שנדמה שהתרחשו רק בסמוך לה, ולא לה, למשל מסיבות. לא אותן חגיגות דלות שנערכו בבית הספר תחת הלוח שתלויות עליו עונות השנה, חגיגות שצוינו כדי לצאת ידי חובה, ומורים משועממים הסתכלו בילדים שאינם רוקדים, אלא בבית, כשמפנים את הרהיטים ומגלגלים את השטיח והרדיו משמיע מוזיקה. הפתעה כדוגמת שמלה חדשה, תפורה מבד מנוקד. כמו ספר הניתן לה במתנה. יד המונחת על ראשה. כן, הפתעות מסוג זה, דברים המרככים את החיים, לא היו אצלה ממש. </p>
<p class="טקסט-רץ">אולי זאת ציפיית הקוראים שמות אבי הילדה יכה אותה בתדהמה. הרי הכול התרחש מהר כל כך, בתוך כמה שעות מת אדם. אבל הבת הזאת לא נדהמה ממות האב הזה. היא נבהלה, כן. אך לא פעם חשבה שהיא עצמה אחת מהם, ממחנה המתים מאוד, שהיא הילדה שנלקחה מבין זרועות שגוועו, עצמות על עצמות, ורק במקרה השתחררה מלפיתת המוות. אולי המתים הפרישו אותה כמו מעשר. כמו תרומה דחוקה, כמו מישהי שיכלו להסתדר בלעדיה ובכל זאת החתימו את מצחה, כמו חותמת במסמך מעבר רשמי. שמה שלה נכתב לחיים. כך שהיא, דווקא היא, כמעט עד להכעיס, נותרה ילדה חיה. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשהגיעה הביתה נשלחה במהירות אל השכנה מלמעלה, מוזהרת להתנהג כיאות. "כולנו יהודים כאן, ידאגו לך," אמרה לה אימה ברגשנות לא ברורה, ואימא שלי - שכמעט לא הכירה מישהו שאינו יהודי - לא הבינה מדוע דווקא זה נאמר, אבל הרכינה ראש וחצתה את המרחק הקצר שהפריד בין הדירות, שלוש מדרגות. היא ישבה בדממה והשעות חלפו, ובכל זאת עוד לא היה מאוחר. בן השכנים ניסה שלא להביט בה ובכל זאת הגניב מבטים. הציעו לה לשים ראש ולישון בחדר הנוסף. על מיטה מתקפלת. נתנו לה קקאו ופרוסת לחם וביצה. הציעו מרמלדה כתומה ללחם. היא חשבה שתקיא את הקקאו אבל לא הקיאה. היא חשבה שלא תוכל לישון ונרדמה. לפני שנרדמה חשבה אימי בת האחת־עשרה עד כמה הדירות שונות. אף על פי שהמבנה הפנימי היה זהה, אפילו הצללים שטיפסו שם על הקירות היו שונים. אור הסתנן מהרווח שתחת הדלת. הצל בא. כאילו ידי זר סימנו שם צללית של קוף מטפס, עכביש ארוך רגליים. אימי עצמה את עיניה בחוזקה. הוריה עדיין היו בבית החולים. היא ידעה שהוא עומד למות. היא כבר שמעה את הבכי. </p>
<p class="טקסט-רץ">"יותר טוב לך לישון," אמרה לה השכנה, שהציעה לה מיטה ולא ידעה איך לגלות רוך כלפי הילדה המשונה, שאפילו מות אביה לא גרם לה לרצות לחבוק אותה בזרועותיה. היא לא ידעה איך מחבקים ילדה שכזאת. אפילו לא יכלה להחליק על שערותיה, כי אלה נגזזו לאחרונה ושיוו לה מראה עגום עוד יותר. אימי צייתה ושכבה במיטה הצרה כאילו השינה הייתה פעולה רצונית ובאמצעות שתי מילים, "שני עכשיו," תוכל להפיל על עצמה תרדמה. </p>
<p class="טקסט-רץ">במיטה השאולה, מעל סדין שאול ותחת שמיכת פיקה שאולה, משתדלת שלא לזוז, כאילו היא עצמה הייתה קבורה מתחת, שמעה רבקה'לה את המילים "קריש דם". אולי משום שהקריש נשמע לה כמו כריש, היא חשבה על טביעה. האם אפשר לטבוע בתוך הדם שלך עצמך? אפה שלה נטה לדמם בגלל וריד רוטט. אף על פי שאותו בוקר יכול לשמש כעדות מסוימת, היא לא הרבתה לשחק עם ילדים ולכן, מלבד האף המטפטף, גם לא הרבתה להיפצע. בעיני רוחה ראתה את דמו של אביה מתפשט בסילונים אל תוך מי אוקיינוס כהים. </p>
<p class="טקסט-רץ">בלילה, במה שכינו השעות הקטנות, שמעה את הבכי. הבכי היה הרץ הראשון, שבור הרגליים, שבישר על מותו של אביה. ואז הן היו שתיים שבכו, בוכות בקנון, עד שלבסוף נשמע שוב רק קולה של האם מהדירה הסמוכה. ובכל זאת, מתוך היבבות נוצרו מילים. </p>
<p class="טקסט-רץ">בבוקר, כשאמרה לה השכנה מפורשות, "רבקה'לה, אבא מת," הדבר שכינתה עולם הצטמצם לקירות, לסדין לבן ועליו פסי תכלת, לפיג'מה שאולה. היא הסתכלה בעיני החרוזים של השכנה, עיניים שנקבעו בפנים בצקיים, עיניים שכל הריסים סביבן נשרו, והגבות מעליהן צוירו טריות מדי בוקר, בנקודות החן העדשיות שניקדו את פניה, פנים איומים כמסכה, ואמרה בשקט ("למה את מדברת כל כך בשקט? דברי בקול, ילדה.") "אני יודעת." </p>
<p class="טקסט-רץ">היא רצתה לחזור הביתה, אל חצי החדר שלה, אבל נשארה בחדר הזר. היא פרשה את אצבעות היד קרוב מול פניה: האין הוא רווח בין שתי אצבעות. אחר כך העמידה פנים שהיד שלה מתה, שהיא קטועת גפיים, שמעכשיו תצטרך לצייר עם הפה או הרגל, ואת ציוריה ינציחו על כרטיסי השנה טובה שאימא שלה מחבבת, ואימה תוכל לקנות את הגלויות אגודות ביחידות של עשר באדיבות אגודת ציירי הפה והרגל ולומר לשכנים, את זה רבקה'לה ציירה. </p>
<p class="טקסט-רץ">המוות שלח אליה את כל האצבעות ופער את כל הפיות. קרישי הדם המתינו, הדופק ברקה, בקצות האצבעות, תחת העור. "חכה," היא אמרה ולא ידעה למי. הכול היה הפוך, מהופך, כאילו תלו אותה על חבל הכביסה בגרביה הלבנים, כאילו עמדה להישמט ארצה. היא הביטה בקיר. היה נדמה לה שהיא יכולה לראות את לובנו גם כשעצמה עיניים. הקיר זרח. הדירה של השכנה ניתקה מהבית שבשדרות המוריקות, הנמוכות, וצפה על אי שכולו קרח.</p>
<p class="טקסט-רץ">האלמנה החדשה והיתומה החדשה נפגשו בהול הבית הקטן ולא חיבקו זו את זו. אישה בת חמישים וחמש, אולי יותר מכך, גילה נותר תמיד שנוי במחלוקת, וילדה בת אחת־עשרה. אפשר לזכור מאז בעיקר את מה שנקלט בחושים: חמיצותה של זיעת האם בחריצי הגוף, הבטן הריקה של הבת, ומעל - סוודר הצמר המגרד. סבי כבר היה בין המתים, או לפחות עמד להיאסף אל קהלם, מת ועוד לא קבור, ובכל זאת שתיהן נמנעו מהמגע. </p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer013">

</div>
</div>
<p class="טקסט-רץ">בילדותי שתיהן חיבקו אותי תמיד חזק מדי. כאילו כל חיכוך בין גופים נדרש לכוח רב. אף פעם לא ראיתי אותן נוגעות זו בזו אבל גם כשבגרתי, גם כשהפגישות בינינו היו מעטות וטעונות, אימי קירבה אותי אליה כמו הוכחה לקיום הרגש, מחזיקה בי באצבעות שמתהדקות, מאדימות, כמו שטובע הרוכסן את צלליתו בבשר. </p>
<p class="טקסט-רץ">על פי נוהגי הזמן, ילדים לא נלקחו ללוויות. גם לא כדי לחזות באב המורד אל האדמה. שבע אמות פנימה. רבקה'לה חשבה על פה פעור. שיניים. האדמה היא פה שבולע ולא מדבר. האדמה בולעת ומתישהו עוד תקיא את כולם. </p>
<p class="_">*</p>
<p class="טקסט-מוכנס">ברעידת האדמה בפומפיי כוסו האנשים בלבה רותחת. בשנה ההיא חזרה וקראה באנציקלופדיה לבני הנעורים בערך 'פומפיי', בוחנת רישומים וצילומים מטושטשים שהאפור שלט בהם, מביטה בגופים מאובנים שכמו הושמו תחת כישוף. האנשים ההם חשבו שהעולם בא אל קיצו. ההר המתפרץ כיבה את אור השמש כמו שמכבים את האגס החשמלי בהוֹל. כאילו מישהו חסך על חייהם. את כל זה ידעה, וקראה על הפסלים שאינם אלא קליפה ריקה של אנשים. ככה זה היה: מי שהגוף שלו תבע מקום - נשאר לנצח. נותר גופו של מי שניסה ראשון לברוח וגם של מי שמת בזרועותיו של מישהו אחר. כך אפשר לדעת מי מת במיטתו ומי יטפס תמיד על המדרגות, זרועות שלוחות במאמץ, יד אחת תצל על הפנים. אבל למה בני אדם מכסים את הפנים? אם האש תתלקח, אם סלעים ייפלו מהשמיים, היא תעמוד כשידיה לצד גופה. היא לא תנסה לגונן על כלום.</p>
<p class="טקסט-מוכנס">לפני שנים נסעתי לפומפיי. כמה משונה שאפשר להגיע לאתר התופת ברכבת. אל תוך היופי הנורא הזה גררתי את אימי המתה. הייתי תיירת בנוף שמבחינתי מאז ומעולם היה שייך לה, כאילו תבעה את איטליה במפת העולם ואני הסכמתי. ושם בפומפיי, באיטליה שלה, הרגשתי שאני רואה משהו שאסור לנו לראות. האפר שהקפיא את הפחד של בני האדם. רוב מי שנשארו בעיר תחת הר הגעש היו העבדים, ומי שיכול היה ללכת הלך. אולי כך זה תמיד. מה שהשתמר שם זאת האימה. דמות גדולה מגוננת על דמות קטנה. כלבים חיים רצים לצד כלבים מתים. תיירות אזור אסון. מישהו קטף והושיט לי ענבים מאחת הגפנים שצמחו שם. אכלתי את הענבים.</p>
<p class="טקסט-רץ">מה תעשה ילדה ביום שבו קוברים את אביה. בשעה ההיא זה לא היה עניין לעסוק בו. מוכרחים היו למדוד וגם לשמור מרחק בינה ובין המת, להבדיל בין הילדה וטקס הקבורה. טקס, מילה מעט מופרזת. כל הקבורה הזאת חוסלה מהר. מעטים הלכו אחרי המת. "לא נשאר מי," הייתה סבתא שלי אומרת, ובמידה רבה צודקת. ראשית כול, קרובי המשפחה היו מעטים מאוד. שנית, מההלוויה נעדרו חבריו של האב. רק בשלושים הם באו. אולי כלל לא הודיעו להם. אך מן השלושים נעדרו האם וגם הבת. ההספד שפורסם בעיתון תיאר את סבא שלי כ"יהודי בעל לב חם". עוד נכתב: "המיתה והקבורה היו כה חטופות, שרק ביום השלושים התאספו חבריו לעבודה, ידידיו ומכריו בבית הקברות קריית שאול, כדי להתייחד עם זכרו. אולם גם באותו יום התאכזר הגורל ואשתו ובתו נעדרו מהאזכרה, כי האישה לקתה בהתקפה ובתה הרכה נאלצה לשמור עליה."</p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer014">

</div>
</div>
<p class="טקסט-רץ">ככה בדיוק גם אמרו לרבקה'לה: "הייתה לאימא התקפה." והילדה דימתה את אימה השוכבת על ספת הבורגונדי שבסלון, נגרפת על ידי צבא שלם, חיילים הרכובים על גב כרישים של דם. אלא שלמעשה, כאן הגוף עצמו תקף וגם הותקף. נכון מכך, הנפש תקפה. הנפש, שאין מידה לה (קטנה מאוד) ואין לה צבע (צבע בולבוסים חומים) ואין לה אופק (זה דווקא נכון). אדלה אלטע שכבה שרועה על הספה בדיוק כפי שבעלה הוטל שם ביום מותו. אם תשאלו אותה, באותם רגעים הייתה חסרת כוחות אפילו ממנו, שהוא, בשלושים למותו, נשמה קלה עוד נאחזה בו. עכשיו שכבה והתלבטה אם נשמת הבעל עדיין מתרוצצת בדירה, מחפשת לה מוצא החוצה, מתנגשת בזגוגית החלון. הרי כך לימדה אותה אימה שלה, את המראות יש לכסות ואת החלונות לפתוח כדי שהנשמה תוכל לצאת מבלי להידבק, אבל השבעה חלפה מבלי שעשו זאת. עכשיו שלושים. היא נאחזה בידיעה העמוקה שבעלה נמלט מהר. שלא נשאר אף רגע מיותר ביניהן. </p>
<p class="טקסט-רץ">הקול ההוא בקע ממנה כמו דיבוק, כאילו כל קרוביה המתים דיברו פתאום מהגרון ומהבטן. הקול הוא זה שגרם לה שתרעד, שהגוף יתקשה כמו בצפידת המוות, שיתעוות כמו במחלת ויטוס הקדוש. הם ייללו ממש מתוך גרונה, כמו חתולים, זה לא נעים לומר, כמו חתולים בשעת ייחום, מתקפת חיות מאוסות. שיניים, ציפורניים, פרווה מרוטה. מעמד שלם עמד שם בתוכה, קדושה בלי מלאכים, בלי אלוהים, לא חושך, סנוורים הכו בה. מי שהיה רך ומנומס בחייו היה עכשיו מלא במשטמה, בזעם ומרמור, והם כולם דיברו וייללו בה, מבלי להמתין לתורם. אומרים ששם במוות אין כל זמן, אך הם - דחק להם הזמן, הם התעקשו לבוא עכשיו מייד, להישמע.</p>
<p class="טקסט-רץ">אישה בת יותר מחמישים בארץ החמה של היהודים, בלי יום אחד של נחת. אפילו לא אחד. בקושי רב הוליכו אותה השכנים אל המיטה שנועדה לשניים. רופא מדד את לחץ הדם. השכיבו אותה בצד שלה. צד האלמנה. נימים אדומים נקרעו בעיניה הפקוחות. אולי הייתה זאת שעת הכושר לרוחות. דומה דבק בדומה. מת ידבק במת. כך בחרו לפרוץ ברגע זה מהפתחים, לתקוף. במאמץ גדול נמתחו קרומי גופה של אדלה אלטע רוזנבוש למפרשים של עור ועמדו במתקפה. והיא ניצחה. במאמץ גדול שרדה את הקולות והמראות. </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">נסיך</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">בבלט</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">רוסי</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">"הספד עליו התפרסם ב'הארץ'," אמרה לי אימי כששאלתי. אחרי שכל החיפושים בארכיון 'הארץ' הסתיימו בכלום, מפתח העיתונים הוביל אותי ל'דבר'. התאריך הוא יום שני, עשרים באפריל 1964, אף שסבי מת במרץ. בין שישה הספדים אחרים, לצד מודעה על 'אימא קוראז'' העולה בתיאטרון העירוני חיפה ופרסומת לסיגריות 'דגל', 'סיגריה לכל תקציב, נמוכה במחיר, גבוהה בטיב', מופיע ההספד על קופל רוזנבוש. התמונה שמופיעה בו היא אותה התמונה שהייתה תלויה כל השנים בצידה השמאלי של המיטה בבית שבו חי ומת, כתאומת התמונה של סבתי שנתלתה מימין למיטה. הנייר שהקיף את התמונות הִשחים עם השנים. המסגרות עצמן הצהיבו. אימי לא רצתה בתמונות אבל מיאנה גם לזרוק אותן, והן נותרו אצלי באחת המגירות. עוברות מדירה לדירה, אף פעם לא נתלות על קיר. בתמונה סבי נראה צעיר מסבתי, צדודיתו הנאה מביטה למרחק, שערו מסורק לאחור, כמו נסיך בבלט רוסי. עיניו היו אפורות, אבל ממילא כל דבר בתמונה היה אפור. </p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer015">

</div>
</div>
<p class="center">וזאת הגלויה שממנה נחתך הבול:</p>


<p class="טקסט-רץ">אני זוכרת את התמונות התאומות תלויות משני עברי המיטה של סבתי, אף על פי שאת המיטה עצמה איני מצליחה לשחזר לגמרי מהזיכרון. נדמה לי שהכיסוי היה אדום כהה, דומדמני, שהבורדו שהלך והזקין שלט שם בבית. ארוניות נמוכות עמדו בצידי המיטה. הסדינים היו מתוחים. כיסוי המיטה נותר קיץ וחורף. תמונתו של סבי נתלתה שם כמו שמניחים תמונה של שחקן על כיסא בהוליווד לפני טקס פרסים, לסמן שאותו האיש, על פניו המוכרים והיפים, עתיד לתפוס את מקומו. </p>
<p class="טקסט-רץ">במשך שנים הנחתי שהתמונות צולמו אצל צלם. שסבי וסבתי עמדו מול צלם באחת הצלמניות בתל אביב, מאחוריהם מתוח מסך, והביטו זה בזו. אך כשהבטתי בהן במבט ממושך, כאילו ראיתי אותן לראשונה, התברר לי השוני. המסגרות היו זהות, אבל הם אפילו לא נראו כזוג. כשביקשתי, גיא פירק את המסגרות הישנות ויישר את המסמרים החלודים שתמכו בגבי התמונות. החותמות על גב התמונות העידו שצולמו במקומות שונים, בזמנים שונים. </p>
<p class="טקסט-רץ">אם כך, חצי שנה אחרי מותו הלכה אדלה אל הצלם. את תמונת בעלה המת, תמונת הפספורט ששימשה אצלם למסמכים רשמיים, נתנה לו שיגדיל. אחר כך ביקשה להצטלם. שרשרת לצווארה ושפתון כהה כמו שזיפים משוח על שפתיה (הפה שלי זהה כמעט לפה שלה, גם הסנטר, ככל שאני מתבגרת הדמיון ברור יותר). שתי התמונות מוסגרו במסגרות זהות, במרווחים שווים. היא ביקשה מהבן של השכנים לתלות אותן בחדר השינה. כך שכן, אפשר יהיה לחשוב שהם מביטים זה בזו. שצולמו יחדיו בסטודיו. אפשר לשכוח, והיא באמת שכחה שלא עליה הביט כך במצודד. ובכל זאת אני בטוחה שהיא הביטה בו ואילו הוא, לפי כל הסיפורים, מבטו נתלה באופק אחר. </p>
<p class="טקסט-רץ">"הוא אף פעם לא סבל אותה," אמרה אימא שלי, אבל התמונות סיפרו סיפור אחר. </p>
<p class="טקסט-רץ ParaOverride-3">בהספד על סבי אני קוראת: "מה רבו התלאות והטלטולים שעברו עליו ועל רעייתו אדלה, תבל"ח, בהיותם בגולה." אבל כמעט דבר מנתיב הייסורים לא מתואר. אלה מילים כלליות, תארים. מאז שמצאתי את ההספד הוא נדמה לי כדברי הסנגור שמניחים בכתב תביעה אפשרי. כתב תביעה שעוד עתיד להיפרט: "כאדם וכיהודי היה מצפונו נקי תמיד," נכתב בהספד שעליו חתום ב. בר תקווה, שמו העברי של אחד מחבריו העיתונאים של סבי. העובדות בהספד מעטות, התארים מפליגים, הייסורים קשים, וסבי היה "ער ותוסס וציוני" - צירוף תכונות שלא מעלה בדעתי שום דמות הנדמית לי סבירה, ובכל אופן אני לא יכולה לקשרה לדיוקן המצולם של סבי, שבו נדמה אלגנטי, עגום, חיוור ומשוררי. מחצית מההספד מוקדש לתיאור המוות, ההלוויה, השלושים. </p>
<p class="טקסט-מוכנס">שלושים יום אחרי מותו הבת שמרה על אימה. התפקידים שהתהפכו היו מראש עקמומיים מאוד. הרי אף פעם לא הייתה הבת שמורה. אבל ביום השלושים היא עמדה מעל המיטה והגנה על האם. ואדלה רוזנבוש, כמו המלך שלמה המוקף בגיבורי חיל, רעדה. אבל הבת אינה גיבורים רבים. רבקה'לה ראתה את אימה מתהפכת מצד לצד, תנועותיה נדמות כאילו הוכתבו ממרחק. לבית הספר לא הלכה, לא בימים ההם. היא שפתה קומקום על להבת גז, הוסיפה שקיק תה זול מהמכולת בפינה והרבה סוכר בלי לערבב. ממילא היא לא תשתה אותו. אלא שדווקא מתוך הרגע ההוא אימה שלה מתרוממת, אוחזת בכוס חזק כל כך שעוד רגע תתנפץ, לוגמת תה רותח ושוב נשכבת חזרה. היא בחיים, זה כבר ברור לשתיהן.</p>
<p class="טקסט-רץ">רבקה'לה נעדרה מהשלושים כפי שלא הייתה בהלוויה. ביום ההלוויה היה קל מאוד לומר לה, תלכי. תלכי ואוי ואבוי אם תחזרי לפני הזמן. מה תעשה ילדה בזמן שבו קוברים את אביה. הבחירה לא ניתנה בידה. הילדה רבקה'לה והילדה ברכה (גדולה ממנה בשנה ולכן בכירה, גרה בקומה גבוהה יותר באותו בניין, שתיים שהלכו יחדיו גם אם לא נועדו, כי חברות הן לא היו) נשלחו לחורשת הירקון. "חכו שם," אמרו להן. הן ידעו שעליהן להתעכב. ההלוויה עוד עלולה להתארך. הזמן נועד להיצבר שם.</p>
<p class="טקסט-רץ">"היה לכן שעון?" שאלתי כל אחת מהן בנפרד, והן לא הבינו מה רציתי. </p>
<p class="טקסט-רץ">"עברו מאז חמישים שנה," אמרו שתיהן. </p>
<p class="טקסט-רץ">הבנות נשלחו אל החורשה, אל שפת המים. "איך ידעתן שהזמן חלף?" התעקשתי, כי שתיהן סיפרו על הזמן הארוך בחורשת הירקון, כאילו נשארו שם יום ולילה, ניזונות מתנובת הארץ, מפרי העץ, אף שעל גדות הירקון נשתלו עצי סרק שלא הצמיחו פרי. עם אימי היה זה חלק משיחה ארוכה, נמשכת, היא שוכבת במיטה ומעשנת, הטלפון בין האוזן לכתף ואני הולכת ברחובות, מודדת אותם שלושה רחובות בצעדיי. תמיד הולכת. אף פעם לא נשארתי במקום אחד כשדיברנו. הקשבתי לה והבטתי בחלון הראווה שהציג שמלות כלה, בחנות האופנה האקולוגית, חנויות שמעולם לא נכנסתי אליהן אבל ודאי חלפתי על פניהן עשר פעמים בכל יום במהלך השיחות ההן. אולי המוכרות כבר הכירו את דמותי ההולכת, אולי איש לא שם לב. ואז הגעתי אל אחורי הבתים, מסתובבת בחצרות, בין עשב ובלוני גז. הטלפון בער בידי. אבל רק ככה דיברנו. כשנפגשנו המילים לא עבדו. הפכו לקרשים ומסמרים עקומים שכבר אי אפשר לבנות מהם דבר. </p>
