סיפורים 2 גורדון פים ואחרים

אדגר אלן פו

”זהו הכרך השני בסיפורת של אדגר אלן פו, ובמרכזו הרומן היחיד שכתב