<p class="טקסט-רץ">עם הילדה ברכה דיברתי קצרות. בפגישה בינינו היא נדמתה עייפה, אבל עיניה בהירות וגדולות. עיני ילדה. היא אישרה באוזניי: נכון, בחורף 1964, עת נקבר קופל רוזנבוש, נשלחו לחורשת הירקון. זאת הליכה קצרה מהשכונה. מהבניין. מהחצר שבה ישבו. הן לא החזיקו ידיים. הנסיבות דנו אותן ללכת יחד בשתיקה. רבקה'לה עוד חיפשה מילים שתוכל לדבר בהן, עדיין התעקשה לשאת חן בפני הילדה הגדולה בשנה, לצמצם את הפער ביניהן ולמלא את השתיקה, אבל בתוכה נשמע הקול שחזר והודיע כמו כרוז שאין לו מנוח: אבא מת. אבא מת. ככה הן הלכו, הילדה שיש לה הורים, והילדה שהתייתמה מאב. היתרונות של ברכה בהקו פתאום. השנה לטובתה, הדירה הנאה, איזו הבנה עמוקה יותר שניחנה בה של איך להיות ילדה. לא מין מבוגרת אכולת דאגות מכווצת בגוף ילדה. פתאום אפילו הידיעה שברכה'לה התגוררה עם הוריה בקומה השלישית ורבקה'לה גרה בשנייה הייתה ליתרון מוחלט. "אתן חכו שם," חזרו ואמרו להן. ממרחק השנים אפשר לסכם ולקבוע שלאף אחת מהן לא היה שעון, אבל לשתיהן ברור היה שיש להתעכב. דברים היו צריכים לחלוף בלעדיהן. כששוב ביקשתי מברכה לדבר על אימי, היא שכחה שמתה ואני נאלצתי לבשר לה שוב. "את יודעת שהלכנו ביחד לירקון כשאבא שלה נפטר?" אישרתי שידעתי. "היא עדיין הייתה רזה?" שאלה פתאום. "כן," עניתי, מסדרת את העובדות לפי רצוני. "רזה מאוד."</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">הצמה </span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">רבקה'לה לא ידעה אם עליה ללבוש שחור. ביום הראשון לשבעה היא לבשה את הסוודר הכהה ביותר שהיה לה. ביום הבא כבר לבשה את מדי בית הספר, מבלי לדעת אם עליה ללכת או להישאר. לבסוף נשארה ואיש לא נזף בה. היו כמה שהחליקו על שערה הקצר בחיבה, כך שגם ביום הבא לבשה את התלבושת האחידה. </p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer016">

</div>
</div>
<p class="טקסט-רץ">שלושה ימים אחרי הלוויית האב, אדלה אלטע רוזנבוש קמה מהספה, ניגשה בהחלטיות להול הקטן ופערה לרווחה את תיק העור שלו, שנותר במקום שבו השאיר אותו כשחזר מהעבודה ביום שישי. בשעה הזאת לא הגיעו מבקרים, גם המתאבלות צריכות לנוח צהריים. רבקה'לה חיכתה במרפסת, מביטה מבעד לתריסול אל הרחוב שלא היה בו איש. היא קיוותה שהמנחמים יגיעו לפנות ערב, משתתפים בצערן. אז גם יתקרר קצת האוויר. היה קשה שלא לחשוב שגם אביה יעמוד ביניהם, נושא זר פורח של קאלות כמו שנהג להביא לאשתו בימי שישי. אבל איש לא הביא פרחים.</p>
<p class="טקסט-רץ">באותו בוקר האם קיבלה את המבקרים בסבר טוב, מלווה אותם אל חדר השינה ומראה היכן ישן קופל, מראה את הספה שעליה נפל ושאחר כך היא שכבה עליה, אבל לרוב הראתה להם את מררת נפשה והם נותרו זמן קצר ככל שרק יכלו לפני שיהיה זה חצוף להסתלק. </p>
<p class="טקסט-רץ">"היה לו מפעל נעליים," אמרה לי אימא שלי כפי שאמרה תמיד. </p>

<p class="טקסט-רץ">"בית מלאכה?" שאלתי כדי להבהיר את הממדים, את מחזור העבודה, והיא התרצתה כאילו המילים לא משנות כלל.</p>
<p class="טקסט-רץ">"הם סיפקו נעלי גברות לכל החנויות בתל אביב," הסבירה, אבל סירבה להרחיב. לא שמות החנויות או אופי הדגמים, אם העקבים היו גבוהים, איפה למד את המלאכה. כשהייתה ילדה קטנה צייר עבורה על גבי גיליון נייר את כל החיות שיכלה לחשוב עליהן, גמל וחתול וזברה ותרנגולת. אימי חיכתה שיסיים, יעביר אליה את הגיליון וציירה להן נעליים. "הייתה לו יד," אמרה, וגם אימי ירשה ממנו את היד הזאת, שפירושה יכולת להעתיק במידה מרובה של הצלחה עצמים מן המציאות. כשהבינה שלא תהיה ציירת דחתה מעליה את הציור. רק כשאחותי ואני התעקשנו מאוד ציירה עבורנו משהו, בקווים קלילים שלא אני ולא אחותי הצלחנו לחקות. קינאנו בה, שהכישרון נזל אצלה מבין אצבעותיה. "הוא היה סנדלר," אומרות לי בנות הדודות של אימי בבית הקפה. בנות דוד שניות, אך אין מה לדקדק. שתיהן זוכרות אותו בחיבה רבה, מובהקת. "היום," אומרת אחת מהן, "היו קוראים לזה מעצב." "הוא היה ממש אמן," הסכימה השנייה, "הייתה לו נפש של אמן." הן מזמינות סלט ומראות לי תמונות של הנכדים. ילדים יפים, אפים דקים וחיוכים. לא זיהיתי כל קווי דמיון אלינו. בזמן הכתיבה ליקטתי סיפורים על גנטיקה מופלאה, על דמיון מסחרר שנמצא בדור רביעי אצל בנות דוד מדרגה חמישית. אבל לא אצלנו. גם המילה "אצלנו" היא מופרזת, הרי זו הפעם הראשונה שפגשתי את בנות הדוד. אחת מהן עדיין נושאת אותו שם משפחה, שם שאימי כבר התנערה ממנו פעמיים, צולחת נהרות שיפרידו בינה ובינו. </p>
<p class="טקסט-רץ">סבא שלי תפר נעליים עבור האימהות של בנות הדוד. אף שהיו ילדות הן מתארות ברצון את האימום, את החרטום, את המלאכה העדינה. אני מעיזה ושואלת, "הנעליים נשארו?" "לא, מה פתאום," בת הדוד עונה בשמץ של התקוממות. "מי שומר נעליים למעלה מחמישים שנה." "את מדברת על משהו שקרה לפני חמישים שנה," אומרת בת הדוד השנייה, כמו מורה מול תלמידה המתקשה לחשב את הזמנים, "איך אפשר לזכור." "שישים שנה," מתקנת הראשונה. יותר, חשבתי. כמעט מאה. תלוי איפה מתחילים את הסיפור. </p>
<p class="טקסט-רץ">כבר כשהן פגשו אותי, עומדות משני צידי מעבר החצייה בשכונה בצפון העיר, טענו שאני דומה לאימי. כשפקפקתי בכך באופן שסברתי שהוא מנומס דיו, הן נענעו בראשיהן בתואם ואמרו, "דומה, דומה מאוד. אותה גזרה בדיוק." חלפו ארבעים שנה מאז נפגשו לאחרונה, אבל במה שקשור בענייני אסתטיקה אין להן ספק. גם את סבי, שכשמת היו ילדות בעצמן, זכרו היטב בתור גבר רב־קסם. שתיהן דיברו על הדירה הקטנה שבה התגוררה המשפחה, מתלבטות בקול מה קרה לה, כאילו היה למטרים הרבועים גורל משל עצמם. השיחה החליקה אל הנדל"ן ואני ניסיתי להטות את המים לתעלה אחרת, "אבל מי כבר זוכר," הן עונות. אף שהן זוכרות. הן קוראות לסבי בשם אחר. לא בשם שמוכר לי. קובה ולא קופל. הן מתארות שבתות רבות שבהן פקדו את הבית. "עד שמת," שוב משלימה האחת את דברי השנייה. מדבריהן מצטיירת כמעט בחשאי דמותה של סבתי, אישה קטנה המניפה מטאטא בפתח הבית. מלאך מבהיל בשערי הגן. </p>
<p class="טקסט-רץ">בימי שבת הייתה מרפסת הדירה מלאה אנשים, "החברים היו שלו, לא שלה," אימי הדגישה בפניי. "אנשים אהבו אותו." אלה אותם אנשים שהתכנסו בבית הקברות ביום השלושים. חברים שאת רובם אימי לא ראתה עוד. אנשי רוח, היא אמרה, סופרים, משוררים ועיתונאים. היה גם חשמלאי. בחיים אחרים, גם את זה אמרה לי, סבי היה משורר. בחיים שניתנו לו, החיים היחידים שאפשר להתחשב בהם, עסק בכל הבא ליד. ואף שהיה עושה נעליים, העיתונאים והמשורר חצו את העיר ברגל כדי לשבת איתו. אם כן, היו לו חברים, והיה גם תיק. </p>
<p class="טקסט-רץ">יש להתרכז בתיק. </p>
<p class="טקסט-רץ">אין בתיק דבר חריג בנוף התקופה. מי שיעיין בתמונות מהזמן ההוא יראה גברים ונשים מלובשים היטב ברחובות תל אביב, כמו בוורשה, לפחות ככל שהשיגה ידם. ולא הרבה היא השיגה, יהיה מי שיוסיף, אז גם אני מוסיפה. וככל שהיו עניים, שום שגשוג לא נראה באופק. העוני עוד ילך ויגבר, יעטוף אותם, ינוול את החיים. ובכל זאת, תיקים מעין אלה נהגו לשאת גברים בתל אביב של שנות החמישים והשישים. אימא שלי מכנה אותו 'ארנק', אבל כשאני תוהה בשיחה כמה יכול להכיל ארנק היא מתקנת בקלות לתיק. הרי הכול נעשה בלשון, הורגים ומחיים לכל הפחות, ומה כבר ההבדל באובייקט שאני מציירת בדמיוני. שיהיה תיק. תיק עור חום חבוט, שבכל זאת מקפידים על צורתו. בתמונות של שלושתם שצולמו במרחק של שנה זו מזו - הם מצולמים מלמטה, תמיד על רקע הקקטוסים של גן העצמאות - דווקא סבתי היא זאת שנושאת תיק יד עשוי עור.</p>
<p class="טקסט-רץ">בתיק, שלא נראה באף אחת מן התמונות, קופל נשא ארנק ותעודות. כסף קטן. המחאות נוסעים. ספר. כריך עטוף. דרכון שטרח והוציא, אף שלא יצא את הארץ. אדם משכיל, גם אם את השכלתו משך מפה ומשם. קורא את עגנון. תמיד קרא את עגנון. בתיק מונח 'עד הנה' בהוצאת שוקן. ספר שראה אור לראשונה ב־1952, השנה שבה נולדה בתו. גיבור 'עד הנה' הוא פליט בגרמניה, אדם שאין לו מקום, שאין לו בית ולכן אין בית לשוב אליו, אין לו מקום ללון בו ולבסוף לן באמבט. ובשוכבו באמבט הוא חולם על עצמו, על כפילו. הורג את עצמו. בחוץ מתרגשת מלחמת העולם. </p>
<p class="טקסט-רץ">סבתא שלי לא קראה עגנון אבל היא ידעה למי נישאה. היא עצמה העדיפה סרטים, מלודרמות, אבל למי היה כסף או זמן מיותר ללכת לבית הקולנוע. הם הלכו פעמים ספורות מאוד, והיא נהנתה יותר משהסגירה. הרי היא בעצמה דמתה לג'ואן קרופורד, כך אמרו תמיד, כוכבת עם יותר אופי מכל דבר אחר. הם פקדו את קולנוע תכלת, לפעמים גם עם הבת, קנו מיץ תפוזים בקיוסק והלכו לראות את 'עשרת הדיברות' של ססיל בי דה מיל. כשקנו לרבקה'לה גלידה אכלה אותה בבית בסכין ומזלג מעל צלחת. חתוכה היטב. ובכל זאת, בתי הקולנוע בתל אביב לא דמו כלל לבתי הקולנוע בוורשה. לא לאטלנטיק ולא לקולנוע נפוליאון, שהקרין סרטים צרפתיים וסדרנים בבגדי שרד קיבלו את באי המקום, ולא לאפולו, שהתפאורה בו הייתה החביבה על אדלה ועל אחותה הצעירה. תמיד הסתודדו בכניסה, מקרבות את ראשיהן זו לזו, הנשימה נעתקת בעונג והן אומרות אותן מילים, "בדיוק כמו להיכנס לקבר מצרי," ולרגע היו שתי מלכות קדמוניות בין אוצרות הפירמידות. אלה כבר נשרפו והיו לאפר, נו, דווקא אטלנטיק נשאר, כך נרמז לה. לא שהתעניינה, או שהיה לה אכפת. למי אכפת אם בית קברות עולה בלהבות. אבל אז, אז הרי ורשה הייתה בדיוק כמו פריז. כרך מודרני. חשמליות נסעו בה, הנגנים ניגנו בקונצרטים, השחקנים שיחקו בתיאטראות, ובנהר שחו דגים וברווזים שמנים, מאלה שהנוצות שלהם מילאו כסתות אצלה בבית. והרבה מהם היו משלנו, כלומר יהודים. לא הברווזים אלא הנגנים, הקומפוזיטורים, המשוררים. אולי לא ידעה ליהנות מכל אלה אז, ואולי לא שיחקה לה השעה, אבל עכשיו התברר לה באיחור שדווקא הייתה חלק מהעולם ההוא, שהמשיך לשקוק בתוכה אחרי שהעיקר מת ונשרף, כמו חשמלית רפאים, כמו שאפשר לה עוד לטעום ערמונים חמים על הלשון. די, ערמונים אין. על דברים גדולים מערמונים ויתרה.</p>
<p class="טקסט-רץ">גם את הספרים השאירה אדלה לבעל ולבת. מרוב קריאה שניהם קלקלו לעצמם את העיניים. ואילו לה, לאדלה, היו דברים אחרים לעסוק בהם. ואם היה לה פנאי לקרוא, עדיין העדיפה לקרוא ביידיש, מה יש? באיזו שפה כתב שלום אש? סופר גדול ממנו לא הכירה. ועוד היה עם מי לדבר ביידיש. מאמע לושן, כך אמרו אצלם, שפת אם, או אולי פשוט מזה: שפת האימהות. כי לא כל דבר מוכרחים לזרוק. הנה, גם בתיק למשל אפשר לחזור ולהשתמש. </p>
<p class="טקסט-רץ"><span class="CharOverride-10">אדלה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">הציבה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">לצד</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">התיק</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">את</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">תכולתו</span><span class="CharOverride-10">: </span><span class="CharOverride-10">ארנק</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">העור</span><span class="CharOverride-10">, </span><span class="CharOverride-10">הספר</span><span class="CharOverride-10">, </span><span class="CharOverride-10">צרור</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">המפתחות</span><span class="CharOverride-10">, </span><span class="CharOverride-10">יוצרת</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">שורות</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">ישרות</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">של</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">חפצים</span><span class="CharOverride-10">. </span><span class="CharOverride-10">בכיס</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">פנימי</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">נתקלה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">ידה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">בשקיק</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">בד</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">שרוך</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">בשני</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">שרוכים</span><span class="CharOverride-10">. </span><span class="CharOverride-10">כשפתחה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">את</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">השקיק</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">הכהה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">זיהתה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">את</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">תכולתו</span><span class="CharOverride-10">: </span><span class="CharOverride-10">הצמה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">העבה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">של</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">רבקה</span><span class="CharOverride-10">'</span><span class="CharOverride-10">לה</span><span class="CharOverride-10">, </span><span class="CharOverride-10">שקיצרה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">את</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">שערה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">שבועות</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">ספורים</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">לפני</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">מות</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">אביה</span><span class="CharOverride-10">, </span><span class="CharOverride-10">ושן</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">החלב</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">הראשונה</span><span class="CharOverride-10"> </span><span class="CharOverride-10">שלה</span><span class="CharOverride-10">. </span></p>
<p class="טקסט-רץ">סבתי הביטה בשני אלה, מופתעת. בין בני זוג, אפילו נשואים, יש סודות. את זה לא היה צריך ללמד אותה, ובכל זאת לכך לא ציפתה. היא שקלה בידיה את משקלן של שן ילדה וצמת ילדה. אמנם כבר שאלה בעבר לאן סולקה הצמה של הבת ותשובה לא הייתה לה. היא חשבה שרבקה'לה ודאי לקחה אותה במשיכה, החליטה לעשות בה משהו, וחקרה את הילדה, שהשתמטה ממנה במבט הזה שסיגלה לה - פרצוף היה לה, חתום כמו מזוודה - ומהשן, כן, מהשן היא שכחה. אדלה החליקה על הצמה והניחה אותה בצד. הצמות שלה, אלה שהיו, היו ללא ספק מפוארות מזו ונקצצו בארץ אחרת. ככל שחיפשה היא לא מצאה שום דבר משלה בתיק. לא מכתב. לא תמונה. אין כלום. כאילו היה אלמן, חשבה. אבל האלמנה זאת היא. היא כבר הרגישה בגרון ובקצות האצבעות שלא טוב לה. זה התחיל בזרמים בבהונות. כמו חשמל, היא תגיד. ההתקפה, היא ידעה, באה. התקפה. כמו שבאה רכבת. מהר ובכוח. המלחמה. הגוף. הצמר השחור שנאגר בגרונה, הדם שרותח בוורידים, היא רואה את החושך וזה החושך שהאיר אותה כמו עץ של גויים מבפנים, כמו בקרניים של הלייזר אפשר לראות כל עצם עכשיו בתוך הגוף שלה. העצמות היבשות, היא לא יודעת מה היא מדברת, לא. היא לא דיברה כל הזמן הזה, רק האנחות בעצמן פורצות, הרי מותר לה עוד לבכות ולהיאנח, השם יתברך, כולם יודעים שיש לה בשביל מה. לא שאלוהים מקשיב. "רבקה'לה," התחילה לצעוק. ורבקה'לה באה. ברירה אין. עכשיו אלו רק שתיהן.</p>
<p class="טקסט-רץ">לימים תהיה אותה צמה גזוזה לאחת משכיות החמדה הבולטות בבית סבתי, בדיוק כמו השועל שנוקה מהדם והיה לצעיף פרווה עשיר ושובה לב, שבילדותי חמדתי כמו שחומדים צעצוע, לצד דיוקן הגבר הצעיר שציירה אימי בגיל חמש־עשרה והושם במסגרת מוזהבת והבובה המהודרת, חסרת העיניים. בכל ביקור שלי סקרתי אותם כסוקרת רכוש גדול, אבל מאז דבר מאלה לא נותר אלא כסיפור. הניקיון הגדול, ההיפטרות מכל חפץ וחפץ, זכוכית, נייר, זמש, פרווה, חרס ומתכת, קרה אחר מות סבתי. הוריי סלדו מסנטימנטליות, מנוסטלגיה, ואילו אני תמיד נהיתי אחרי חפצים.</p>
<p class="טקסט-רץ">בתוך שלושה ימים מיום פינוי ביתה של סבתי עמדה הדירה ריקה, מלבד הארון הכבד שקשה היה להיפטר ממנו. בימים אחרים הצמה העבותה של אימי, נתונה בקופסה מוארכת, שכנה בעומק אותו ארון בגדים. שיער הוא חומר מת, אמרו לי תמיד כשהסתפרתי, אבל הצמה ההיא, משהו נותר בה חי. היא הייתה כבדה למגע. ליטפתי אותה באצבעות ואימא שלי השימה עצמה כלא רואה, מבטה הופנה הרחק. השיער שלה מזמן לא היה אסוף בצמה או בצמות, ואת החום עם הברק האדמדם נטשה לטובת אדום ממש, מהשפופרת. ליטוף הצמה היה כמו ליטוף של חיה קטנה, חצי פראית, חצי מתה, המתגוררת בארון הבגדים, זנב החיה שעל בסיסו אפשר היה לדמיין חיה שלמה. וגם צעיף השועל, שראשו וכפותיו הזעירות והנוקשות חוברו לרצועת הפרווה שנפשטה מעורו, היה חביב וחברותי. וגם הבית עצמו; דירת שני החדרים וחצי בבניין ישן בתל אביב הייתה מתעתעת. הכול בה היה חי מאוד ומת מאוד. ישנם דברים כאלה. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשאימא שלי סיפרה לי על השן והצמה, באחת מאותן שיחות טלפון ארוכות, אמרתי, "הוא בטח אהב אותך מאוד, אם זה מה ששמר." </p>
<p class="טקסט-רץ">"לא אותי," היא אמרה ביובש, "לא אותי הוא אהב."</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">נדיה</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">שתי צמות קלעו לאחותו האהובה של קופל בילדותה. נדז'ה, נדיה. האחות הצעירה והאהובה עליו. אימי דמתה לה, כך נאמר לה, כי כל אחד מוכרח לדמות למישהו, בוודאי במשפחות שמספר המתים עולה בהן על החיים. הן מעולם לא נפגשו. אימי בהתה בתמונות המעטות של אחות אביה, הדודה שלא הכירה, ולא מצאה דמיון. ואם מצאה משהו בעיקול העין או במבנה הסנטר, הוא לא נשא חן בעיניה. אבל כשהתאבל האב על צמה גזוזה, לא על שערה החתוך של בתו התאבל, לא על יופייה הילדותי, אלא על אחותו.</p>
<p class="טקסט-רץ">כי נדז'ה, או נדיה, שרדה את המלחמה ונסעה לאוסטרליה. אחיהם, מרסל, האיש שכל יבשת הייתה לו לבית, שלח לה כרטיס. בנה נשא לאישה את בת האיכר שהציל אותם, ואילו היא, שכבר שכלה שני ילדים ברעב ובמגפות, שטה לאוסטרליה. שם לא הצליחה בשום אופן ללמוד אנגלית, ויצאה מהבית עם פתקאות שמכריזות על שמו וכתובתו של אחיה, שבביתו ישבה. "אוסטרליה היא מושבת פושעים," אמרה לו לפעמים, והוא אמר, "נו, ומאיפה אנחנו?" את הנכד, שראתה רק בתמונות, אהבה בזהירות. "הוא לא דומה לאיש," הכריזה. הייתה בכך הקלה, לא לזהות את צורת האף או את היציבה. "הילד גבוה מאוד." זה כל מה שיכלה לומר. היא שלחה לו סיפורי אגדות מצוירים. וחתמה: סבתא. בנה סיפר שהילד אוהב כדורגל. במקום לשלוח כדורגל אוסטרלי עם תפרים חזקים ציירה עבורו את שחקני נבחרת אוסטרליה ברוגבי, שאת תמונתם גזרה מהעיתון. רק משפחות יהודיות ספורות התגוררו בשכונה ההיא במלבורן, אבל זה לא הפריע לה. דברים כאלה מעולם לא הפריעו לה. אפילו הבדידות לא הפריעה לה. טוב היה לה לשים ים בינה ובין הארץ ההיא.</p>
<p class="טקסט-רץ">קופל, מרסל ונדיה, שלושת האחים החיים, התכתבו בפולנית. קופל מתל אביב, מרסל ונדיה ממלבורן. ככה במשך שנים. כשהמכתבים הפסיקו להגיע, סבי האשים את הדואר. הוא התלונן בסניף, אבל הפקיד אמר, "אדוני, משרד הדואר לא יכול להמציא מכתבים לא קיימים."</p>
<p class="טקסט-רץ">מכשיר טלפון לא היה בבית, והקשר ניתק. אין מכתבים. אין שיחות. הוא הלך לשגרירות אוסטרליה, אך שם לא היה מי שיעזור לו. בסדנה שהחזיק עם שותף ברחוב עין יעקב הוא עיצב זוגות נעליים וחשב על כפות רגליה של נדיה, שהיו קלות. אחותו היטיבה לרקוד לא פחות ממנו. כולם היו קלי רגליים אצל הרוזנבושים. שונים מאוד מהמשפחה שהתחתן איתה, מלבד האחות הצעירה. אוסטרליה. הוא דמיין חום גדול. חם יותר מאשר בארץ ישראל אפילו. בדמיונו גל עלה מן הים וסחף את ביתם. בעיתון לא היו ידיעות מיוחדות על אוסטרליה. בשנת 1963 זכה ג'ון אקלס, מדען אוסטרלי, בפרס נובל יחד עם שני מדענים אחרים, והמלכה הגיעה לביקור ביבשת. ביקור שגם הוסרט. מרסל כתב לאחיו הבכור על שני האירועים. בלגלוג דק כתב על הפמליה המלכותית. בלגלוג דק ובהתפעלות. הרי נשא מלכת יופי לאישה. האצולה לא הייתה זרה לו. נדיה לא כתבה על אף אחד מהם.</p>
<p class="טקסט-רץ">אבל המכתבים פסקו ואחיו לא ענו אפילו על הנואשות שבקריאותיו. סבי שוב איבד את משפחתו, וגם אם נודע כאדם קר מזג, יש לומר שהשתגע מדאגה. אני יכולה לדמיין אותו הולך ומאפיר מיום ליום, ואחרי יותר משנה של שתיקה ההלוואה שהוא מבקש נדחית בבנק והוא הולך לשוק האפור ולווה סכום עצום, מתכוון לקנות כרטיס לאוסטרליה. רק אז אשתו סיפרה לו שאחותו לקתה בשבץ. נדיה משותקת. חסל סדר ריקודים. או תנועה עצמאית במרחב.</p>
<p class="טקסט-רץ">"מספיק דאגות היו לך," היא אמרה לו ביידיש. צופָה כבר את הזעם שיתרגש עליה, אדלה מסבירה שלא רצתה שידאג ולכן החביאה ממנו את המכתבים. "איפה הם," הוא שואל, מקווה לפחות להדביק את הפיגור של השנה החסרה, וסבתי אומרת: "אינם." שבוע לאחר מכן קריש הדם הגיע למוחו. בעיתון נכתב התקף לב. </p>
<p class="טקסט-רץ">בשוק הפשפשים ביפו מצאתי שני אימומים לנעלי גברות. מידה 37. כשאימומי העץ בידי התלבטתי אם לקנות אותם. דמיינתי את שתי כפות רגלי העץ נחות על שולחן הכתיבה שלי, דימוי שאין לו הופכין, רגליים שאין באפשרותן ללכת. אמרתי לעצמי שאפשר להשאיר אותן שם. הקשר המהוסס, המגומגם לסבא שלי מקורו בסנטימנט בלבד. אני שמשתקעת בסנטימנטליות של חפצים. גם בכך אני שונה לגמרי מהוריי. המוכר הזקן, קסקט לראשו, ישב בלב ערמת החפצים וזקר שתי אצבעות, מסמן מאתיים. משכתי בזרועו של גיא, זה יותר מדי, אמרתי. אני לא מסוגלת להתמקח. הלכנו לים עם בתנו. כששבנו מהחוף מלאים בחול ומלח, האימומים עדיין היו שם. זה לא ששמו של סבי נחתם שם, תירצתי בפני עצמי. זה לא שאימומי העץ עם החריצים שעליהם יקרבו אותי אליו. אלה השרידים הלא נכונים. ובכל זאת, בכל מקום ראיתי ערמות, ומהערמות האלה לא ידעתי מה טעם לברור פרט ולומר: שלי הוא. גם אותם השארתי מאחור, תמונת נוף עירוני עם סוס נדנדה, צלחות חרסינה, מנורות ישנות. הלכנו לאכול גלידה. מתקבצים אל תור אחר. הים התרחק מאיתנו.</p>
<p class="טקסט-רץ">אני משתדלת שלא ללקות בפולחן השרידים, אבל ממילא זה בלתי אפשרי כי מה אוכל לתפוס. גיא סיפר לי על האמן פרנסיס אליס, שפיסל פסלי שבלולים. את פסלי השבלולים הטביע בנהר ואז הלך לחפש אחריהם בשווקים של מקסיקו סיטי. לשם הכול מגיע לבסוף. כל פסולת היא זהב. הכול מוצע למכירה ויהיה מי שיקנה. גם פסלי השבלולים ייסחפו, ויהיו ידיים שינברו וימצאו אותם. שבלולים מרוצם איטי, ובכל זאת גם הם יגיעו. כששוטט בשוקי מקסיקו סיטי מצא אליס שניים מבין השלושה שפיסל. </p>
<p class="טקסט-רץ">"גם החיים המחתרתיים ביותר מותירים מאחוריהם שובל בלתי מחיק."<span class="הפניה-להערות-שוליים CharOverride-9">3</span> את השורה הזאת כתב אנטוניו מוניוס מולינה, בהתייחס למאפיונר שאחרי ימיו האחרונים התחקה. כשמדובר במאפיונר מפורסם, גם לפעולותיו הפשוטות ביותר, אכילת מק אנד צ'יז למשל, נוספת הילת חד־פעמיות. אולי האנושות כולה מותירה שובל זוהר וכמעט בלתי נראה לעין, כמו ריר של חילזון. שבלול ששקע בנהר, קור עכביש, ציפורניים ושיניים או דם.</p>
<p class="טקסט-רץ">אחרי מותה, דירת סבתי ניצבה כתפאורה. אימי עמדה בהול ושילבה את ידיה כך שחיבקו את גופה, משתדלת לא לגעת בדבר, מסתכלת בחפצים שנותרו בדירה שבה גדלה כאילו פלטו קרינה, כמו ספריה של מארי קירי שעדיין מסוכנים לציבור. היא הביטה בי בשתיקה כשלקחתי משם את הבובה.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">הבובה</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">היא קראה לה אסתר'קה כי היא הייתה יפה כמו מלכה. כשמלאו לרבקה'לה ארבע שנים אבא שלה קנה אותה עבורה מֵעולים חדשים. מי יודע כמה שילם. מי יודע כמה בכתה הילדה שהבובה הייתה שלה. ואולי הילדה ההיא כבר גדלה מכדי לשחק בבובות. ואולי הילדה מתה. בובה בגודל פעוטה כבת שנתיים, לפחות כך היא מופיעה בזיכרוני, ישובה בקביעות מרוממת בקצה הספה. לראשה מחלפות זהב שהלכו והחווירו, לבושה בשמלת תחרים שצבעה כחול כהה, ובחזיתה ננעצה סיכה מעוטרת שהיהלומים המזויפים נשרו ממנה. אם הפכו אותה היא אמרה "מאמא", ומלבד הקול המתוק שהלך וחרק עם השנים, קרקשו בבטן הבובה שתי העיניים. במקום שבו נקבעו עיניה בעבר היו ארובות ריקות. הבובה הייתה אנדרטה לאופייה הרע של רבקה'לה, שבשתי אצבעות ניקבה את שתי העיניים. במשך שנים חשבתי שאני אהיה זו שאצליח לחלץ אותן מבטנה. שאלתי את אימא שלי פעמים רבות מספור מה היה צבע העיניים. "כחול כמו שלך." </p>
<p class="טקסט-רץ">"זאת לא אימא שלך שהוציאה לבובה את העיניים," אומר לי אבא שלי כשאני מבקשת ממנו לקרוא את הסיפור על הבובה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"מה זאת אומרת?" אני באמת לא מבינה. "אז מי ניקר לה את העיניים?" </p>
<p class="טקסט-רץ">"את," הוא אומר. "היית קטנה מאוד. לא כעסנו עלייך." ככל שאני מנסה לארגן מחדש את הידיעות שלי - שום זיכרון לא עולה, אבל נדמה לי שאני יכולה לחוש בקצות האצבעות את תחושת תחיבת העיניים לתוך פני הבובה. אולי האצבעות זוכרות. "סבתא שלך," הוא מוסיף פתאום, "היא כל כך אהבה אותך," ואני יודעת שזאת האמת. </p>
<p class="טקסט-רץ">אחרי פינוי דירת סבתי, את אסתר'קה הבובה הבאתי אליי לדירת החיילות בקיבוץ, וכשעזבתי לקחתי אותה איתי לתל אביב. אהבתי אותה בדבקות, אף שידעתי שעוררה חלחלה בקרב מי שראה אותה. ראיתי איך אנשים נרתעו מהימצאותה בחדרי, כאילו העידה עליי. </p>
<p class="טקסט-רץ">ובאשר למארי קירי, מחברותיה עדיין מכונסות בקופסאות מצופות עופרת בספרייה הלאומית בפריז, עדיין רדיואקטיביות, וייוותרו כך לפחות עוד אלף וחמש מאות שנים. מאותה סיבה גם גופה נקבר בארון מצופה בשכבת עופרת. בשיר 'כוח' כתבה אדריאן ריץ' על מארי קירי. על היסוד שחקרה והרעיל אותה, גרם לקטרקט בעיניה, פיצח את עורה עד שלא יכלה להחזיק עיפרון או מבחנה. היא מתה אישה ידועה, כתבה ריץ', מתה בעודה מכחישה את פצעיה, מכחישה שפצעיה נבעו ממקור זהה לכוחה.</p>
<p class="טקסט-רץ">כמו תמיד אני מצרפת דבר לדבר, מאמינה שהמילה 'כמו' היא מילת היחס החזקה ביותר בשפה, מקרבת בין בובה למחברת, בין אימי למדענית, למשוררת. אבל אצל אימא שלי הכוח והסבל לא נבעו מאותו מקור. העולם היה רדיואקטיבי, אבל מיותר לציין שהיא לא גילתה את הרדיום. הוא פשוט היה שם.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">אימי</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">באפוד</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">זוהר</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">שנים שאימי נהגה כך. מדי בוקר, כשהאוויר עוד קר וכלבים הצטנפו על השטיחים בכניסה לבתים, אימי יצאה מהבית שבקצה הקיבוץ, לבושה במעיל צבאי שקרוי על שם חיה וכומס את השנים שבהן פשטו עורות ופרוות של חיות כדי לחמם בהם את עורם הפגיע של בני האדם. כאילו באמת אפשר לעטות עור של דוב ולזכות בתכונותיו. בכך עסקה משפחתה, חייטים וסוחרי פרוות, בוורשה, באקלים שבו בני המזל מתעטפים בפרוות חיה אחרת. </p>
<p class="טקסט-רץ">אימי הלכה לבד בתחום שבין הכביש לשדות. לפעמים לבשה מעל הדובון אפוד זוהר, כדי להישמר. האיום העיקרי היה מוות בדריסה. לפעמים ראתה חיה מתה בשולי הדרך. פגר חתול, שועל, נמייה. המתים שלה היו שקטים יותר בבוקר. זו חבורה רעשנית אבל גם להם שעות קבלה. כשירד גשם כוסו נעליה הכבדות בבוץ שהלך והתקשה עליהן כקרומים. היא לא גירדה את הבוץ. אחרי מותה, בשבעה שערכנו בקיבוץ, כמה אנשים ניגשו וסיפרו לי שהתרגלו לראות אותה הולכת. בשנים האחרונות לחייה זה היה הקשר העיקרי שלה עם חברי הקיבוץ. "פחדתי לדרוס אותה," אמר אחד מהם. אבל היה לה אפוד, חשבתי. הולכת בחמש בבוקר כמו פועל של מע"צ, מתעקשת להחזיר את האור.</p>
<p class="טקסט-רץ">היא עדיין המספרת היחידה שיש לי, הקול היחיד שאני שומעת בבירור, ואני - לכל היותר הבת שעומדת מחוץ לבית ומשמיעה יללות תנים וזאבים. אין זאבים בגליל המערבי. בשבילם צריך להרחיק לערבה. וגם דובים ויער נותרו רק כמשל. זה כבר קולו של אבא שלי, שמפריד בכוח בין האותנטי ללא אותנטי. שכעס על סאראמאגו ששתל שיחי צבר ברומן שלו על חיי ישוע בארץ ישראל. מזכיר שאין חפרפרות בארץ ישראל. ישנו חולד. בהפרדות האלה אני מיומנת. למדתי לא לחפש את היער השחור בארץ ישראל, לחבב את הקוץ והדרדר יותר מאשר את הוורד. ובכל זאת אני עומדת שם ומייללת אף שאין ירח ואני לא רואה אף כוכב בשמיים. לפעמים אני יכולה להטיל ספק אפילו בשמיים. אפשר לדמיין את השמיים של ורשה, את שמי בואנוס איירס, השמיים הנמוכים בתל אביב של ראשית שנות השישים, השמיים המוארים שלא בטובתם של שנת 2017, שמיים בימי מלחמה, שמיים של מבצע צבאי. משונה לפחד ממה שבא מהשמיים, כאילו האלים עדיין יכולים להמטיר עלינו את נחת זרועם. אלה תמיד אותם שמיים. אני כותבת הכול. לא רק את חיי אני כותבת אלא בעיקר את אלה שלה. היא, שלא היה מי שישמור את צעדיה. </p>
<p class="טקסט-רץ">בחורף 2018 גילינו שאימי עומדת למות. במיטת בית החולים, במחלקה הפנימית, עיניה היו נתונות לא ברחוק ולא בקרוב. "איך אפשר לעזור לך?" שאלתי אותה כמו זבנית בחנות שכל מדפיה ריקים, כאילו יש תשובה שאפשר לקטוף ולתת בידה כמו תפוח. אחותי הסתכלה בי בתדהמה, משתאה מבוחן המציאות המשונה שלי, מהסירוב שלי לראות. אם היה פרי, הפרי הרקיב בבת אחת בכף ידי. מאחורי המיטה היה חלון שנותר סגור תמיד. היו שעות שקטות שבהן היה זמן לבחון את תמונת הטבע שמוסגרה בו. בניינים מבנייה מוסדית, בטון אפור, ובמרחק - ים. יונים ועורבים שגשגו שם, מתקהלים על אדני החלונות. היא אף פעם לא הסבה את ראשה. גם כשאמרתי, "יש ציפור עכשיו, ממש מעל לראש שלך." היא ניסתה למקד את מבטה בשעון שעל הקיר, אבל השעון עצמו הורה תמיד שעה אחת: ארבע ושתים־עשרה דקות. גם לי נדרשו כמה ימים כדי להבין שהשעון עומד. בלילות אחותי ואני חלמנו על מסדרונות בית החולים. לפעמים חלמתי שאני שוב בחוץ לארץ, בבית חווה ענקי, ובחוץ ירד שלג. חיות ענק דהרו, גרסאות מבעיתות, מסונתזות, של חיות בית שהסתערו בשממה. כלב מפוטם ועצום שקרני צבי מפותלות בקעו מבטנו, כמו רגליו של זחל מפרפר, התגלגל ובא לעברי. </p>
<p class="טקסט-רץ">את לא מתה בחלומות שאת חולמת. לפחות לפי פרויד זה בלתי אפשרי, את תתעוררי רגע לפני שתחלמי את מותך. ובכל זאת גדלתי בצל הסרטים שסיפרו על מי שרוצח בני נוער בשנתם. מתגנב אל חלומותיהם, ומי שמת בחלום מת גם בעולם. אימא שלי מופיעה אצלי בחלומות חיה מאוד עד הרגע שאני אומרת "אבל את מתה", והיא מודה, כן, היא מתה. ובזמן האחרון גם אני מתה בחלומות שלי ולפעמים יותר מפעם אחת. ובכל פעם אני דומה לה יותר. מגלה שאחרי מותי זכיתי, בין היתר, בפניה.</p>
<p class="טקסט-רץ">לפני שנים, כמקילה על מצפוני, הצעתי לה לאמץ כלב. כלבים אוהבים אנשים במסירות, נאהבים במסירות. כלבים וחתולים מרככים את העולם; כך בערך כתב משורר. החתולים מתחככים בחפצים דוממים ובאנשים ללא לאות, כמו מים שמלחכים אבן. הכלבים מציעים אהבה שאינה תלויה בדבר. אימא שלי אמרה, "הגעתי לשלב בחיי שבו אני לא רוצה לדאוג לשום יצור חי." היא הצהירה זאת בחיתוך דיבור מושלם, בדיקציה שנועדה לבמה, כאילו מישהו רושם פרוטוקול, כאילו מישהי שלישית מקשיבה לשיחות בינינו, כמו ידעה שהכול עתיד להיזכר, להירשם, להיכרך בין דפים. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשבתי הייתה קטנה נסענו לצפון איטליה, לעיר הנמל הקפואה, ואימי שמרה על הכלבה שלנו. היינו שלושה. הלכנו בנוף העירוני של גנואה, עיר יפה כמו גלויה שנשלחה לפני עשרות שנים, שותים משקה שוקולדה ומופתעים מהקור שלא הורגלנו בו. חג המולד עמד בפתח ובחנויות הנצו עצים זעירים, מקושטים בכדורים זוהרים. הבת שלי, בת החמש, בחרה צלמי קדושים ומלאכים ביריד חג המולד, תוחבת את ידיה לערמות של דמויות קדושים עשויות עץ, גבס ופלסטיק. לא ידעתי איך להפריד בינה ובין מלאכי הגבס הזעירים, צלמיות של מריה וישו התינוק. בכיכר העתיקה התפעלה מיפי המזרקה והקיפה בריצה עץ אשוח עצום בגודלו, מתווה מעגלים במגפיה האדומים. כמעט מדי שעה הזכרתי לה שאנחנו יהודים. </p>
<p class="טקסט-רץ">בביתה שבקצה הקיבוץ - שהיה בעבר ביתם של הורי אבי, שדלתות הובילו אליו משני צדדיו, בבית ששמות אבי ודודיי נחקקו במקל במשטח הבטון שנוצק שישים שנה לפני כן - אימי התעוררה. היא קמה לפני שהיום האיר ובישלה על להבת הגז תבשילי עוף עבור הכלבה שנותרה בחזקתה. הכלבה שלנו פרועה ושחורה כמו צל. נאמנה כמו צל. כשהייתה גורה נקשרה יום ולילה לחזית של מפעל עד שחתכו את השלשלת ושחררו אותה. כשהביאו אותה אלינו, בתי שהייתה בת שלוש גחנה על המפתן והאכילה אותה בעדינות, כמו שמאכילים ציפור מבוהלת, גרגיר אחר גרגיר. עד היום רבים הדברים שהכלבה מפחדת מהם. למעשה, הכול מפחיד אותה מלבד ילדים וחתולים. גם מאימי לא פחדה. למעשה התאהבה בה. מעולם לא ראיתי אותה נקשרת ככה לאדם. אבל כשחזרנו מגנואה אימי אמרה, "קחו אותה מפה."</p>
<p class="טקסט-רץ">אני מתבוננת בגלויה שנשלחה לסבי בתל אביב בשנת -195. הספרה האחרונה מחוקה במחציתה. על חזית הגלויה מופיעה העיר גנואה בשחור־לבן. ליתר דיוק, מראה פיאצה דה פרארי. הכיכר המרכזית של גנואה, משכן ארמון הדוכסים ותיאטרון קרלו פֶליצֶ'ה. לא הרחק משם נולד כריסטופר קולומבוס. </p>
<p class="טקסט-רץ">הגלויה נשלחה מגנואה לשכונת נווה צדק, שלפני שישים וחמש שנים הייתה עוד שכונת עוני ששוכנו בה ניצולי שואה רבים, עקורים. ביניהם גם סבי וסבתי. אני מחזיקה את הגלויה ומתלבטת אם הספרה האחרונה היא שבע או שתיים ומכריעה לטובת האחרונה. איני יודעת על כל אירוע משמעותי שהתרחש בחייהם ב־1957. השנה אם כן היא, בהכרח, 1952, הזמן בחודש הוא תשעה־עשר ביוני. אם כך, אימי אך נולדה. ארבעה ימים לפני כן. והגלויה שנשלחה היא איגרת כתובה פולנית שנשלחה ככל הנראה לרגל לידת הבת. שלחתי לחבר דובר פולנית את צילום גב התמונה והוא אישר: האיחולים כלליים, "ברכות מאיטליה," כאילו היה זה מברק שבו נדרשתָ לשלם על פי מילה. שם התינוקת אינו נזכר. אולי עדיין אינו ידוע. החתימה תופסת את מרב שטח האיגרת. רק שם פרטי, מסתלסל. המברך הוא הדוד הנעלם, איש העולם הגדול, מרסל רוזנבוש. איזה הידור צרפתי נוסף לשמו. מרסל היה סַפּר גברות בירושלים, סיפרה לי אימי, לפני שארז הכול ויצא מהארץ. חיפושיי אחריו עלו בתוהו, עד שמצאתי ידיעה בעיתון הצופה מפברואר 1950 על ספר בשם מוטל רוזנבוש, שהורשע "בקניית שני קילוגרם בשר קפוא מאדם בלתי ידוע במחיר 800 פרוטה הק"ג". זה הוא, אני מבינה, וסוף־סוף יש כתובת למספרה, שאימי סיפרה לי שנהרסה כליל בפיצוץ במלון המלך דויד. ובכל זאת, כנראה בנה אותה מחדש, כי בשנת 1950 כונה "ספר ברחוב שלמה מולכו 3". מבית המשפט יצא רק בקנס של שלושים ל"י וללא מאסר, "בהתחשב במצב בריאותו". על מצב זה איני יודעת דבר. מה שכן, אימי טענה בתוקף כי התחתן עם מלכת יופי ממוצא מצרי בשם מאדי. אם כי גם בתחרות מלכת היופי של ישראל שהתקיימה ב־1950 וגם בתחרות מלכת אסתר שקדמה לה ביישוב, אין זכר לזוכה בשם מאדי.</p>
<p class="טקסט-רץ">שנתיים אחר כך נסע מרסל לאיטליה. ממנה נשלחה הגלויה לברך על הולדת אחייניתו. אני מחפשת ברשת את פיאצה דה פרארי, הכיכר המרכזית שאותה זכרתי רק במעורפל מהביקור בגנואה, ומוצאת תמונה כמעט זהה לזו שעל חזית הגלויה ששלח. מבט מעט יותר מגבוה, אבל סטודיו הצילום הוא אותו סטודיו. האוטובוס שמופיע על גבי הגלויה שבידי ממוקם במקום אחר במעגל התנועה, אך זהו אותו דגם אוטובוס, אותם שמיים.</p>
<p class="טקסט-מוכנס">  </p>
<p class="טקסט-מוכנס ParaOverride-1"><span class="CharOverride-11">וזאת הגלויה שממנה נחתך הבול:</span></p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">חמישה־עשר ביוני 1952</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">כשנולדה התינוקת של אדלה וקופל בראשית קיץ 1952 אי. אי. קאמינגס מפרסם לראשונה את 'אני נושא את ליבך עימי', המסתיים כך: "הנה הסוד הטמיר שאיש לא יודע/ הנה שורשו של השורש וניצן הניצן/ ושמי השמיים של עץ הנקרא חיים; הצומח/ גבוה משהנשמה תוכל לקוות והמחשבה להחביא/ וזהו הפלא שמותיר את הכוכבים נפרדים במסילותיהם/ אני נושא את ליבך (נושא אותו בליבי)."</p>
<p class="טקסט-רץ">כל זה יכול להיחשב כסימן טוב, אבל ממרחק השנים אני מתקשה להאמין בפלאות. </p>
<p class="טקסט-רץ">בחמישה־עשר ביוני 1952 עיתון דבר מדווח על "קרבות עזים בחזית מערב קוריאה", והעיתון מלא בידיעות על ברית המועצות. גנרל אמריקאי מזהיר, "רוסיה יכולה לכבוש את אירופה היום במחי יד." מתחדש המשא ומתן לגבי תוכנית השילומים, שעוד עתיד לעורר סערה. בשולי החדשות מסופר שמחלקי החלב חזרו לעבודה, במכונית דואר הוברחו ביצים לשוק השחור, באי כוחם של שכונות ופרוורים בתל אביב מאשימים את העירייה בהתנכרות, תלמידה דורשת פיצוי על שהורחקה מבית הספר בשל השתייכותה לנוער הקומוניסטי, ובבית המשפט העליון בירושלים שלושה־עשר מתושבי הכפר ערב אל חאסם מבקשים לחזור לכפרם, שממנו הוצאו בכוח ב־1949. עוד מסופר כי קוף צעיר ברח מכלובו מביה"ס העממי 'ביאליק' בנתניה ויצא לטייל בעיר. ליד אחד הבנקים הוא נדחק אל התור של מחליפי הכסף וגרם לבהלה. </p>
<p class="טקסט-רץ">התינוקת נקראה רבקה לאה, מתוך ידיעה ברורה שישתמשו רק בשם הראשון. הרבקה הראשונה שחלפה בראשו של קופל רוזנבוש הייתה ילדה רכת לחיים ורכת עיניים שגרה ברחוב הסמוך לביתו בוורשה, בתו הצעירה של מלווה בריבית, ילדה חולמנית שמעולם לא החליף איתה מילה. באותם הימים טרם ידע לכבוש את ביישנותו הטבעית. טרם היה לסכין הגילוח שחותך בעד מים, חלב ומוצק. אבל לבתו ייאמר שנקראה על שם דודתה המתה וסבתה המתה, והוא לא יערער על כך. </p>
<p class="טקסט-רץ">מהר מאוד כינו אותה רק רבקה'לה, שם שתתנער ממנו ברגע שרק תוכל. קופל חשב על שמות מודרניים יותר עבור בתו, אבל עם המתים לא עושים עסקים ועם אשתו היו לו די עניינים אחרים לענות בהם. רבקה לאה הייתה התינוקת הראשונה והאחרונה של קופל ואדלה. את ההריונות הקודמים לא הזכירו מעולם.</p>
<p class="טקסט-רץ">כי קופל רוזנבוש דחה בשתי ידיו הולדת ילדים. פשע להביא ילד אל עולם שרוף, אמר, יותר מדי ילדים גוועו לנגד עיניו, מי ברעב ומי בצמא ומי בחרב. הוא לא התפלל להיות לאב. הוא ביקש לקטוע, לא לצמוח, לא לשאת פרי. עץ שתול על זכוכיות ואפר. "זה לא עולם לילדים יהודים," אמר לסבתי. שניהם היו מבוגרים מאוד. כבר במחנה העקורים בגרמניה, סמוך לפרנקפורט, אדלה הרתה. הטעות הראשונה הייתה לספר לו. במחנה נערכו חתונות, נולדו ילדים, הם לא היו היחידים. אבל סבא שלי סירב להביא איתה ילד לעולם. הוא הכריח אותה להפיל. איש לא היה מאמין שדווקא האיש הזה כפה עליה הפלה. הרי מבין שניהם הוא תמיד היה האהוב על הבריות. יפה התואר, הנאצל, החכם, העדין, בעל החלומות. העקרונות עמדו לצידו כשחשב שדי ילדים יהודים מתו. שאסור להביא עוד ילד לערמת גוויות. היו עוד הפלות, את זה אימי ידעה תמיד. אחיה האפשריים, המתים. אלה שלא הורשו להיוולד. </p>
<p class="טקסט-רץ">"הוא לא רצה להיות איתה," אמרה לי אימא שלי, "הוא ברח ממנה והיא תפסה אותו." ככה סיפרה זאת, כמו משחק תופסת על פני יבשת שרופה. בסוף המלחמה מצאה אותו והתאחדה איתו. ומהנימה שבה דיברה הבנתי, אולי היה טוב שלא הייתה מוצאת אותו. חבל שלא רץ רחוק יותר. </p>
<p class="טקסט-רץ">אולי הוא ידע משהו על מי שהיה. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשאדלה הרתה שוב כבר הגיעו ארצה. תחילה שוכנו במעברה, ואז בדירה קטנה מאוד בדרומה של תל אביב. את ההיריון עם רבקה'לה הסתירה אדלה מִקוֹפֶּל עד שהיה מאוחר מדי, מתרצת את ההעלאה במשקל במאכלים שמנים, נזהרת מכל מגע, עד שידעה שהתינוקת הזאת תיוולד, שאיש לא יכפה עליה להפיל. רבקה'לה נולדה כששניהם היו במחצית שנות הארבעים לחייהם, שני אנשים מבוגרים ובכל זאת הורים בראשונה. </p>
<p class="טקסט-רץ">התינוקת הרזה נראתה בעצמה מופתעת לצאת לאוויר העולם, מהורהרת מעט, כאילו אינה בטוחה שבאמת הגיע תורה. אחות בית החולים שהניחה אותה בידי אימה ניסתה לשווא להעלות חיוך על פני ההורים הטריים. אבל האחות נואשה במהרה, הלידה הייתה קשה והיולדת הייתה קשה והדמעות לא היו דמעות של אושר. ניצחון מר, אולי. ומתחת לזה אכזבה גמורה כשהתינוקת נשאה רק את פניה שלה. האב שעמד במרחק מה היה נוקשה ומסוגף, לבוש חליפה, מציץ מבעד לחלון, מציץ בספר, פניו סחופים באור. האחות, שתחילה ניסתה להצהיל את היולדת, עזבה את החדר לאחר ששאלה שוב אם אין קרובים בארץ. גם כך כל מילות החיבוב שהתרגלה להשתמש בהן לתיאור תינוקות רכים לא התאימו. וכשראתה את עיניה הקשות של האם כשאמרה לה, "איזה בובה'לה יש לך כאן," עצרה את המשפט תלוי על בלימה. היה עליה כבר להתרגל. זה לא היה הזוג היחיד שהגיע משם. בשביל שמחה מוטב שהייתה עוברת בחדרים אחרים.</p>
<p class="טקסט-רץ">אבל הגלויה מאיטליה מעידה, היה מי שבירך על לידת הבת. מרסל, האח הצעיר של קופל, מיהר אל סניף הדואר המקומי בגנואה ושלח את הגלויה. אפשר להניח שלפני כן שלח סבי מברק. הבת נולדה. סטופ. אדלה בריאה. סטופ. אולי משהו קורקטי פחות. בכל אופן, בפולנית, אולי ביידיש. "אבל הוא לא סבל אותה," אני שומעת את קולה של אימי חוזר ושונה באשר לאביה. אם כך, האם מופרז לחשוב שדאג לבריאותה של אשתו והודיע על כך לאחיו? אולי כתב: "לאם ולתינוקת שלום." </p>
<p class="טקסט-רץ">יעבור זמן עד שיראה מרסל רוזנבוש בעיניו את אחייניתו. כשהדוד יבוא לבקר, בתחילת שנות השישים, קיץ ישרור בתל אביב והם יאכלו לפתן, קומפוט. רבעי פירות צפים במרק פירות אדום. באי נחת ישבו על המרפסת הצרה בתל אביב, אחיו הגדול אינו בתמונות. חסרונו גורם לי לשער שקופל כבר בין המתים. אבל לא, הוא העין המצלמת. אלה שלושה שלא נועדו: אשתו, בתו, אחיו. והוא רואה ואינו נראה. בתמונות האלה אימי מסופרת קצר, כמו ילד, כמו שסיפרו אותי בילדותי כדי שהשיער יתחזק ויצמח, כמו שלעולם לא אספר את בתי. נראה שהיא משתדלת לחייך, הצל נצבר בשקעי הפנים המתעגלים, אלה השנים שהכריחו אותה לאכול. אף אחד לא נראה שם מאושר. הדוד בחולצה לבנה ועניבה, והיא בבגדים קצרים מדי וגם הדוקים מדי, לא תואמים את מידתה. </p>
<p class="טקסט-רץ">שיניה של סבתי גלויות בתצלום, לא סדורות, שפתיה משוחות שפתון כהה. הדוד והילדה ממצמצים מול האור, עיניהם צומצמו לחרכים. על חולצת הפסים של הילדה צילו של הצלם. אימי, שדומה בצילום לילד קטן, נראית יותר כמי שבוחנת את הצלם מאשר מחייכת ממש. על שפתיה מעין עווית. שני המבוגרים מחזיקים בזרועותיה. הם נראים לי כמנסים לשמוח בכוח לצורך התמונה, אבל אולי זה לא כך. אולי הם מנסים לחיות בכוח. </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">אלוהים</span><span class="CharOverride-12"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">במידת</span><span class="CharOverride-12"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">חלון</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">רבקה'לה הילדה חשבה שאלוהים גר מעל ארון הספרים בחדרה. ככה סיפרה לי. לאחותי אמרה שהיה מרווח צר בין הבניינים הסמוכים, ואם הייתה מטפסת על מושב האסלה ומציצה מאשנב בית השימוש, הייתה יכולה לראות את אלוהים. לאלוהים היו פנים כמו של סטלין, אותן גבות עבות. גבינים, דייקה. הבלבול ביניהם נותר איתה שנים. למען האמת, משפחת רוזנבוש לא נטתה חסד לקומוניזם. הם אפילו לא היו סוציאליסטים. לאביה אמנם הייתה חולשה לקיבוצים, ובבית סבתי עמד ספר ובו איורים היתוליים מחיי הקיבוץ ובפתחו הקדשה בכתב יד לסבי קופל, שנתן כתף והתנדב לעבוד בגידולי שדה באחד מקיבוצי הדרום, אבל החברים שבאו אל ביתם היו ברובם רוויזיוניסטים. גם בן הדוד מפולין למד בבית הספר למשפטים עם בגין, ובארץ עבד עם בגין עצמו. בבית רוזנבוש עמד אלבום חללי האצ"ל, אבל קופל למעשה העדיף את הלח"י, ואולי היה מצטרף אליהם לולא הגיעו ארצה מאוחר מדי. ממש כמוהו, חבריו של קופל היו אנשים עירוניים מאוד, מאמינים ביוזמה חופשית. אבל הוא, ששירת בצבא האדום, לא הסכים לשמוע מילים רעות על סטלין מלבד אלו שאמר בעצמו. אולי קילל. אולי לא קילל מעולם. מה מפחיד יותר מבין שתי האפשרויות? בתו פחדה ממנו. </p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer017">

</div>
</div>
<p class="טקסט-רץ">"הוא היה אדם מורכב," אימי אמרה, ופעם אחת אמרה, "הוא היה מנוול." </p>
<p class="טקסט-רץ">איני יודעת מתי נעלם מעיניה של אימי האלוהים ההוא בחלון חדר השירותים. מתי החלה לפחוד מאביה כמו שפוחדים מאל. אולי כשהרימה את עיניה והארון חזר להיות ארון ספרים בלבד. הדברים היחידים כמעט שנותרו מהבית שבו גדלה אימי הם הספרים. ורק מיעוטם. היא שמרה למשל את 'המחזור ליום כיפור נוסח ספרד' (עברי טייטש) שהשם רוזנבוש נטבע בו בחותמת בעמוד הראשון. הספרים בפולנית וביידיש נזרקו. הספרים שהיו שייכים לה עצמה, ספרי הילדות והנעורים, הובאו אל ביתנו ספר אחר ספר, כמוברחים. 'אימא מספרת', 'אימא מספרת עוד', שירי אלכסנדר פן בגודל אלבום, עטופים בנייר סגול. 'וידוי' הוכתר להיות השיר של הוריי, שיר אהבתם. כמה נפלא שיש מילים לאהבה של הוריי, חשבתי, מתעלמת מכל מה שלא רציתי לקרוא. לך צוואר ולי סכין, לך מעיל ולי היכולת לעזוב אותך. בסוף מי שעזבה הייתה אימא שלי. בלי מעיל. בלי כלום.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">שתי</span><span class="בולד CharOverride-13"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">צנצנות</span><span class="בולד CharOverride-13"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">תרופות</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">באחת מקופסאות הנעליים, קופסה שאוכסנה לבסוף בארון עליון בביתו של אבי, מצאתי את הגלויות היחידות שנשארו מסבי, אביה של אימי. כשאימא שלי זרקה כל מה שאפשר היה לתייג כמזכרת מהבית ההוא, הן נותרו רק משום שאיש לא חשב להתעכב עליהן. תמונות נוף לא מפריעות לאיש. ומי שאספה את הגלויות למעטפה שנכתב עליה 'נופים' הייתי אני בת הארבע־עשרה. זה היה אחד מניסיונותיי הנסערים ליצור סדר. במעטפה אחת אספתי את הנופים כולם, כולל הגלויה של הדוד מרסל מגנואה והתמונות הרבועות שאבא שלי צילם כחייל ביום כיפור. נוף הוא נוף, חשבתי. ממילא הייתי היחידה שהתעניינה בתמונות.</p>
<p class="טקסט-רץ">מאבי היפה למדתי שהיופי שמציג עצמו לראווה, זה שכולם מבחינים בו, חסר משמעות. המעניין חשוב מהיפה. כל תמונות הילדות שלנו מציגות את אחותי ואותי כשתי בנות פרועות שיער, במקרה הטוב אנחנו נראות מהורהרות, לרוב כעוסות, דיכאוניות. דיוקן נערות נוגות, סוף המאה העשרים. ילדות שבורות לב ולאו דווקא מעוררות חיבה. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשעזבנו את הדירה היפה ביותר שהייתה לנו כמשפחה, אולי הדירה היפה היחידה שבה התגוררנו, אבי צילם את הנוף שנשקף מכל החלונות. זאת הייתה דירה גדולה בקיבוץ שנבנה על הר הכרמל, בלב חורש טבעי, שתקרותיה גבוהות וקירותיה לבנים. לא נועדנו להישאר שם. אחרי שצילם את הנוף, אבי צילם את שלושתנו: בתמונות אימי תומכת את פניה בידיה, אחותי מנסה להצחיק אותנו, אני מטה את ראשי בגלל העקמת שהתגלתה אצלי ובשנים ההן בלטה מאוד, ומשתדלת להיראות מסתורית. הקומפוזיציה הועתקה מפיקאסו. משהו מהתקופה הכחולה. היינו שקולות לנוף, למצוקים שתמיד היו מעניינים יותר מאנשים. אֵם ושתי בנותיה ישובות על סלעים, שערותינו הקצרות מסורקות לאחור, מגלות את השבילים שחרץ המסרק. לא בדיוק בנות ים המסתרקות על סלע, ראשינו חפופים אחרי שאימי ניסתה עוד חומר חריף מאוד להיפטר מכינים. </p>
<p class="טקסט-רץ">הוריי התנגדו למיותר, לחומרי, לכל מה שיכול להסגיר רגש מופרז, דָשן. הם סלדו ממותרות. הסנטימנט הגלוי היחיד בבית הסתכם בשתי צנצנות. בצנצנת תרופות שנפקקה בפקק כחול הוטמנה קווצת השיער הראשונה שלי. שיער צהבהב שכאילו העכיר עם השנים. התרגלתי להרים את מבטי ולראות אותה בראש ארון הספרים כהוכחה ניצחת לעברי שלי, זהוב ומעוגל. בקופסת תרופות קטנה יותר הפקוקה בפקק פשוט ולבן נשמר תלתל אדמוני שנגזז ממחלפותיה של אחותי הקטנה. לפעמים טיפסתי על מסעד הספה והורדתי עבור שתינו את הצנצנות ובהן קווצות השיער. נגענו בשיער הגזוז בחשש מעורב ברגשי בעלות. בשיער עצמו היה משהו זר, כאילו נגזז מראשי בובות. על קווצות השיער שלנו השגחנו בקורת רוח, כמו בשעה שליטפנו את הצמה הגזוזה של אימי. לא הייתי ערה לדמיון. אימי הביטה בנו ועיקמה את אפה. חומר, ידעה, עלול להתקלקל במהירות, ובעצם אם הוא נשאר - אולי זה גרוע יותר. היא הכירה אותי, היא ידעה שבשעת מבחן בתה הייתה שולחת יד אל הזהב ולא אל הלהבות. </p>
<p class="טקסט-רץ">רק בלילות אימי חלמה על בתי אחוזה אנגליים. היא חלמה על שטיחים רכים, ספריות ענפות ותמונות שמן. היא ידעה לתאר לי את החדרים העצומים שבהם פסעה בחלומות, פותחת דלתות ומגלה עוד אח בוערת ווילונות כבדים שמאחוריהם נסתר גן אנגלי. </p>
<p class="טקסט-מוכנס">אני חושבת על אווז הבר שווירג'יניה וולף קנתה לאחר שנורה בסוף שנת 1922 והוא הלך ונרקב עד שנאלצו לקבור אותו. אלה פרטים שנדבקים לזיכרוני כאילו היו שייכים לביוגרפיה שלי. אם אימי הגבילה את עצמה לחלומות הלילה, אני תמיד נמשכתי בגלוי אל חיים עם אווזי בר מעופפים או ירויים ומשרתים שמקיימים חיים סודיים. נכספתי אל חיי כתיבה וכסף מיותר ודיכאונות. אני מחשבת את מניין השנים; כשווירג'יניה וולף התנודדה בין מרות שחורות לבין עונג, רבקה שיינמן, אחותה הצעירה של סבתי, פקחה עיניים לראשונה בדירה רחבת ידיים ברחוב שְׁוְיֶנְטוֹיֶרְסְקָה 18, ורשה. רבקה הייתה הילדה הרביעית שנשארה בחיים. כי במשפחת שיינמן, שעלתה באיטיות בסולם הכלכלי, תינוקות רבים לא צלחו את שנתם הראשונה, הם מתו בלידה או מעט אחר כך. ובכל זאת אחרי הולדת אדלה אלטע נולדו ונותרו בחיים אחות ואח. אחרונה נולדה רבקה, בת הזקונים. הבובה, כפי שקראו לה כולם.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">נערה</span><span class="בולד CharOverride-13"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">אחת</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">שמות משתנים במעברים משפה לשפה, במעברי הגבול, בפיות ההוגים. ברישומים העתיקים במרשמי האוכלוסין בפולין ישנן רבקות נוספות במשפחת שיינמן. במשפחות מהסוג שלנו, משפחות יהודיות ממזרח אירופה, השמות שבים ומתגלגלים. רבקה שיינמן, בת הזקונים ששׂערה זהוב, הייתה האחות האהובה על סבתי. האם רבקה הלכה אחרי אחותה הבכורה ככלבלב, שותה בצמא את הרפתקאותיה? האם נעלה את נעלי הסירה שלה והידסה בדירת המשפחה שברחוב שוויינטוירסקה, מודדת את הרצפות, מחכה לגדול? ואולי התמונה אחרת מאוד: אולי ישבה ליד מיטתה של אחותה הגדולה, זו שאיחרה מאוד להתחתן, זו שהייתה ידועה במצבי הרוח, במרות השחורות, בדיכאון שהמשפחה ניסתה לכסות עליו. </p>
<p class="טקסט-רץ">במלחמה ההיא נרצחו יותר משלושה מיליון נשים. מיליון וחצי ילדים. בין אלה נכללות הנערות. מספרן המדויק אינו ידוע. הרימו ידיים באוויר וספרו אצבעות. האם כל אחת מהן הרגישה בקצות אצבעותיה את רוחות הזמן כמו כוויות של קור? כמה מהן שתו גזוז, קראו פילוסופיה ושירה, העריצו כוכבי קולנוע? האם כולן ידעו שפות? כתבו יומן? שירים? הריבוי מקל עלינו לאגד אותן לאגודה אחת, לגרוף אותן בכף אחת. מנוף השנים מרים אותנו מעלה ואנחנו מסתכלים. עכשיו כל אחת מהן מהווה רכיב זעיר, ראש סיכה, בדיוקן עצום, כמו בטקס פתיחה באולימפיאדה שאין בה מנצחים. ממבט הציפור הן יוצרות יחד חיזיון אחד, מסתדרות במקומן כדי שממרחק ייראו כדבר שלם. פני נערה. היא בוכה. היא מחייכת. היא קורצת. היא עוצמת את עיניה. </p>
<p class="טקסט-רץ">כן, דומה שכשמדובר בנערה אחת, עליה להיות נערה לדוגמה. כולם הרי מכירים את הפרטים: שׂערה בהיר וחלק (אפשר שיסתלסל בקצוות), נעליה קלות, חצאית עד הברך, תחת הזרוע ספרים (בפולנית או בלטינית, אולי אפילו בעברית), מבט חולמני. חיננית, כן, עליה להיות חיננית משהייתה. </p>
<p class="טקסט-רץ">עתה נסיר את כתמי הדיו מהאצבעות ומאִמרת החצאית של רבקה שיינמן זהובת השיער, נשמוט את האופן שבו ברגעים של חוסר נחת לעסה את שערה, ממש כמו ילדה, אין לכם צורך לדעת שהגרביים היו יותר שמוטים מאשר מתוחים. שהיא נתקלה בדברים בהולכה. שהחינניות שלה כמעט נוצרה מהפגמים. נערה יפה, כן, בהחלט, אבל לא היפה ביותר שתוכלו לדמיין. גם לא הבולטת מכולן. חכמה, כן, אבל פזורת דעת. </p>
<p class="טקסט-רץ">פרחים מניצים בשולי הדרך. זה אביב. אולי תראו אוכמניות מבשילות על שיח. אל תאכלו שם כלום. השלג נמס, בצידי הדרך המרוצפת נותרו רק שלוליות. היא לא ממהרת לשום מקום. לא לגן החיות ולא לחנויות, וודאי שלא לדירת המשפחה, שמאכלסת עכשיו לא רק אותם אלא עוד משפחות ובודדים עד אפס מקום. היא חושבת על הבית שכבר קשה לראות בו בדיוק בית, גם אם הכירה בו כל מתלה מעילים ואפילו את מראה קרקעית הארון בחדרה, שעליה שפכה ספל קקאו כשהייתה ילדה והכתם נשאר. כתם מצחיק, מזכיר קצת צדודית של אישה. והנה החדר שלה - שתלתה בו לא תמונות של כוכבי קולנוע אלא של משוררים - מכיל עכשיו שמונה אנשים. </p>
<p class="טקסט-רץ">היא מרגישה את החור שבכיס הימני, משרבבת את קצה הזרת ונוגעת בחוטים, בבטנה. זה מעיל טוב, אמרה לה אימא שלה שנתיים לפני כן, ואולי אמרה, "טוב מדי," בחרה בו, בדיוק כפי שאביה אמר, "קחי מה שתרצי," ומשבחרה התעקשה על זה שנשא חן בעיניה, אף שהיה כמעט היקר בחנות ולאו דווקא החזק מכולם. עכשיו המעיל שחוק במרפקים. אולי הדברים היפים הם אלה שנפרמים בנקל. את השירים שכתבה היא זוכרת כמעט בעל כורחה. היא עצמה יודעת שגם אם החריזה מושלמת, הדימויים שחוקים אצלה כמו שולי המעיל, יפים כמו פרחים מלאכותיים. ייקח זמן עד שתמצא סגנון משלה. רק לפני שנה אחיה עמד מעל המחברת שלה ואמר: "את מוחקת, לא כותבת," והיא הופתעה מחדות ההבחנה והנהנה, ניסתה להתבדח. היא תחכה עד שיחשיך כדי לחזור הביתה. למרות הסיכון המיותר. הרי אסור להתהלך בחוצות כשיורד החושך, אבל מה אינו מסוכן? וממילא הימים מתארכים, לפחות זה. היא לא רוצה לחזור, אבל לאן תלך. אם תבקשו ממנה להפשיל לרגע את שרוול שמאל, אם תישמע לכם, תוכלו לראות את הצלקת המכוערת מהתאונה הביתית. כל הזרוע מצולקת. עכשיו היד בכיס. האצבע תחובה בחור שהיא מרחיבה לאט. לאט מאוד.</p>
<p class="טקסט-רץ">זה חוסר אחריות מצידה לשוטט בדרכים ברגע כזה. אפשר לירות בך לאור יום. לפעמים נדמה לה שנקלעה לחלום, אבל הכול מפורט מדי וחוזר על עצמו בשינויים מזעריים, מהדק רק מעט את הלולאה, מרתיח עוד את המים שהם שרויים בהם. הבהונות כואבות בנעליים הישנות, המפרקים מתקשחים, העור מצהיב. היא כבר רואה את סימני הסבל, היא כבר מכירה משהו מהאסון, ובכל זאת הפנים שלה עוד לא מסגירים דבר. היא נערה. הנעורים נכנעים אחרונים. </p>
<p class="טקסט-רץ">הנערה הזאת תמות. אחרי הכול זה דיוקנן של המתות. דיוקן קיבוצי, שלא בטובתן. אנחנו מתבוננים בעבר ומשתדלים שלא להביט בו כמו בסרט, אבל הקולנוע כבר ניצח. הדימויים נקבעו. עכשיו הניסיון לחרוג מאלה גורם לנו להשתעמם. לאן נלך? למספרים או לסטטיסטיקות? עכשיו כל צילום שיימצא, למשל סרט נדיר של אנה פרנק הקטנה מציצה החוצה מחלונה, נשענת על חלון ביתה, מביטה בזוג המתחתן, שש שניות ותו לא, הוא חלק מהפאזל. אנחנו כבר יודעים מה הדימוי שמופיע על הקופסה שמכילה אלף חלקים. הנערה ההיא. הילדה ההיא. </p>
<p class="טקסט-רץ">אבל זאת לא כל התמונה. ולא רק כי הפרטים כלליים כל כך עד שהם מתקלפים כמו פרסים מגיליון נייר. לפני כן היו ימים אחרים. ימים שאפשר לכנות אותם טובים, ולא על דרך האירוניה או בסרקזם. ימים שבהם רבקה שיינמן הלכה חבוקה עם החברה הכי טובה שלה, מוצאת לראשונה מישהי שהיא מבינה לחלוטין, מן השפה ופנימה, מבינה לפני שהלשון פוגשת בחך, במהירות שבה המילים נחשבות ולא נהגות. דווקא זרותה, השיער הבלונדיני, העיניים הבהירות, המימיות כמעט, האף השבור, כישרון הציור, הרגליים העקומות והמוח המהיר קירבו ביניהן. הן דקלמו ביחד שירה, נאנחו ואמרו ביחד פואמות שלמות. אדלה אחותה הגדולה הציעה לה שעם כל הלטינית - אולי כדאי שרבקה תהיה רוקחת. כי הרוקחות כמקצוע עתידי הייתה האמתלה שניתנה לה להמשיך ללמוד לטינית, אף ששום דבר לא משך את ליבה לעולם ההוא של רפואות וסמי מרפא. במתמטיקה היא הייתה מקרה אבוד, המספרים לא נשמעו לה, המשוואות התערפלו מול עיניה, אבל בשיעורי שפה היא רצה לפנים, מטה בניינים כמו במשחק, זוכרת את היוצאים מן הכלל ובעיקר קוראת. בתום אחד השיעורים היא קיבלה מהמורה שלה עותק של ספר הלימוד הפרטי שלו, הספר שהוא עצמו למד ממנו באוניברסיטה, שנועד לתלמידים מתקדמים. היא הודתה לו ולא האמינה שהיא מקבלת תגמול על אושר.</p>
<p class="טקסט-רץ">אלה שנים שכל אדם מן היישוב ידע שפות, בוודאי בכרך מודרני כמו ורשה. באופן טבעי התנהלה רבקה'לה בין יידיש ופולנית ודיברה עברית בפעולות של השומר הצעיר, פעולות שנטשה מהר מסיבות שונות, לאו דווקא ראשונות במעלה. אבל היא התאהבה דווקא בלטינית ואז באיטלקית. היא הבינה שבאיטלקית תהיה <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span>. היא ראתה עצמה צועדת ברומא. מלטפת פסלי אבן. משתהה על המדרגות הספרדיות, מתאהבת. זה לא היה בלתי אפשרי. כלומר, לפני שהגבולות נסגרו. ולו חסכה די כסף אפשר היה לעלות על רכבת ועוד רכבת ולבסוף –איטליה. היא הייתה מתנהגת בנימוס מופלג. יושבת במחלקה השלישית. אוכלת מן האוכל שאימה הכינה לה לנסיעה. לו ראתה חיילים לא הייתה מפחדת. אבל רבקה לא קנתה כרטיס לרכבת.</p>
<p class="טקסט-רץ">אני מביטה ממרחק בשבועות ההם, כשעוד אפשר היה להימלט, כשעוד אפשר היה לחשוב ולהתלבט אם מוכרחים לברוח, כשלדברים עוד לא ניתנו שמות ברורים ומוחלטים שקבעו אותם למקומם, וכל כך הרבה היה צריך להשאיר מאחור, כמעט את העור עצמו, והיה מקום לספק, כי בכל פעם נדמה שלא יהיה גרוע יותר.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">דיוקן</span><span class="בולד CharOverride-13"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">עצמי</span><span class="בולד CharOverride-13"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">של</span><span class="בולד CharOverride-13"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">אחותי</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">אימא שלי ידעה תמיד על שם מי נקראה, תמיד ניצבה לידה רבקה נוספת, טובה ממנה. היא שנאה את שמה. כמה שנים לפני מותה סיפרה לי שכששינתה את שם המשפחה שלה משחורי להדר, מאמצת את שם משפחתו של גבר שאיתו חייתה זמן קצר ועגום, הציעה לה הפקידה במשרד הפנים לשנות גם את שמה הפרטי. "אני לא יכולה," היא אמרה לה, "הוא לא שלי."</p>
<p class="טקסט-רץ">אימא שלי לא רצתה לדבר על הנערה שעל שמה נקראה. בילדותה היא ישבה מול מַקְלֵט הרדיו, מחכה למדור לחיפוש קרובים בקול ישראל. "היא ידעה את מפת רחובות ורשה בעל פה," אמר אבא שלי. המשימה הייתה לשמוע אם מישהו מחפש אותם או אם מופיע אחד השמות ששיננה. כשאמרתי לה שאכתוב על רבקה שיינמן, ניסתה להבין למה. הכרתי את שיטת החקירה הסוקרטית שלה, שבסופה הובהר לי שאני לא יודעת כלום על שום דבר. ובכל זאת, לפני שהלכתי ממנה אמרה, "רק תשיגי לי תמונה שלה." הבטחתי. "היא הייתה יפה," היא אמרה לי, "היא נראתה כמוך." אבל איך מתארים תווי פנים שלא תוכלו לראות לעולם? היו בידה רק תיאורים כלליים. מעולם לא ראתה אותה. בפנים ריקים היא הלכה עם אימי כל החיים. מלווה צמודה. שתיים שאמורות להסתובב יחד כשקוראים בשמן, אחת עשויה זיכרון ורוח. </p>
<p class="טקסט-רץ">"האם נצליח אי פעם להשיג את כל השמות?" שואל אתר ההנצחה של 'יד ושם' תחת הרובריקה 'שאלות נפוצות'. התשובה שלילית. כנראה לעולם לא נוכל. הגרמנים, אחרי הכול, לא היו מסודרים כל כך כפי שחושבים. גם המוות מתרשל ברישומיו. גם המוות אינו מושלם. ודוקומנטים כמעט אין לי. הארכיונים מעלים מעט מאוד. אין רישום של משפחת שיינמן ברחוב שוויינטוירסקה בספר הטלפונים ("פשוט מאוד," אמרה אימי, "לא היה להם טלפון"). ובכל הנוגע לרבקה, הבת הצעירה, אין דבר: לא תעודת תלמידה, לא גיליון ציונים, לא דפי תרגול להתחקות אחר כתב ידה או לפחות אחר השפה שבה כתבה.</p>
<p class="טקסט-רץ">לחפש אחריה היה כמו לחפש מחט בערמה של מחטים. בחנתי דמויות של נערות בוורשה שלפני המלחמה. תמונות מבתים בורגניים, צילומים אצל הצלם. תמונות קבוצתיות של תנועת דרור. הנערות יפות. מושכות את הלב. בקלות אני יכולה לומר: הנה היא, ממש כאן, רבקה זהובת השיער, אבל היא איננה. הכרתי את כתובת הבית. ידעתי שכשנשיא פולין הגיע לבית ספרה דווקא היא נבחרה, נערה יהודייה, לדקלם בפניו חלק מ'פאן טדיאוש'. אימי האמינה שרבקה שיינמן יכלה להינצל. בזכות המראה הבהיר שלה עברה לא פעם בחשאי מהגטו לחלק הנוצרי של ורשה, אבל היא בחרה להישאר עם הוריה. ידעתי שנרצחה בטרבלינקה. עובדה בין עובדות. דף עֵד מ'יד ושם' שסבתי מילאה. כתב ידה מתאמץ לא לחרוג מהשורות. תאריך לידה ותאריך המוות, קרובים מאוד זה לזה. בלי תמונות. </p>
<p class="טקסט-רץ">בשנת 2017 עמדתי במכון לאמנות בשיקגו מול פורטרט של נערה לבושה ירוק. מגבעת כחולה לראשה. ידיה הנתונות בכפפות שחורות נראות כראשי ציפורים. שמו של הציור: דיוקן עצמי של אחותי. הוא צויר ב־1941. שנה לפני מותה של רבקה שיינמן. הציירת גרטרוד אברקרומבי נולדה ב־1909 וכמו אימי, הייתה בת יחידה. מעולם לא הייתה לה אחות. זה דיוקן עצמי של מי שאינה קיימת. כי איזו אחות יש לזו שאין לה אחות? </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="סטיילים-לאנגלית_english-bold CharOverride-14" lang="en-US" xml:lang="en-US">SMOG</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">לפני שנים הלכנו ברחובות תל אביב, העיר שאימי גדלה בה. היא הביטה בה בזרות, התלוננה על הערפיח. נקטה במילה האנגלית, <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Smog</span>, כאילו אנחנו בלונדון של דיקנס. לונדון של אוסקר ויילד. לונדון של טרנר. ראיתי אותנו מן החוץ, שתי נשים לא צעירות. אימא ובת. ההליכה עייפה אותה והתיישבנו על ספסל בשדרה. מעט התקוממתי, היא זו שהתעקשה ללכת ופתאום היא עייפה כל כך. היה עליי לדעת, אבל לא ידעתי כלום.</p>
<p class="טקסט-רץ">שאלתי מה היא יודעת על החיים לפני המלחמה. על הבית בוורשה. בעייפות גדולה היא תיארה זגוגיות עטורות כפור, מותירה לפרט אחד להסתנן החוצה ולהילכד במקור החמדני שלי, מגוננת על שאר הידיעות בחסות השִכחה. שאלתי עוד משהו על רבקה'לה. אולי על בית הספר שבו למדה. בטרוניה של זאת שמטריחים אותה לשווא אמרה, "כבר סיפרתי לך." ניסיתי להיזכר מתי דיברנו. "את בטוחה שהייתי שם כשדיברנו?" שאלתי. כמי שמתגברת על עקרונות החלל והזמן אמרה, "לא, את לא היית." בכל אופן, היא לא התכוונה לספר זאת בשנית. ידענו, רוב השיחות שניהלה איתי ועם אחותי התרחשו בראשה. נוכחותנו לא הייתה נדרשת. רק כבת שיח נעדרת הייתי הבת הטובה. זוכרת רק מה שעליי לזכור, לא נתלית בכל שורה שלה כדי לפתוח עוד חשבון שלעולם אינו נסגר. </p>
<p class="טקסט-רץ">המכוניות נסעו בסמוך, השדרה הייתה כמעט ריקה והאור החל לרדת. הסתכלתי בשפה הנשמטת, הפה שלה נראה שבור. לא הצלחתי להסיט את המבט, להתנהג בנימוס. היא הסתכלה עליי כאילו ניצבנו מול מראה. "אני מתחילה להיראות כמו אימא שלי," אמרה. מיהרתי להכחיש. היא אמרה, "ימי, אל תשקרי לי." הדמיון הִכה בשתינו כמו גבר שתופס נשים בשערן ומצמידן אל הקיר. היא לא התכוונה לדבר יותר. </p>
<p class="טקסט-רץ">"אני לא יודעת מספיק," אמרתי לה. </p>
<p class="טקסט-רץ">"אז תמציאי," אמרה, והפעם הקשבתי. </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">זר בדלת</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">"היינו מאוד עשירים," כך נאמר לי בכל הנוגע למשפחת שיינמן. היו להם משרתים, למשל. עבודתם של אחרים היא סימן לעושרך שלך, להצלחה הכלכלית. העושר נוצץ כמו מראה. הבית שאני בונה להם בעיני רוחי מזכיר עבודת נגרים מופרעת, חסרה ומרובה. דבק במקום מלט ומסמרים, המרתף מתייצב בקומה העליונה, החלון מחליף את הדלת שמסומרת בקרשים, הדלת מובילה החוצה ולְעולם לא פנימה. הקומה הראשונה מוצפת. שום דבר לא נדבק, ואני צריכה לשאול ולהעתיק זיכרונות. היכן עמד המזנון ומאיזה עץ נבנה? מה התנגן בגרמופון העתיק? האם האב העדיף פרקי חזנות ואילו הבנות רצו לשמוע סווינג וטנגו? בעצם גם רדיו כבר היה להם. האם נתלו על הקיר נופי ארץ ישראל או ציורי שמן של אירופה? אני זקוקה לדוקומנטים כדי לקמט ולמלא חללים, לעצור את הרוח מלפרוץ פנימה, ואם אין ברירה להסיק את התנור. כי קר בוורשה. "אם תוכלי, בואי לעיר באביב," אמר לי מי שהכיר את העיר. "בואי אחרי שהנהר יפשיר." עד אז הקור יחדור לעצמות, לאיברים שכלל אינך מכירה בקיומם. </p>
<p class="טקסט-רץ">הבית הזה, שאני מדמיינת כאולם נשפים שרצפתו עץ משוח בלכה, אינו אלא דירה מרובת חלונות. שם סבי הצעיר מלמד נערות צעירות ריקוד. הוא שבע שמיניות חולם, שמינית אחת פושע זעיר. אחד שמרקד על סכיני העולם התחתון של ורשה בנעליים מבריקות וקסקט ביד. קופל רוזנבוש הוא גבר נאה מאוד, באורח משוררי שכזה, ניחן בכריזמה שאף אחת מאיתנו לא ירשה. הוא צעיר וגמיש, יפה תואר ומהיר מחשבה, חתול רחוב שרק העגמומיות שמוכרת לו היטב עוצרת בעדו. יש לו חלומות גדולים. הוא לא מתכוון להישאר בדירה הקרה והדולפת, הקטנה מדי למידות המשפחה, שבה הוא מתגורר עם אימו, אחיו ואחיותיו. הוא מסרב להתרגל לטעמו של לחם העוני שאכל ממנו בוקר וערב. </p>
<p class="טקסט-רץ">כמו מהגרים רבים מערי שדה, משפחת רוזנבוש תקעה יתד בוורשה. אימא שלהם עוד סיפרה להם על הכפר שממנו באה. היא סיפרה על חוּמה של האדמה בקיץ, על השיבולים המוריקות ומזהיבות. על הבית עצמו שהיה דל מאוד, על מותם של תינוקות, על השדות המניבים במרחק והדייסה שאכלו בבית. אוויר היה תמיד בשפע והצרות נפרשו עד האופק. שדים מזיקים המתינו בבאר. היא סיפרה על מלאכים רעים ועל מה שנברא בין השמשות, והילדים ישבו צפופים והקשיבו לה. וגם בוורשה, בדירה שבה התגוררו הרוזנבושים, הקירות הכריסו מלחות, הטיח התפורר, אפילו חתול לא ישב על הרהיטים הבלים. קופל למד בבקרים ועבד כמעט בכל שעה של אור וגם כשפנסים נדלקו בחשכה. חלומותיו היו גדולים כמו חדר, כמו בית, כמו ארמון. הילדים של רוזנבוש סייעו למבריחים בשכונה. זריזים כמו חתולים. קופל, עם מבע תם ועיניים אפורות, יוכל להשיג עבורך כמעט כל מה שתזדקק לו. בקלות נעות אצלו השפות בפה. כדי לדעת שפות צריך לא להתבייש, והוא עובר בין פולנית, יידיש ועברית שלמד בחדר וב'תרבות'. ומה שאין הוא יודע - הוא ממציא, ולא פעם ההמצאה קרובה אל האמת מהמילה שבה נוקטות שאר הבריות.</p>
<p class="טקסט-רץ">יש לו תוכניות, הוא ימשוך אותם בציצית ראשם מהחיים האלה. ללמד את בנות משפחת שיינמן האמידה לרקוד, זאת רק תחנה בדרך. הדיפלומה שלו כמורה לריקודים סלוניים מזויפת באורח מרושל למדי. ממילא לא הכיר רקדן טוב ממנו. בית הספר לריקודים סלוניים שפתח היה חדר קפוא שאת קירותיו עיטר וקבע בתקרה כמה מנורות, פרוץ לרוחות בקצה של משחטת עופות. אבל הוא רקדן טוב, אפילו מצוין. לאבי משפחת שיינמן אין סיבה לדקדק בפרטים. רבקה בתו הקטנה הייתה כרוכה על זרועו שבועות, מבקשת שיתיר לה ולאחותה ללמוד לרקוד. והיות שבתו הבכורה שוכבת בחדרה בלי לזוז, קפואה היא מביטה ברחוב החדגוני שנשקף מהחלון, אם מביטה במשהו כלל, תנועה לא תזיק לה. יותר טוב מבית החולים לעצבים. יותר טוב מהתרופות לעצבים. האב אינו יודע מה עדיף בעיניו, הזמנים שבהם אדלה שוכבת חיוורת כמו מתה במיטה הצרה תחת רדידים ושמיכות, עד שנדמה לו שהיא אינה בין החיים, או פרצי האנרגיה הקשים, האינטליגנציה הברורה והחדה כמו זכוכית שבורה, הלשון המלגלגת. כך או כך הוא מביט באדלה כאילו שֵדה אכלה את בשרה מבפנים ולבשה את עורה. </p>
<p class="טקסט-רץ">אבי המשפחה נעתר להפצרות רבקה בתו הצעירה ומזמין את המורה לביתו. הם מדברים בפולנית כשני גויים, כאילו מישהו מקשיב להם, ולמרות שהיידיש זמינה לשניהם הם מחזיקים אותה מקופלת בשרוול. לאחר שיחה קצרה על האירועים האחרונים הם נפרדים בלחיצת יד. אולי אבי המשפחה מזהה את הזיק בעיניו האפורות של הבחור. האם הוא נזכר בעצמו שוכר את השטח לחנות הפרוות בכסף שאין לו, מעמיד פנים שיש לו קרובים בוורשה, שהנעליים שלרגליו, הנעליים שצחצח עד שהבהיקו, הן שלו בדין ולא של אחיו הבכור? האם כשהוא פוגש בקופל רוזנבוש המכונה קובה הוא מבין שעסקה טובה מזו לא ימצא? ואולי העייפות היא זו שמכריעה את הכף ומשדלת אותו לשכור את שירותיו של הבחור. </p>
<p class="טקסט-רץ">רק אשתו מביטה בפקפוק בבעלה שמגשים חלומות בלי שחר עבור בנותיהם. היא רגילה לנקות על ברכיה כל משטח, לצחצח את כוס ההבדלה, אף שכבר אין כל צורך בדבר ויש עזרה בשכר שזה תפקידה על פי חוק. לה מעולם לא היו רעיונות משונים כמו ריקודים. היא לא הייתה מעלה בדעתה שריקודים הם משהו שצריך להיקנות בכסף, אם ריקודים נדרשים כלל. </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">שתי</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">גרסאות</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">וסכין</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">כשקופל מגיע לראשונה לדירה ברחוב שְׁוְיֶנְטוֹיֶרְסְקָה, חולצתו מגוהצת ותחובה למכנסיו. רבקה'לה בת החמש־עשרה רצה לעברו ותופסת בידו. שני הוריה גוערים בה אבל ברור שגם הם אוהבים, ככולם, את בתם הזעירה, זהובת השיער, שנראית - כך אומרים, כאילו מדובר במשובחת שבמחמאות - כגויה גמורה. בנוכחות קופל רבקה הופכת עליזה מאוד, עליזה יותר מטבעה, היא עליזה מתוך מטרה, כדי לפצות על העצב של אחותה והצרות של אביה והאנחות של האם. רבקה אימצה זה מכבר התנהגות של נערה קלילה ומתוקה, שהולכת שלובת זרוע עם חברותיה לאכול עוגה או גלידה ובימי ראשון לקולנוע. מובן שנערה כזו אוהבת ריקודים. </p>
<p class="טקסט-רץ">הנערה המאושרת הזאת, שאותה רבקה'לה מגשימה בכוח, אולי באמת נמה בה מקופלת כמו פוטנציאל רוטט, כמו שהעובר נרמז באפרכסת האוזן, והיא מכירה בערכה העדיף של זו שאינה היא, גם אם זו לעולם לא תתעורר לגמרי ותמתח בתוכה איברים. וכשהיא מצליחה להדביק חיוך על פרצופה, החיוך עצמו מידבק וגם המורה למחול מחייך. הוא מחייך כשותף לבדיחה אבל באופן נעים, שמאפשר לכל הנוכחים בחדר להבין שמה שנראה לרגע כטעות, להכניס את השד משחת בחולצה המגוהצת לבית שיש בו שתי בנות לא נשואות, הוא למעשה בחירה טובה למדי. מוצלחת.</p>
<p class="טקסט-רץ">כשאחותה הגדולה נכנסת לחדר, הם מצפים לראות את הנערה המוזנחת ששכבה במיטתה ושׂערה סבך קוצים שקיפוד יכול להתחבא בו, אבל אדלה יורדת בשמלה מבד מודפס, השפתיים משוחות, ואפילו החיוורון הקיצוני שלה נדמה פתאום כמעודן.</p>
<p class="טקסט-רץ">ומכאן הגרסאות חלוקות. המתים יושבים משני צידי החדר כמו במשחק חברתי שחוקיו אינם נהירים לי. יש מי שמצדד בכותרת החביבה: סיפור אהבה. המורה לריקוד התאהב בבת העשירים. הוריה התנגדו. הם ברחו להינשא ואז באה המלחמה.</p>
<p class="טקסט-רץ">הגרסה השנייה היא זו: אלה נישואי תועלת. לא יותר. אדלה אלטע, שתהיה ברבות הימים סבתא שלי, כבר מבוגרת למדי, מצבי הרוח שלה הם סוד משפחתי, אבל כטבעם של סודות - דברים נודעים, דולפים מתחת לדלת. סיכויי הנישואין שלה נושקים לאַין, אף שהיא מרשימה בדרכה. אצלה יש כריזמה במקום תואם או נועם בתווי הפנים. ואילו קופל יפה התואר הוא צעיר עני ושאפתן. אפשר להצמיד לו חיות שונות כדי לתאר את האופן שבו הוא מבצע את מהלכיו, למשל שועל. כמו שועל הוא מזהה פרצה בגדר. הוא נכנס פנימה. </p>
<p class="טקסט-רץ">אימא שלי צידדה בגרסה השנייה. אבל שום דבר מזה לא משנה, כי גם זו לא האמת.</p>
<p class="טקסט-מוכנס ParaOverride-1">*</p>
<p class="טקסט-מוכנס">העניין הוא כזה: בינואר 2018 הגיעה אליי מעטפה לבנה ומלבנית מהארכיון הציוני. בין המסמכים שנפלו מתוכה היו רישומי הכניסה לארץ של סבי וסבתי. מהתבוננות ברשימת הנוסעים באווירון (כן, כך) שנחת בלוד בפברואר 1949 למדתי שלא רק שסבי לא היה צעיר מסבתי, למעשה היה מבוגר ממנה בחמש שנים. כך שהסיפור מוכרח להיות אחר. מישהו שיקר. אולי היה לו בית ספר מבוסס לריקוד בוורשה? זהו בכל אופן לא סיפור על מורה צעיר לריקוד ועלמה מבריקה ומרת נפש. כל זה קרה כשהיו בשנות העשרים לחייהם. ואז ניתק הקשר. קרוב לוודאי שהוריה של סבתי לא היו מרוצים מהשידוך. ואז דממה. חלפו שנים שבהן כל אחד ניהל את חייו ככל יכולתו. הם נפגשו שוב כשפולין כבר הייתה אחרת. אולי היא יצאה לשלוח מכתב ונתקלה בו ברחוב. הם נזכרו זו בזה. הזמן היה קצר. החיזור מהיר, בצל המלחמה הממשמשת ובאה. אנשים לא צעירים, שנזהרו שלא לדעת יותר מדי זה על זו. הייתה זו ברית בין שניים שתפסו שהזמנים מעכירים סביבם. הכול עמד על בלימה. נישאו במהירות, כמעט מתוך אינסטינקט. מתוך אינסטינקט ברחו. כאילו שמעו צלילים בגובה צליל שלא כולם שמעו. מתוך אותו אינסטינקט שסבי עוד יקלל (לא פעם העדיף להימנות עם המתים) שרדו. </p>
<p class="טקסט-רץ">אדלה וקופל נמלטו בסירה באחד בספטמבר 1939. הסירה האחרונה לפני שגבול הנהר נסגר. הגרמנים ירו עליהם, אבל לרוסיה הגיעו ובשטחי ברית המועצות נכלאו בגולאג וסבלו קור ורעב וטיפוס מעיים. דרכיהם נפרדו. סבי הצטרף לצבא האדום. אימי סיפרה שהוא היה בין משחררי אושוויץ ולא התאושש ממה שראה. סבתי איתרה אותו מחדש במחנה העקורים שליד פרנקפורט. החיים פעפעו שם. רבות היו החתונות. רבות הלידות. גן ילדים נפתח. אבל הם כבר נישאו בוורשה לפני המלחמה ולידות לא היו להם. רק הפלות. </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">קופל</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">"הוא לא סבל אותה," אימא שלי חזרה ואמרה. "הוא הצטער שאיתרה אותו במחנה העקורים. היא לכדה אותו כשילדה אותי." לא הייתה לה אמפתיה לאימה, שהחליטה אחרי גיל ארבעים, כמו אחת האימהות המקראיות, להיות לאם. שתחבה את הבטן התופחת למחוכים, חצאיות, הופכת עצמה אסורה למגע כמו אחד מאותם כדים סיניים שהחליפה תמורת מנות מזון במחנה העקורים, לראותה בלבד. גם כך המגע ביניהם היה חטוף, חיכוך שיניים וציפורניים, מין של שורדים בלי חמלה או חיבה, כאילו ניתנה להם מטלה ליצור בידיהם את המין האנושי המושמד, והוא לא רצה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרה אימא שלי כשהקשיתי. "את יכולה לבוא, אבל אין לי מה לומר. אין לי עניין בזה. למה את בכלל מתעניינת בזה? היינו שלושה אנשים סובלים, לכודים בבית אחד."</p>
<p class="טקסט-רץ">לא אמרתי לה שנולדתי למשפחה של מְספרים לא מהימנים, וככזאת חובה עליי לספר. אלה הצהרות שהכנתי מראש אבל הן הפכו חסרות טעם כשישבתי מולה, כשהתעקשה שהיא אינה הסיפור. ההצהרות שלי לא עשו עליה רושם אבל אני לא ידעתי איך לדבר איתה מלבד כך. זה מה שנשאר לנו, חשבתי. אולי הייתי אנוכית מאוד. </p>
<p class="טקסט-רץ">עשרה חודשים לפני מותה התעוררתי בארבע וחצי בבוקר. במיטה הגדולה היו בן זוגי, הילדה שעברה לישון איתנו, החתולה הזקנה. בשעה הזאת, ידעתי, אימי כבר ערה. בחמש עברתי למיטה הצרה של בתי. חברה הטוב ביותר של אימי גסס מסרטן. אלה היו ימיו האחרונים. איש מהם לא אחז באשליות לגבי מצבו, אבל בכל זאת הפסיקו לדבר. "כולם עומדים למות," אמרה לי, "יש רק את אלה שמקדימים יותר. לא בגלל זה אני אדבר איתו עכשיו." לפי אימי, גם לגוססים אין צורך לתת הנחות. "גם אני עומדת למות," היא אמרה, ולא האמנתי. ולעיתים על דרך החיוב, כמעודדת, אמרה: "היום לא חשבתי שאני הולכת למות." דחף המוות, גם אותו היא הכירה לי. הדחף לדמום, לשבות, לעצור, להפוך למה שאין לו תכונת חיים. </p>
<p class="טקסט-רץ">היא באה לבקר אצלנו ביקור נדיר. ידעתי שתישאר מעט. בכל ביקור הייתה טמונה אכזבה. אז לא ידעתי שזה יהיה הביקור האחרון שלה. שתינו היינו מתוחות עצבים. ישבנו זו מול זו על כיסאות לא נוחים, כאילו כל אחת מאיתנו ציפתה למישהי אחרת שתבוא לפגוש אותה, צעירה יותר, מישהי שפגעי הזמן פחות ניכרים בפניה. </p>
<p class="טקסט-רץ">סיפרתי לה על הספר שכתבתי, שאני עדיין כותבת, על רבקה האחרת, שנקראה על שמה, ועליה, בעקיפין ובמישרין. שוב הבהירה שמבחינתה טוב שהייתי מסלקת את כתב היד הזה ועוברת לממלכת הבדיה. בעצם גם לי היו ספקות בקשר לספר שכתבתי, הרגשתי כמי שמנסה לתפוס כוכב ים ביד חשופה, שבר זכוכית. לא אמרתי לה כלום מזה.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">הערה</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">על</span> <span class="בולד _idGenCharOverride-1">ההיסטוריה</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">ב־2009, כששהיתי במכון מחקר בגרמניה, משתדלת לכתוב עבודת דוקטורט שהלכה ואיבדה צורה, פגשתי את אנה סופיה. היא חקרה את שואת יהודי הבלקן. באותו סופשבוע נסעה לטרבלינקה ושאלה אם ארצה להצטרף. לא תודה, השבתי לה בעליזות מדומה, המשפחה שלי כבר הייתה. בוקר שלם אנה סופיה לפתה את ראשה בין ידיה ומדי פעם העיפה בי מבט, "אבל יערה, זה כל כך עצוב. זה כל כך עצוב." היא צדקה. אבל לא יכולתי להרגיש את זה. לא כך. </p>
<p class="טקסט-רץ">שלא בטובתם נקלעו סבי וסבתי אל ההיסטוריה. סבך פתלתל ואפל של מאורעות. מתחו חוט מוועידת ואנזה עד לבית ברחוב שְוְיֶנְטוֹיֶרְסְקָה. האם ידעו סבי וסבתי שהם ניצבים בליבה המדמם? כי ההיסטוריה היא מפלצת רבת לבבות, חלקם פועמים בה, אחרים היא אוכלת. היא החיה שדוהרת במישורים ישרים. הלילה בא איתה, נישא בכנפיה. ויש בה גם מדמות האדם. מוכרח להיות. היא מעשה ידי אדם. לפחות בחלקה. </p>
<p class="טקסט-רץ">ההיסטוריה טחנה הכול סביב סבי וסבתי לאפר מלבין. העולם עלה באש והם ברחו. אבל מההיסטוריה אי אפשר לברוח. הם לא ידעו שיהפכו לחלק משיעור ארוך, ממושך מאוד, על סיבות ותוצאות, ומבשרים וגורמים והתלקחות ולבסוף סטטיסטיקות, קורבנות, מספרים. אנחנו עדיין מנתחים. כמי שמצטרפת מאוחר לשיעור ברפואה אני נושאת את הסכינים בתיק, מוכרחה למצוא משהו נוסף באפר. השנה היא 1958 וסבי כותב מכתב למדור לחיפוש קרובים. אינו יודע את מי עוד אפשר לבקש, אחרי מי עוד לחפש. שש שנים לפני מותו, כשהוא אב לילדה בת שש, שמועה גונבה לאוזניו: מישהו חיפש אחריו.</p>
<p class="טקסט-מוכנס">"דרך התוכנית שלכם (שירות חיפוש) חיפשו אדם עם שם המשפחה רוזנבוש מוורשה. יש לי ההרגשה שאולי חיפשו אותי. אני עצמי לא שמעתי את השידור אלא חברה שלי (תפסה את זה), ואמרה לי. השם שלי הוא קופל רוזנבוש מוורשה. כעת אני נמצא בתל־אביב, שדרות סמאטס 3. אני מודה לכם מראש, בכבוד רב, רוזנבוש"</p>
<p class="טקסט-רץ">תשובה לא הגיעה.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">האב</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">הנה הם קופל האב ורבקה'לה בתו, הולכים ברחובות תל אביב מן הצפון אל טבור העיר. האב מבוגר והילדה צעירה. הם אינם נותנים ידיים. האב אינו חושב כמה דומה העיר לוורשה. כי היא אינה דומה. זאת תל אביב. לא ורשה. על כך אין עוררין. ולמען האמת האיש שמהלך שם עם בתו אינו האיש שהיה בעבר. קופל רוזנבוש הוא רק העתק חיוור, חולה, מכאיב, קרוע כמו תצלום, של האדם שנדמה לו שהיה. בימים אלה בתל אביב הוא מרבה לריב עם אשתו אדלה. הריבים איומים. בתום אחד מאותם ריבים שנמשכו שעות הוא נס לחדרה של הבת, מתיישב על כיסא נמוך, תופס את ראשו בידיו ואומר ביידיש, "הכול רע. הכול רע. מה אפשר לעשות." הוא אפילו לא שם לב שבתו בחדר. </p>
<p class="טקסט-רץ">"הוא לא ראה אותי," אמרה לי אימי ביובש, אחרי שנים.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אולי עשה זאת לעינייך?" שאלתי אותה. "אולי היית העדה שלו. הקהל שלו?" </p>
<p class="טקסט-רץ">"הוא לא ראה שאני שם," היא אמרה ואני שתקתי.</p>
<p class="טקסט-רץ">בסיפורים הראשונים שסיפרה לנו אימי, היא דיברה עליו בתור האיש הטוב בעולם. אדם תרומי. בעל חלומות שבימי הצנע נסע לעזור לקיבוצים במצוקה. בחר תמיד בעקרונות על פני כסף. היטיב לחלום אך הפגין חוש כלכלי רעוע מאוד. האיש שמותו קרע את חייה. אבל הסיפורים השתנו. מה שהוטבע צף. סבי היה אדם בעל שני פנים. קלסתר אחד אפל. </p>
<p class="טקסט-רץ">מפעם לפעם גזר שתיקה על בתו. ימים חלפו ואז שבועות, שצמחו לחודשים. היה עליה להתנצל מבלי לדעת מהו טיב הקוץ שתקעה בכפת האריה הפצוע, ובכל זאת לא ביקשה סליחה. בשום אופן. ילדה בת עשר עמדה מולו בהוֹל, תחת התקרה הנמוכה, והסנטר רעד. את זה זכרה תמיד. את הרעד העקשן, כאילו אמר לה גופה, את בכל זאת ילדה קטנה. אימה שלה אמרה: נו, רבקה'לה. אבל רבקה'לה הייתה ילדה עקשנית. מבוהלת ועקשנית ועמדה במרייה. </p>
<p class="טקסט-רץ">ימי השתיקה התארכו והיו לשבועות ולחודשים. קצרות דיבר עם אשתו הלא אהובה. דבר וחצי דבר לא אמר לבתו. אלה היו חודשים של אפלה במהלך היום. ב־1963, בשנה שבה מת, חלפו חמישה חודשים עד שחזר ודיבר עם רבקה.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אולי לא היה לו מה לומר לעולם?" שאלתי, "אולי התכנס לתוך עצמו?" ניסיתי להעמיד לו את חזקת החפות. "את בטוחה, באמת חמישה חודשים?" שאלתי, ואימא שלי אמרה, כאילו כל זה חקוק וקבוע מולה, כאילו היא קוראת זאת מתוך דף המוחזק מול פניה: "כן, ימי, חמישה חודשים."</p>
<p class="טקסט-רץ">על מה דרש ממנה להתנצל? לא חשוב. זאת המחווה שנדרשה לו, הקידה, הכניעה, הטקס. אבל רבקה'לה לא ביקשה סליחה. אולי היא עדיין עומדת שם במרייה. ממאנת. לא מתנצלת. כמו שאטלס נשא את העולם נשאה היא את הלא. כתפיים, צוואר, כל עצם שהייתה לה בגוף תמכה במרי הזה, העקשני, הלא חביב. צעד נואש של מי שמבקשת בכל זאת לשרוד. </p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">האם</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">אדלה לא הבינה את בתה ולא את בעלה. הם נגזרו מבד אחר, גם אם לא מאותו בד בדיוק. ויגידו מה שיגידו, היא אהבה את בעלה, הסכינה עם חלומותיו המשונים, הבלתי אפשריים, עם הזמנים שבהה פתאום באוויר הריק, וידעה שהאהבה אינה בהכרח דו־צדדית. בתום המלחמה קופל היה אדם אבוד, והיא זו שמצאה אותו. אשליות לא היו לה. כל השנים שמעה את אלו ששאלו מה הוא עושה איתה. גם לאחר מותו היה מי ששאל. לו רק רצתה היא יכלה לספר להם דברים, אבל שתקה. </p>
<p class="טקסט-רץ">את בתה רצתה לשפר. לא סתם קראה לה על שם אחותה הקטנה. רבקה שיינמן הייתה אמורה לזקוף מתוכה את ראשה. לפעמים הניחה אדלה ספר על ראשה של בתה כדי שתתיישר. כי ככל שהייתה גבוהה וארוכה כמו שרוך, הייתה כפופה. ללא חברות, חוטמה תקוע בספרים. טיפשה היא לא הייתה, אבל המזג אצלה כמו חלב חמוץ. ומה לעשות, גם להיות אלמנה עם ילדה לא קל. לפעמים נכמר ליבה של אדלה על בתה, הילדה המשונה הזאת, אבל לדבר איתה לא ידעה. היא הניחה שהילדה מתגעגעת לאביה, הרי היה ביניהם מין קשר שהיא עצמה לא הבינה. </p>
<p class="טקסט-רץ">אנשים יכולים להיות זרים בבית אחד גם אם הגיעו בצוותא מעולם שכבר איננו. רק באלבום הם נראים כמו שצריך, מלובשים היטב. התמונות מחג פורים, למשל, מחממות את הלב. שם פתאום רבקה'לה נראית כמו שהייתה רוצה שתיראה תמיד. לא שהיא מתכוונת שתתלבש כמאלפת סוסים או נערה סינית ביום יום, אבל בתמונות שסידרה באלבום הדברים דומים יותר לדרך שראתה אותם בעיני רוחה. כמו שצריך.</p>
<p class="טקסט-רץ">והפוך מהבדיחה הישנה ההיא - 'כל השנים הייתה חולה ובסוף הוא מת' - אצלם כל השנים אדלה הייתה חולה, והוא מת בהתחלה. </p>
<p class="טקסט-רץ">מבחינה קלינית, סבתי הייתה סכיזופרנית. האם המחלה נבטה בה רק בגלל המלחמה? הנסיבות הן רצח. רצח עם, רצח כל אהוביה, שתי אחיותיה, אחיה, הוריה, ילדי אחותה, בני ובנות דודים, חברות לכיתה, החלבן, המורה, הזבנית, כולם. לא רק משום שבאה משמה. מה גם שאותו 'שמה' הוא זמן יותר מאשר מקום: 'רציחות באירופה הקלאסית והקלאסית־פחות 1945-1939'. סבתי אדלה הייתה קורבן משני של רצח מאורגן. אבל אימא שלי הייתה מוסיפה שהשיגעון נכח אצלה עוד קודם. אימא שלי מעולם לא נדרשה להוכחות. </p>
<p class="טקסט-רץ">היא סיפרה לי על הפעם שבה אימה שלה הגיעה לכיתתה ביסודי, בבית הספר 'אהבת ציון', עם זוג תחתונים שנפל מחבל הכביסה. היא נכנסה במהלך השיעור. בידיה התחתונים עם כתם האדמה. רוטטת בזעם, המילים נפלטו מפיה, למה נפלו התחתונים, רבקה'לה. למה התלכלכו התחתונים. מה עשית עם גברים, אמרה, קולה חרק. לאן הלכת. למה התחתונים שלך היו על הקרקע. קולה עלה אוקטבה, מתגבר לצרחה. הילדה לא הצליחה לדבר. להניע אצבע. אפילו לא את פרק האצבע. בת אחת־עשרה השפילה ראש. חיכתה לברוח. לבסוף המורה התעשתה וליוותה את אימה החוצה. שלושים זוגות עיניים ננעצו ברבקה'לה. רבץ עליה כל משקל האם החולה. המחלה. </p>
<p class="_">*</p>
<p class="טקסט-מוכנס">"סבתא שלך, הבילוי שלה זה קופת חולים," אמרו הוריי. "תחביביה לשבת בתור, לשבת אצל הרופא, להתלונן על מחושים." ההתנהגויות שלה נראו בעיניהם כמו נוירוזות מוצגות לראווה. ראויות לבוז. שרשרת סימפטומים שענדה על הצוואר. ובאמת בכל שבוע הלכה לקופת חולים, ואז גם לסניפי בנק, שבהם הפקידה פרוטות מעטות בהרבה חשבונות. כמו שתופרים שטרות ופנינים לאמרות של שמלות.</p>
<p class="טקסט-רץ">אימי ואימה חיו בעוני. לשילומים הם סירבו. לא מקבלים כסף מהרוצחים, סבי הכריע. את כרטיסי הטיסה לארצות הברית, שקרוביה שלחו לה למחנה העקורים אֶשוֶוגֶה בגרמניה, סבי קרע לפיסות קטנות ופיזר לנגד עיניה. יהודים צריכים לבוא לארץ ישראל, קבע. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשמת התחילה אדלה לעבוד כשוטפת כלים בבית הקיבוץ הארצי. חיה בצמצום. לא קנתה שום דבר. יום אחד, בחזרה מעבודתה כשוטפת כלים, פגשה את אחת מעוזרות הבית שהיו להם בוורשה. אף אחת מהן לא ידעה שהשנייה עברה את המלחמה, שהשנייה נשארה בחיים. העוזרת לשעבר הייתה לגברת נכבדת. אבל למרות מעמדה הכלכלי המדורדר של אדלה, שניכר גם בבגדים שלבשה ובתווי פניה שהפכו רעים, היא המשיכה להתייחס לסבתי כאל אדונית, פונה אליה במילות כבוד, בגוף שלישי שנראה לשתיהן טבעי מאוד.</p>
<p class="טקסט-רץ">מאז שבאה ארצה סבתי עסקה בקימום העבר ובנתה סלון כמו־בורגני יש מאין. על אף עבודות הניקיון, המחסור, הדלות. בעיניי הדירה הקטנה בגוני בדולח וארגמן הייתה ארמון. לקח לי שנים להבין שהשרשרת והצמיד שחמדתי ולבסוף קיבלתי ממנה במתנה היו מזויפים. יפים בהחלט, אבל חרוזים בלבד. הפנינים המצופות התקלפו תחת מגע קל. התכשיטים היחידים שהיה להם ערך כלשהו נעלמו בחודשים שהתגוררה עימה מטפלת זרה, שנואת נפשה של סבתי. אדלה הייתה מתקשרת לאימי ממררת בבכי, מודיעה שהמטפלת מכה אותה וגונבת, ואימי גלגלה עיניה מולי ואמרה, "אימא, נו די." לפעמים ביידיש. לפעמים בעברית. בשלב הזה סבתי התקשתה להבחין בין מציאות לדמיון. לי היא סיפרה שראתה את אחיה הצעיר עומד ליד הכורסה, מול מקלט הטלוויזיה. עדיין נער. לבוש במדי מועדון הספורט מכבי ורשה. לא ידעתי מה לומר, לא נראה שהיה זה דבר יוצא דופן בעיניה. לפעמים סיפרה כמעט בדמעות שאבא שלי נמצא שם לידה. היא התקשרה לאימי בדחיפות, מדווחת על הימצאו, בעוד אבא שלי מביט בהשתוממות מסוימת באשתו שמנסה לשכנע אותה שחנן כרגע בקיבוץ.</p>
<p class="טקסט-רץ">סבתי והמטפלת דיברו ביניהן ברוסית, השפה שסבתי למדה בגולאג. אבל השפה המשותפת לא סייעה. היחסים עלו במהרה על שרטון, ובחודשים האחרונים בחייה סבתי התגוררה בחדרי החולים בקיבוץ. "אולי באמת המטפלת גנבה," אמרה לי אימי כמעט בהיסח דעת ואז הוסיפה, "לא חשוב." לא היא תיתפס בקינה על תכשיטים ששנאה ועוד תאשים את הפרולטריון. </p>
<p class="טקסט-מוכנס ParaOverride-1">*</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">מות</span><span class="CharOverride-12"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">אדלה</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">כשהייתה כבת שנה ריחפה על סבתי, אדלה שיינמן, סכנת חיים. המוות עמד למרגלות מיטתה כמו שעמד למראשות מיטותיהם של אחיה שמתו בינקותם. שמה השני, אלטע, שפירושו זקֵנה ביידיש, ניתן לה אז כדי לבלבל את מלאך המוות. יבוא המלאך (או אחד משלוחיו) לקחת אישה זקנה, כי ברשימותיו יראה מפורשות שכתוב אדלה אלטע, והנה מולו ילדה קטנה. יכעס על טעות בירוקרטית, יקמט את הניירות ויצא בחמת זעם. כמעט תשעים שנה מאוחר יותר, בחודשים האחרונים לחייה, סוף־סוף שמה השני התאים לה. סבתי שכבה במיטה זרה בקיבוץ שהקימו הורֵי חתנה, בגליל המערבי, קיבוץ שמעולם לא סבלה ולא הבינה, לא כפרינציפ, לא כאידיאולוגיה וגם לא באופן אישי. אבל שם חיה בתה היחידה עם משפחתה. אני הייתי אז חיילת והקפדתי לשנוא את הצבא. הימים היו מעורפלים כאילו זוגגו בשכבה של דונג. הייתי בקורס ואימי כתבה לי שחלה החמרה במצבה. הבריאות והצלילות הידרדרו. זמן קצר אחר כך מתה. היא נקברה בבית הקברות בקיבוץ. לא רחוק ממנה ייכרה הקבר של אימי. אחרי מות אימי הדפיס עלון הקיבוץ את תודתה של אימי לקיבוץ שקיבל אליו את אימה בחודשיה האחרונים. קראתי וידעתי: אני קוראת אליבי. </p>
<p class="טקסט-רץ">בפעם האחרונה שנסעתי עם שני הוריי לדירה של סבתי היא כבר לא הייתה בחיים. עייפה התכווצתי על המושב האחורי במכונית. אימי ציוותה עליי לקום. אבא שלי אמר שאני מזכירה לה את סבתי בנסיעה האחרונה בכיוון ההפוך, מהעיר לקיבוץ, שכובה בתנוחת עובר. הזדקפתי. חשבתי שעם מותה תהיה לאימי הקלה. אבל כאילו מרגע שסבתי יצאה מהעולם אימי לקחה על עצמה גם אותה, נושאת אותה כמו רוח קבע. סופרמרקט של 24 שעות המוכר מוצר אחד שוב ושוב: טרגדיה לאחת. כל מה שחשבתי קרה להפך. אחרי מותה של אימה הידרדר מצבה של אימי. היא נפלה נמוך כל כך שלא יכולתי לשער את עומק הבור. </p>
<p class="טקסט-רץ">בחורף 2023 פקדה סופה גדולה את מישור החוף. "איך קוראים לסופה?" שאלה אותי בתי, "רֶבֶּקׇה?" לא התפניתי לחשוב למה נותנים לסופות שמות נשים. בדיוק נכנסנו הביתה, מקדימות את הברד. בחדר המדרגות שכל החלונות בו שבורים חיכתה לנו חתולה שאימצנו. שתינו התכופפנו ללטף אותה ורק אז מצאתי את המילים, "ברברה," תיקנתי. "לסופה קוראים ברברה." ולא אמרתי, רבקה זאת סבתא שלך, היא סופה אחרת. </p>
<p class="טקסט-מוכנס ParaOverride-1">*</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">ארגנטינה</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">באביב לפני שמלאו לאימי שש־עשרה הגיע לביקור הדוד מארגנטינה. הדוד מוריס העשיר, בר המזל הידוע, שהיגר לפני המלחמה. לא בדיוק דוד - אלא במובן שכולם היו אז דודים, קרוב מתוך קשרי נישואים, נשוי לבת דודתה של אדלה. להכיר הם הכירו כבר בוורשה. הדוד מוריס, נרעש ממצבן המחפיר של השתיים, החליט לעשות מעשה. "תמכרו הכול," אמר, "ובואו לבואנוס איירס." </p>
<p class="טקסט-רץ">אימא שלי לא הייתה היהודייה הראשונה שנסעה לארגנטינה. למעשה, ארגנטינה של שנות השישים הכילה בקרבה ריכוז משמעותי מאוד של קהילות יהודיות. כחצי מיליון יהודים, אומרים המספרים. בשנת 1969, כשישבה במטוס בפעם הראשונה בחייה, שערה החום היה פרוש על שתי כתפיה, מחולק באמצע ראשה בפסוקת ישרה כמו פרוכת, אף שלא חשבה על עצמה כשום דבר קדוש. היא הניחה שסוף־סוף תוכל להניח לעבר, כאילו היה חלום שאפשר להתעורר ממנו. אם הייתה מרשה לעצמה הייתה נאנחת באושר או רק כדי לשמוע את קולה. היא הוציאה מהתיק את הספר של לורקה בתרגום רפאל אליעז, 'שושנה וסכין', שראה אור באותה שנה בעברית. היא ניסתה ללמוד כמה שיותר שירים בעל פה ובכל פעם הייתה שומעת באוזניה את קול המורה לספרות שדיבר אליה כקושר קשר, "אם לא קראת את לורקה בספרדית - לא קראת את לורקה." היא החליטה חגיגית שבבואנוס איירס היא תבקש שייקחו אותה לספרייה העירונית או אפילו לחנות ספרים. היא התאמנה על המשפטים שיאפשרו לה לרכוש את הספר.</p>
<p class="טקסט-רץ">בזמן שישבה במטוס, בטיסה הראשונה מבין שתיים שייקחו אותה לשדה התעופה בבואנוס איירס, האיש ששלח לה את כרטיס הטיסה – הדוד מוריס, הבעל של הבת דודה, או בקצרה 'הדוד' – מת. הקשר ביניהם היה קשר שארים יותר מאשר קשר דם, קשר של צדקה וחסד. הכרטיס אמנם כבר שולם, אך כאשר הדוד מוריס מת, לא הייתה למשפחתו כוונה להוציא ולו עוד אגורה אחת. </p>
<p class="טקסט-רץ">הנהג של המפעל חיכה לה ביציאה משדה התעופה. היא חשבה שהאיש הוא אחד מקרוביה אבל לא, האיש הגבוה מיהר להסביר בספרדית קרירה. אימא שלי, שלא הבינה את המילים אלא רק את הטון הרשמי ואת מילות השלילה, כיתפה את אחד התיקים והניחה לו לשאת את השני, יודעת בוודאות שמשהו השתבש אבל עוד לא יודעת בדיוק מה. היא הייתה כמעט בת שש־עשרה וחלמה על שירה ועל בחורים ועל נשיקות, ובלילה חלמה על אביה המת והתעוררה מהחלום כשאינה יודעת היכן היא נמצאת, האם היא בארץ החיים או המתים, רואה את עיניו קרובות מדי לאלה שלה. עדיין חשבה על הדברים שברחה מהם יותר מאשר על הדברים שברחה אליהם. היא חשבה שתאמר להם שהיא מבוגרת יותר, בת עשרים ואחת. היא התכוונה לשתות יין מכוסות גבוהות. היא ראתה עצמה צוחקת במסיבות, משליכה את ראשה לאחור, נוצצת כמו השמש השוקעת, זיק בהיר, כאילו מי שהייתה עד אז הייתה ציפוי, עטיפת קרטון המכילה עצב שאינו רצוי לאיש ואין לאן לגרש אותו. תכף תבקע מתוכה מישהי אחרת. היא התכוונה לשבת ליד הנהג, אבל הוא החווה בידו שתשב מאחור. בואנוס איירס נשקפה מהחלון.</p>
<p class="טקסט-רץ">כשכבר הגיעה אל הבית קידמה אותה העוזרת. היא ידעה מעט יידיש, ודי היה בזה כדי להסביר שהגברת הלכה לישון והאדון מת. אין שבעה. היא הנחתה אותה לחדרון זמני והדליקה לה את הטלוויזיה כמִנחה של טוב לב. אחרי כמה רגעים חזרה עם שתי פרוסות לחם ומרק בכוס. "הבית באבל," היא אמרה, ורבקה'לה לא הבינה אבל היא חייכה בתודה, מתכרבלת תחת שמיכה דקה מדי ולא מוכרת, בטוחה שלא תצליח לישון ובכל זאת נרדמה ברגע.</p>
<p class="טקסט-רץ">בחייו רבקה חיבבה את הדוד מוריס. הוא היה המציל, המושיע. אחרי הביקור שבו פקדו את ים המלח ואת ירושלים שתו שלושתם מיץ במרפסת, בכוסות הדקות שנשמרו לאורחים. הכוס של מוריס התרוקנה. רבקה הציעה לו משקה חזק יותר, "שתייה חריפה," היא אמרה באומץ, אף שהמילים היו זרות בפיה. אימה לא התנגדה, והדוד הסכים גם כשראה כי פקק הבקבוק כבר כמעט נרקב והנוזל הזהוב נעכר. הוא נרדם במרפסת הזעירה, בינות עציצים שהונחו על צלחות חרסינה וזכוכית שיצאו מכלל שימוש, רחב איברים ושמח. </p>
<p class="טקסט-רץ">בלילות הבאים היא ישנה עם הדודה פאני, בת הדודה של אימה, במיטה הגדולה. היא שכבה בשקע שיצר במיטה גופו של הדוד. עכשיו הרגישה את כל משקל גופו, החי והמת. נדמה שכל אחד מאיבריו הותיר שקערורית במיטה, עד ציפורני כפות רגליו, שיכלה לראות בעיני רוחה. אף שהעוזרות מפרגוואי ניקו את הבית, שפכו מים וליזול ואווררו מדי יום את חדר השינה, היא לא יכלה להיפטר מריחו של הדוד. הזיעה, מי הקולון, שרידים של זרע ודם. </p>
<p class="טקסט-רץ">הדודה פאני ישנה בשמלונת, כותונת מרוקמת בדוגמת שושנים שמתאימה לנערות, לנשים צעירות, למי שאולי עומדת בבתוליה. אבל הדודה אהבה בגדי שינה עשויים מניילון ורוד וירוק, "כאלה שרק העוזרת הייתה לובשת," אמרה לה בתה של פאני בסלידה. הדודה התעטפה בחלוק שאמרה עליו שהוא עשוי משי פראי. הכותונת חשפה חלקים נרחבים מבשרה הוורוד־לבן, המנומר, שהזכיר לרבקה חלקים לא משובחים באטליז. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשרבקה פתחה סוף־סוף את פיה וביקשה, אם אפשר, שיינתן לה חדר משלה, הסיבות לסירוב היו מגוונות, מעכברושים ועד בעיה במערכת החשמל הביתית. בכל אופן, היה די בזה כדי להסביר למה החדרון שיועד לה הפך למחסן נוסף, והמיטה - למקלט של בדים ובגדים. "את כמו מלכה," אמרה הדודה פאני בקולה הצפצפני, הבכייני, שערה נתון במכבנות חדות, "את הרי ישנה בחדר הכי טוב בכל הבית."</p>
<p class="טקסט-רץ">כשהדודה ביקשה ממנה למשוח את ציפורני הבהונות בלק ורוד חיוור, שייראו כמו עלים של ורד, נענתה לה. אפילו שמעולם לא ראתה ורד כזה, והמחשבה על כף הרגל הנפוחה עולה וצומחת כמו פרח הייתה מבעיתה.</p>
<p class="טקסט-רץ">בשעה שמשחה גם את ציפורני כפות ידיה של הדודה פאני, ששויפו לצורת שקד כמו אצל אליזבת טיילור, חשבה על תוכן המברק ששלחה לאימה לארץ. על התור הארוך ביום השני שלה בבואנוס איירס במשרד הדואר, כשעמדה במעיל השאול, הכתום, עם הדשים הרחבים, והחגורה שסגרה על החור האחרון, מעיל משומש במצב טוב שנשאר בארון מאחורי דלת ההזזה בחדר האורחים, מביטה בשלטים, בנוף העירוני שנגלה בחלונות הקטנים, אומרת לעצמה 'זאת ארגנטינה', כאילו המילים עצמן יכולות לפעול כמו כישוף, להפוך נוזל למוצק, חלום לממש. היא שיננה את המילים בספרדית שעליה לומר לפקיד, וכשהגיעה התור הגתה אותן בהברות בודדות. בפעם השנייה גם הבין. היא כתבה לה ביידיש, באותיות לטיניות: מוריס מת. אל תמכרי את הדירה. היא תהתה שוב למה היא עצמה לא יכולה להישלח כמו מכתב, אבל ככל שהיה לה רע בארגנטינה לא רצתה לחזור לארץ. זה - לא.</p>
<p class="טקסט-רץ">בהתחלה קרוביה גילו בה עניין מסוים. בכל זאת, צברית מארץ ישראל. אבל לא היה בה דבר שזוף או חזק או חצוף. היא נראתה כמי שהייתה בגופה הגולה, כאילו נשאה איתה דיבוק ישן, עצב אינסופי. הם שאלו אותה על המלחמה שאורה זהר עד אליהם כמו שרפות שרואים מעבר לים. שישה ימים! כמה חגגו אצלם בבואנוס איירס וחששו גם, כי לכו תדעו מה יעשו הערבים. אפילו מוריס, הדוד שתמיד היה מאופק וחסך בהוצאות, אמר שזה זמן לחגוג. וגם הילדים סביב השולחן שתו יין והרימו כוסות לביטחון מדינת ישראל. במאי 1960, זכרו כולם, אייכמן נתפס דווקא אצלם ושקט לא היה שם, גם בשנה של המשפט וגם כשסוף־סוף נתלה שנתיים אחר כך. האנטישמים אז הרימו ראש. לא שאי פעם הראש היה אצלם נמוך. את הנערה שהוכתה ועונתה בגל התקריות ההוא זכרו כולם. גם את השכנים שהחליטו שזה זמן טוב בכל זאת לעקור שוב, לעשות עלייה. הם בעצמם יכלו לספר על לא מעט מהצוררים שמצאו מקלט במרחק עיטוש מאלה שברחו מהם, סיפרו שיש שכונה שאי אפשר ללכת בה בלי להיתקל בפרצוף של אחד מהם. לשם הם לא הלכו. מה פתאום.</p>
<div class="_idGenObjectLayout-1">
<div id="_idContainer018">

</div>
</div>
<p class="טקסט-רץ">ואז באה המלחמה והניצחון ושוב אפשר היה לזקוף את הגו. ורבקה'לה סיפרה שבבית הספר מילאה שקים בחול לביצורים אבל יותר מזה לא היה לה מה לומר. כששאלו אותה על חבלי הארץ החדשים, על מעשי גבורה, לא ידעה לספר להם כלום. אם ניסתה לאמץ ארשת חביבה, למתוח את שפתיה לחיוך, הניסיון לא עלה יפה.</p>
<p class="טקסט-רץ">אורחים ודגים, כן, גם שם סיפרו את הבדיחה הזאת וצבטו את האף להורות על הצחנה המדומה. וכן, עבר הרבה יותר משבוע מאז שבאה ולא, אף אחד לא אוהב קרובות ביקורתיות ובעיקר לא נערות מרות מזג, שמזעיפות פנים ושכל מחשבותיהן נרשמות על פניהן. היא הייתה יכולה לפחות להיראות אסירת תודה, חשבה הדודה פאני, הרי הכניסו אותה לביתם בלי כל חובה גלויה לעשות זאת. מוריס והמעשי תיקון עולם שלו. כבר בביקור בתל אביב אפשר היה לראות שטוב לא יצמח מזה. ולא פלא שדווקא הלב שלו הרג אותו. והיא, במקום לעזור בבית כמו שאפשר היה לצפות ממישהי שכל מזונה ומגוריה ניתנו לה חינם, כולל כרטיס הטיסה היקר, מעדיפה לקבור את ראשה בספרים ולראות טלנובלות בחדרון עם המשרתות. </p>
<p class="טקסט-רץ">רבקה'לה מצידה בזה לדודה שלה. גם את זה יש לומר. האינטליגנציה שלה הייתה כמו קרן שעלתה ממצחה. נערה אינטליגנטית שלא בטובתה. אינטליגנציה שלא לימדה אותה דבר על איך נוהגים בחברה, איך משחרים אחר רכותם של בני האדם, איך מתחבבים. מה שהיה ידוע לכל גור כלבים נעלם ממנה. היא הייתה שקטה מדי, וכשדיברה דעותיה היו מרובות מדי ונמסרו במהירות כזאת שלא היה טעם לעקוב. היא לא התאימה. רבקה'לה מדדה בעיניה את דודתה פאני. לא הייתה בה חמלה כלפיה. למה שעכבר יחמול על חתול? היא הביטה בדודה כשמרחה לה משחה סינית על הרקות בגלל המיגרנות, לא יודעת להסיט את המבט בשל צנעת הפרט. ("לילדה הזאת יש עיניים, השם ירחם, כשהיא מסתכלת עליי אני מצטמררת כולי.") ובכלל, כמה עוד אפשר לדון בענייני צניעות, כשהדודה מבקשת מרבקה לפתוח לה את המחוך.</p>
<p class="טקסט-רץ">הדודה לא חשה נוח בעורה המתרופף אך עדיין חיבבה עצמה די כדי לסוך את גופה בקרמים ושמנים, את רובם עוד הביא לה מוריס. בקבוקי הבושם על השידה, הסבירה, הגיעו היישר מפריז. זאת הייתה נשיות אחרת, מפורכסת יותר משהכירה רבקה'לה מהבית, מאימא שלה, אבל הדודה פאני ואדלה היו באותו הגיל ממש, בנות אותו שנתון. אם אלו היו שתי האפשרויות, אימי דחתה את שתיהן. התרנגולות האלה - השמנה והרזה, החולה יותר והחולה פחות, העשירה והענייה, המפונקת והמשוגעת -גרמו לה לרצות לחתוך את הקשר הגורדי ההוא. מול שתיהן רצתה להיות רק ביצה. להיסדק ולא לבקוע לעולם. </p>
<p class="טקסט-רץ">אבל היא בקעה. </p>
<p class="טקסט-רץ">כשהבית, שעוד היה מי שזכר מתי עברו בו מתאורת גז לחשמל, הוחשך כולו בשל הפסקת חשמל, לרבקה הומלץ בכל תוקף לצאת קצת החוצה. "תנשמי קצת אוויר, את בחורה צעירה." בכל אחד מחדרי הבית יכלה לשמוע את דודתה נאנחת, אנקותיה עלו מהקומה השנייה ואז ירדו במדרגות, מתפשטות בחלל הבית, עוברות בצינורות החימום המרכזי. האם דמו אלה לאנקות של אימה שלה? להתקפות שלה, שרבקה הכירה כפי שהכירה את בשר זרועותיה? אנחות הן אנחות, הייתה אימי ודאי עונה לוּ שאלתי אותה. לא שאלתי. אבל לעומת אדלה, הדודה פאני נאנחה אל מת אחד ולא אל המתים כולם. אימי שמעה את צעדי המשרתת מזדרזים לבוא אל הדודה הנאנחת, הקוראת בשמו של מוריס, בעלה המת. היא עמדה בפתח הבית הגדול, החזיקה את המפתח בכפתה, נותנת לשיניו להינעץ בבשרה, וחשבה שזאת האישה הטיפשה ביותר שנתקלה בה בימי חייה. אז יצאה אל הרחוב. לרגע אחד נמלטה.</p>
<p class="טקסט-רץ">בחוץ דלקו הפנסים. בעצם רק בית הדודים נותר חשוך. היא פחדה מהרחובות הרחבים, הזרים, מהספרדית המהירה, והתאהבה בהם, מגלה לראשונה שאין סתירה של ממש בין פחד ואהבה. אולי היופי העירוני הוא זה שהפעים אותה. אולי הגנים שנראו לה כרוחשי חיים. היא הלכה מרחוב לרחוב בלי לומר מילה לאיש, משננת את הדרך כדי שתוכל לחזור. מלבד לומר סליחה כשנתקלה באיש לבוש חליפה, המילים נותרו בפה. לקראת לילה שבה אל בית הדודה החיה והדוד המת. לא היו לה הרפתקאות לספר עליהן וגם לא היה לה למי. היה נדמה שהבית עצמו התנשם מתוך שינה. החשמל חזר והיא צפתה בטלוויזיה. היא קראה את לורקה. רק הנעורים עמדו לה לעזרתה.</p>
<p class="טקסט-רץ">היא באה מביתו של איש מת לביתו של מת אחר, ככליא ברק לרוחות רעות. רק מאוחר יותר נזכרה להשתומם שהאבל לא ניכר יותר, לא בבית ולא בפני קרוביה. הארוחות היו תפלות ועייפות. האוכל הגעיל אותה, והיא הניעה אותו בין הלסתות כאילו נאלצה לאכול אפרוחים חיים ולבלוע. והיא חשה הקלה שמלבד בערב שבת, איש לא דאג לכך שתאכל. אבל בארוחות הוגש יין, וכשלא הוגש שתתה בהיחבא. המבשלת ראתה אותה אבל לא אמרה מילה. היא לא התכוונה להתערב בענייני האדונים. אימי הלכה ורזתה. צלעותיה בלטו, גם עצמות הבריח היו קלות למישוש, לא שאיש נגע בה. עברו ימים שלמים בלי מגע. היא החלה להזדהות כ־ <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span>כשנשאלה לשמה. לא שאיש שאל, הרי כולם הכירו בהימצאותה של הקרובה הענייה, לא עלינו, מישראל. </p>
<p class="טקסט-רץ">הבריות זיהו את בדידותה כאילו ריח רע נדף מגופה והסגיר זאת, ופני אימי הלכו וכהו מצער ותרעומת. האינטליגנציה הכשילה אותה כמו שרוכי נעליים פתוחים. אפשר לומר שהיא הלכה וכשלה. </p>
<p class="טקסט-רץ">היות שמעולם לא התקבלה תשובה על המברק, ברגעי החרדה הניחה שאימה עושה את דרכה אליה, עומדת יום ולילה בעיניים פקוחות בבטן האונייה, מחכה לה כשתיקה אחוז בידה, נוקשה כמו לבנת בניין. היא ראתה אותה יוצאת מתוך האונייה וכמו דיבוק - מתיישבת בגרונה. אולי זאת הייתה הרווחה המשמעותית ביותר באותה שנה, אימא שלה לא באה. </p>
<p class="טקסט-רץ">אדוארדו, בנה של הדודה פאני, נכנס לא בלי חדווה לנעליים של האב המת, והיה כולו במפעל, יום ולילה ממש. אי אפשר היה לצפות שיעסוק בעניין הקרובה מישראל. גם הדודה פאני הרימה ידיים בעניינה. מי שבכל זאת נרתמה הייתה בקי. הבת. מבוגרת מרבקה'לה בעשור, שתיהן נצר לאותו ענף, שמָן המשותף הוא וריאציה על שמה של רבקה האם המקראית, אבל זו אולי הקִרבה היחידה הברורה ביניהן. כל מי שחזה בשתיהן יחד, זו לצד זו, לא מצא כל קשר. יש לזכור שגם בת הדודה בקי, כפי שנקראה תמיד רבקה הארגנטינאית, איבדה אב והפצע היה טרי. שתי יתומות נפגשות. בזמנים כאלה הכול נמדד על פי המרחק מהאסון. כי בקי, שהשכילה להיוולד בעולם החדש, הייתה מיומנת במלאכה המשפחתית של זיהוי זמנים. כמו שמשפחתה ידעה לקרוא את הסְפָרוֹת בשעון ההיסטוריה ויצאה בזמן מאירופה (כך אמרה בקי ברצינות גמורה, עיניה מעפעפות כעיני בובה), ידעה היא לצאת בזמן מבית הוריה. היא ידעה להיות מחוזרת, להתחתן היטב, להביט רק למעלה, להניח אצבעות בזכות ובאדנות של בעלי בית על השיש הקר, להבדיל באותן אצבעות בין בד טוב לבד גרוע, בין קודש וחול, לחוש את התפרים. אף פעם לא ממש אהבה להסתובב במפעל והעדיפה להביט בקומת הייצור מהחלון הגדול. כולם קראו לה "הגברת הקטנה", תואר שחיבבה כמעט כפי שחיבבה את השם "נסיכה" שקיבלה בילדותה. על צווארה ענדה שרשרת פנינים. אלה לא היו שנים לפנק ילדות אבל עם כל המתים שם, עם כל הילדות המתות שם (כמו כולם ראתה את התמונות בעיתון. שמעה את הוריה בוכים.) -לא יהיה זה עוול לפנק קצת. חלקו של איש לא ייגרע מכך. ובינתיים, גם אם חלפו השנים והיא העלתה קצת פימה, נותרה נהדרת מאוד בתסרוקת היפה, בנעלי העקב, בשמלות שידעה לבחור במפעל המשפחתי. אם רבקה'לה לא ידעה לשאת חן בעיני הדודה, הרי קל וחומר שהייתה כמו עצם בגרון אצל הבת. </p>
<p class="טקסט-רץ">ממש כמו אימה ואחיה, גם בקי ביקשה למצוא פתרון לבעיה מישראל, וזה היה רעיון שלה לשדך בין רבקה'לה לבין דודנית נוספת ששמה, מה לעשות, זהה לשמות שתיהן. לבמה אם כן נכנסת משמאל רבקה־חיה. חיה אך קצת מרוטה, אחרי שמצאה לה קומוניסט מנוול בתור בעל, שעם איך שהתנהג, לא פלא שעינו וגם הרגו אותו. הקומוניסט השאיר את רבקה־חיה אלמנה עם יתומים. </p>
<p class="טקסט-רץ">אז רבקה־חיה, האלמנה הצעירה, ורבקה'לה, היתומה העגומה מישראל, צֻוו לשבת בחדר אחד בבית הדודה, לשיעורים בספרדית. בידה של האלמנה הצעירה הונח עיתון ערב, כי אם כבר, יתעדכנו השתיים בחדשות. רבקה־חיה קראה בקול איטי את הכותרות, ורבקה'לה -עיניה היו בחלון. רבקה־חיה לא ידעה אם משהו בכלל הגיע לאוזניה של זאת, אז שלפה מהחבילות שהביאה איתה ספר של בנה הצעיר, ממש הוציאה אותו מידיו אתמול, וקראה בקול את הפרק הראשון. היום הראשון ללימודים של אנריקו, נער קטן בטורינו. אולי היה עליה לבחור משהו שמתרחש בארגנטינה, אבל זה מה שהילד קרא וזה מה שהביאה. מבטה של רבקה'לה נשאר מזוגג והאלמנה זנחה את הכרך. היא לא יכלה לדעת שרבקה'לה כבר הכירה את הספר וקראה אותו בתור ילדה ואפילו הבינה שזה אכן אותו הספר. שום דבר בפניה לא הסגיר זאת. רבקה־חיה חזרה וקראה את העיתון, הפעם רק לעצמה. אותו עיתון שבעלה הזהיר אותה מפניו ואמר לה שהכול בו שקרים. אבל היא קראה את השקרים של החזירים הקפיטליסטים. לפעמים עדיף שקר יפה על האמת. בפעם הבאה הביאה רבקה־חיה ציורי פרחים ושמותיהם, אבל רבקה'לה הצעירה לא הראתה עניין גם בהם. ציורי הפרחים החיוורים לא הזכירו במאום את הטבע, ובכל זאת רבקה־חיה טרחה והביאה אותם. בעיניה הם מצאו חן. בתום השעה הצטרפה אליהן בקי, שבעיני עצמה והסובבים תהיה תמיד הרבקה הראשונה, עקביה נוקשים קוממיות על הרצפה, בכל זאת בבית הוריה היו. היא שאלה מה הן עשו בשעה הזאת ושתיהן שיקרו. הן למדו. זה נמשך כחודש עד שהתברר שלא רק שלימוד לא מתרחש אלא שהשתיים כלל לא החליפו מילה. </p>
<p class="טקסט-רץ">החליטו להניח לה לנפשה. ובערך אז גילתה את רפאל הורדיו. הצועני. עוזרות הבית, אסטרז'ה שהסכימה שיכנו אותה אסתר, ורוזאריו שנותרה רוזאריו, שמוצאן מפרגוואי, גילו לה את רפאל הורדיו כמו שמגלים סוד. כי הן אלו שצפו בשקיקה בטלנובלה על קורות הצועני יפה התואר, שהתגורר לצד אחוזת המשפחה הבריטית. הן נדבקו למַקלֵט בחדר הקטן שבו ישנה בלילה הראשון בבית הגדול. הן בכו, הן נאנחו, הן צחקו, הן פינו לה מקום לידן. גם הדודה צפתה ברפאל, אבל בחדר אחר ובבדידות, ורק בשעות שהבדידות כבדה עליה או להפך, איזו קורת רוח נחה עליה, הזמינה את רבקה'לה לצפות איתה בטלנובלה. "הסיפורים שלי," קראה לזה בהתחטאות. "ככה," אמרה לי אימא שלי, "מהמשרתות מפרגוואי, שהיו נחמדות אליי, ומהטלנובלה למדתי ספרדית." ברוב הלילות עדיין ישנה לצד הדודה, אבל בימים טיילה בבואנוס איירס ושמעה ספרדית עד שהרצפים התפרקו להברות וההברות התאחדו למילים ולמשפטים, לשיחות. היא קלטה ספרדית מהטלוויזיה, מהעוברים ושבים ברחובות, מהנסיעות בחשמלית בלי יעד, קלטה אותה מהאוויר הטוב שנתן לעיר את שמה, כמו שתלמד בעתיד שפות רבות. בידיעה שלמה. כסף לא היה לה. בכל פעם שמצאה בבית הגדול ארנק או תיק בלי השגחה לקחה כמה שטרות. לפעמים גנבה גם אוכל. מוזר כמה מהר התרגלה לזה. לאימה שבתל אביב כתבה עכשיו: "אני בסדר. הכול בסדר. אני אחזור." </p>
<p class="טקסט-רץ">באחד הימים הגיעה עד הקונסוליה הישראלית. אולי רשמה לה בקי את הכתובת על פתק. ודווקא שם בקונסוליה נמצאה לה עבודה. במקום ללמוד ספרדית לימדה עברית. הישראלים הצעירים אימצו את <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span> הקטנה מישראל.</p>
<p class="טקסט-רץ">"אז," תספר לי, "איתם, הייתי מאושרת." </p>
<p class="טקסט-רץ">הם הכירו לה מוזיקה ואנשים. שכחו שלפי שנותיה היא בעצם צריכה ללמוד בתיכון, אבל את זה שכחו כולם. ובכל זאת ידעה ששם היא לא תישאר. את הכסף מהעבודה היא אגרה לכרטיס חזרה ארצה. עשרה חודשים אחרי שהגיעה נפרדה לשלום מהבית הגדול, מהדודה, מבני המשפחה, מאסטרז'ה ורוזאריו ומשתי הרבקות האחרות, ועלתה על אונייה לאירופה ומשם לישראל.</p>
<p class="טקסט-רץ">אימא שלי אהבה אוניות. היא סיפרה לי שכשאונייה חוצה לראשונה בהפלגה את קו המשווה, תמיד נערכת מסיבה. דמיינתי את אימא שלי, בחצאית קצרה ולראשה כתר נוצות ורודות, עוברת תחת מקל לימבו – מסיבה כמו בסרט בצבעי טכניקולור שאין בו ולו גם שאיפה לטבעיות. היא סיפרה שעל הסיפון בחרו את נפטון ואשתו, והיא הייתה בת ים. אולי באמת החיים שלה הם אלה שעם השנים נעשו קטנים, אימא שלי שחייה הלכו והצטמצמו סביבה ואילו היא נשארה באותו הגודל. בספינה פגשה צוענים, והם הילכו עליה קסם כאילו יצאו מאגדה חיה. מטלנובלה. אחד מהם, לאו דווקא היפה מכולם, הוא זה שנבחר לנפטון, ממטיר פקודות בחזה חשוף צבוע כחול ובצחוק צרוד. האם התאהבה? האם יכולה הייתה שלא? על הסיפון הם דקלמו יחד את לורקה. בעיקר את השיר על המטדור. </p>
<p class="טקסט-רץ">אימא שלי טענה שהיא יודעת את לורקה בעל פה. היות שהכרתי אותה התקשיתי להאמין. הרי בכל פעם שהחלה לדקלם שיר של ביאליק, עצרה אחרי שתיים או שלוש שורות, "הולכת את מעימי - לכי לשלום, ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך," והוסיפה כמו באותו פרק מסיינפלד, <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Yada yada yada</span>. ולפעמים <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">etcetera</span> <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">etcetera</span>. כל זה כדי לומר: אני ואתם מכירים את ההמשך. כשהתארחה אצלנו באופן נדיר לערב חג, בדירה הישנה של גיא ושלי, החלטתי לחשוף את התחבולה; היא התחילה לדקלם שיר של לורקה ועצרה אחרי שתי שורות. "נו, אימא," אמרתי לה, לא מצליחה להימלט מהאכזריות, "את הרי לא יודעת את ההמשך." ואז היא דקלמה. בהתחלה בעברית ואז בספרדית. ציטטה טורים טורים של לורקה. מילים צפופות, יפיפיות, על כאבו של המטדור. אני זוכרת את התדהמה שלי אל מול אימי המגלה לי שעדיין יש בה יסוד שלא הכרתי. אולי תמיד ידעה את לורקה בעל פה. אולי באותו רגע המילים קפצו לפיה רק כדי להוכיח את בתה שנכשלה בכיבוד אם. ואני שיצאתי וידי על התחתונה הייתי לרגע מאושרת. הזיק הזוהר הזה שעלה ממנה כוון אליי.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">אירופה שלה</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">ארגנטינה הייתה השער הראשון. כשחזרה ארצה, נערה בת שבע־עשרה, השלימה תיכון בלימודי ערב ועבדה בבקרים, ובכל יום ויום ידעה שכאן לא תישאר. כשהייתה קטנה מאוד קראה לחצר שמאחורי הבית "העולם" ועכשיו ידעה שצדקה, העולם קיים. ואז, לאחר שירות צבאי קצר ועגום - ובעצם ברגע הראשון שיכלה, כלומר כשהיא עוד לא בת עשרים - ברחה אימא שלי אל מערב אירופה. </p>
<p class="טקסט-רץ">היא החליפה ארצות, שפות, מבטאים, עוברת בין נמלי תעופה, פעם בפעם שולחת מכתב הביתה. אימא שלה עדיין נרתעה ממכשיר הטלפון כאילו אחז בו כישוף רע. השפות נדבקו אל אימי כמו אצות ושבלולים לסלע, משנים את צורתה, נאחזים חזק מול המיית הגלים. היא, שבתור ילדה אפילו האנגלית שנלמדה בבית הספר קשתה לה (היא סיפרה לי איך לא הצליחה לנחש את המילה <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">COW</span> בחידון בית ספרי, משחזרת בפניי את הפרצופים הלועגים של שאר הילדים), פתאום השפות הרימו אותה מעלה, פתחו בפניה שערים. באירלנד, התגאתה לא פעם, בגלל עורה הבהיר והגוון האדמוני בשערותיה, חשבו שהיא אירית. כשהתגלתה יהדותה הציעו לה להמיר את דתה לנצרות. לפעמים היה נדמה לי שהתחרטה שלא עשתה זאת. אחותי אמרה שאין סיכוי, שאימא שלנו הייתה יהודייה מאוד. </p>
<p class="טקסט-רץ ParaOverride-3">על השנים האלה חזרה וסיפרה לנו, כאילו יכלה לזכור כל יום במדויק, מה אכלה, מה לבשה, עם מי דיברה, עד כמה הייתה מאושרת. בפיה כל יום היה משול לשנה, מרובה פרטים כמו שערה תחת עדשת מיקרוסקופ. ימים שזהרו כל כך עד שכל שנה אחרת בחייה לא הייתה שקולה להם. סוף־סוף הייתה ל־<span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span>. בהיגוי הזר הפך אותה שמה למישהי אחרת, מתוחכמת יותר, מצועפת, עליזה, סיגריה בידה, מאחוריה אוטובוס אדום בלונדון, צללית מגדל אייפל בפריז, והיא במעיל ארוך לצד גבר מזוקן שאיני יודעת מיהו. הם נראים כמו מרגלים, תגיד לי נטעלי, ואני אדע שזה נכון תמיד.</p>
<p class="טקסט-מוכנס">היא דיברה בשטף ספרדית. איטלקית. צרפתית. אנגלית במבטא מושלם. גרמנית שנרכשה דרך היידיש. אם התעקשו, הבינה לא מעט הולנדית. מכל הארצות - לפולין לא נסעה. מכל הערים - לא הייתה בוורשה. </p>
<p class="טקסט-מוכנס">אבא שלי סיפר שעד למוסקבה היא הגיעה, עם דרכון זר וזהות שאולה. אלה כנראה היו ימי ברז'נייב, ובזכות עבודתה בחברה לטיסות סחר הצליחה לנחות לביקור קצר בברית המועצות. שמעתי את ההתפעלות בקולו, שנותרה כל השנים, לצד פליאה על שאיני יודעת מזה. מה עשתה שם - לא ידע לספר, ובכל אופן אבא שלי תיאר זאת כאחת מאותן יכולות שהיו לה, לרצות ולעשות. לקום ולנסוע.</p>
<p class="טקסט-רץ">ועל אף הכול, על אף כל השנים, אני יכולה לדמיין אותה בכיכר האדומה בקלות רבה יותר מאשר במיטה שאותה מיעטה לעזוב. </p>
<p class="טקסט-רץ">אולי זה הדיוקן האמיתי שלה, היא שתמיד מוכנה לזנק על מטוס, הדרכון ביד, שערה הארוך מתעופף ברוח. חברותיה הטובות ביותר היו נוצריות אדוקות, נשאו איקונין על חזן, את גופו של הצלוב. החזה שלה נותר חשוף מסמלים. שום דבר לא היה קדוש מלבד הידיעה שתמיד צריך לאתר את היציאות בזמן. שיבוא יום שבו מוכרחים למהר. לנסוע. לפקוד את שדה התעופה. לוודא שהשער פתוח. שהטיסה יוצאת. שהדרכון בתוקף. היא ידעה שהאדמה תמיד רועדת, תמיד בוערת. </p>
<p class="טקסט-רץ">אבל השנים האירופיות נגמרו בחטף. הגיעה אליה הידיעה שאדלה חולה מאוד, על ערש דווי. היא מיהרה לחזור, אלא שבארץ גילתה שאין שינוי ממשי במצבה של אימה. אדלה הוסיפה לסבול והוסיפה לחיות ולא הציעה שום הסבר לשאלה מדוע הגיעו לבתה שמועות על מותה הקרב. מהר כל כך חזרו להתגורר יחד, היא שוב בחצי החדר שלה בשדרות סמאטס. סידור זמני, כך קיוותה. אז מצאה עבודה בסניף המקומי של חברת טיסות סחר שעבדה בה באירופה, מבקשת להמשיך להיקרא <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span>, דבקה בזרות.</p>
<p class="טקסט-רץ">אבל השם  <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span>לא התגלגל כאן על לשונו של איש. בהחלטה של רגע קיצרה את שמה וכינתה עצמה ריקי. רחוק מספיק מהמקור. רק אימה הוסיפה לקרוא לה רבקה'לה.</p>
<p class="טקסט-רץ">כשאחותי ואני היינו ילדות, העבודה שלה שוב ושוב לקחה אותה הרחק. נוסעת מתמידה. אבל בפעם האחרונה שבה טסה הייתה כבר מבולבלת מאוד והחזרה לארץ הייתה קשה. שדות התעופה כבר לא היו ארץ מוכרת. </p>
<p class="טקסט-רץ">בחשכה עולה הבהוב סיגריה בוערת. אני זוכרת את הפחד שאחז בי כשהלכתי אליה בכביש שהוביל מהכביש הראשי למחלקה לתחלואה כפולה בפרדסיה. אני נזכרת בחושך שנפל בבת אחת כאילו הוא עדיין קיים בתוכי. מכונית ששעטה לידי עמוסה בנערים צורחים ומייללים בחושך. אני כבר לא שם וגם היא לא שם. שוב אני מקדימה את המאוחר.</p>
<p class="תת-כותרת-חדש"><span class="בולד _idGenCharOverride-1">מה</span><span class="CharOverride-12"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">שקרה</span><span class="CharOverride-12"> </span><span class="בולד _idGenCharOverride-1">באמת</span></p>
<p class="טקסט-מוכנס">עכשיו כשהמעורבים מתים, עכשיו כשאני המספרת, עדיין איני יכולה לכתוב זאת במישרין. כי כן, העניין הוא שכשכל זה נאמר לא האמנתי. אני הייתי הבת המפקפקת. </p>
<p class="טקסט-רץ">הנה, אמצע שנות התשעים. שעת ערב. פנים. דירה קיבוצית. נניח שכל זה משנה. הדפס ממוסגר של אגון שילה, שתמיד חשבנו שהוא דיוקנה של אימי, תלוי מעלינו. הטלוויזיה הדולקת. על הספה לצד אחותי שרועה הכלבה שחורת התלתלים שאבא שלי אמר שמדברת עם עורבים. האור חלש. צהבהב. אני חיילת ואחותי תלמידת בית ספר. באותו ערב אימא שלנו חזרה מטיפול פסיכולוגי שרק החלה בו. היא נעמדה מולנו, זקופה, בגבול שבין המטבח לסלון שפעם היה בו קיר. זכרנו את הקיר. היא דיברה בדיקציה מוגזמת, עיצורים מודגשים, עצירות. זקופה מאוד. חנה רובינא שלנו. שום שורה לא נשמעת טבעית. אולי ערכה חזרות. ראו, ברגע ההוא היא הייתה קסנדרה. כדי להסביר לפחות לעצמי, קל לי יותר לדבר על קסנדרה הנסיכה הטרויאנית היפיפייה - הבת, הנביאה, הטראגית, השבורה, הנאנסת, השפחה, המתה - מאשר על אימי. ועוד אדבר עליה, עוד לא.</p>
<p class="טקסט-רץ">אימי הייתה באמצע שנות הארבעים לחייה, בגילי עכשיו, וכל כולה נראתה לי אז נלעגת, מופרזת, נלחמת בזמן, נלחמת בחלל. עיניה הגדולות מאופרות ברימל והפסקול לא מתאים לתמונה, לתוכן. אני זוכרת את העליזות המשונה שאחזה בה, את הפומפוזיות שהתלוותה לכך. הנה מה שלמדתי משני הוריי: להפעיל שיפוט טעם בזמן הלא נכון. לשפוט שיפוט אסתטי את הטרגדיה. למדתי את הקור הגדול. מישהו היה צריך ללמד אותי טוב יותר. אני הייתי צריכה לדעת אבל לא ידעתי. הרי היא זו ששיננה לנו לסלוד מהדרמה המופרזת, הדשנה, המשוחקת רע. המלודרמה הייתה האויבת, ולפתע הופיעה לפנינו בתיאטרון חובבים כשחקנית שהבמה קטנה לה.</p>
<p class="טקסט-רץ">אורות. מסך. </p>
<p class="טקסט-רץ">אימי החלה לדבר על אביה. חשבנו שאת החלק הזה כבר ידענו, יכולנו לדקלם ממש בלי לחכות למילים שלה: האב אפור העיניים, הרקדן, הטוב, רב־הקסם, האהוב, שהכול השתבש אחרי מותו, כשנשארה רק עם אימה החולה, החולה מאוד. היא סיפרה תמיד ואנחנו ידענו: את אימה היה עליה לאשפז. זה היה המושכל הראשון. אימי ברחה מאימה. ובצדק ברחה. כל חייה ברחה עד שהביטה בראי וראתה את פניה. לאביה התגעגעה תמיד.</p>
<p class="טקסט-רץ">אבל הפעם המילים אחרות: "אבא שלי התעלל בי," אמרה. אולי אמרה את המילה אונס. אולי אמרה: "הוא פגע בי." מה היו המילים? אולי אלה. שנים זכרתי במדויק, לא יכולתי לשכוח, ועכשיו כשאני משתדלת איני מצליחה לזכור. היו שורות שאמרה שצפו בחדר, לא סבירות, כמו שיניים תותבות, כמו ריח רע. אבל הנימה שבה דיברה הייתה נימת ניצחון. האם זה היה רק עוד אחד הרגעים המופרזים שלה? אני בת השמונה־עשרה הבטתי באימי וחשבתי שזה עוד סיפור. רק סיפור. שלא יכול להיות שהיא מצפה ממני להאמין בכך. עוד שפן ששלפה מהכובע. לא הבנתי שהיא שלפה רק את עצמה. </p>
<p class="טקסט-רץ">בצדק אני מתביישת, בדין, אבל למי אכפת שסומק מציף את לחיי. היא איננה, לפחות אומר אמת. שוב אני בת שמונה־עשרה ועוד רגע יחלו השנים הרעות למדי שלי והרעות מאוד שלה. חיי הקטנים עד אימה מחווירים מול אלה שלה: האלכוהוליזם, האשפוזים, השחרור מאשפוזים ללא הבראה, תחלואה כפולה, הכעס, הגוף שהשתנה, הניתוחים הפלסטיים שכשלו, הגבר שאמרה שאהבה שהיה ונעלם, ניסיון התאבדות או תאונה, החברים שנעלמו, הגברים האחרים, שיחות הטלפון האיומות אליי, הנפילות על הארץ, על מדרגות האבן, על המדרכה. השיניים השבורות. השיניים השבורות שיתוקנו לא טוב. הסכינים. המחלה. המחלות. הסיגריות. אובדן השמיעה. הבדידות. הנה, כמעט הכול נפרט לכותרות. גם מה שאחותי ואני לא נדע בשנים ההן, עוד ידובר ויסופר לנו במתק סוד, יצרוב כמו רכילות. כי תהיה מי שתטרח לספר לנו בשבעה, מתעכבת על דרכיה הרעות של אימנו ולבסוף חומדת כלים נאים שהשאירה. את הכול חילקנו בשבעה. אבל למי שלא אהבה אותה לא נתַנו דבר. כי היה גם מי שאהב. גם אנחנו. אבל אני חומקת, משנה נושא. לא קראנו על שמה ספרייה, גינה או ספסל, אבל השם שלה נותר. רבקה לאה, ריקי, רבקה'לה, <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">Rebecca</span>. אימא. ברגע ההוא, לפני ההתרסקות, בתה לא האמינה לה. הבת היא אני.</p>
<p class="טקסט-רץ ParaOverride-3">זאת אותה שעה לפנות ערב, אחותי ואני שרועות על הספות בסלון הקטן של הבית. אימא שלי נעמדת תחת האור הצהוב במטבח, בקו הגבול בין המטבח לסלון, במקום שבו היה פעם קיר. ארשת ניצחון על פניה, שִׂמחה משונה שאינה רחוקה מהעצב. אנחנו לא מאמינות. אני לא מאמינה לה. בגלל חדוות הניצחון. בגלל הקול המכריז, הזר. בגלל החיוך שחשף חניכיים, והשפתיים שנותרו כך זמן ארוך, מתוחות, בלי לחזור למקומן. בגלל מי שהיינו, מי שהייתה. בגלל העולם כולו. </p>

</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר רגיל 67.50 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות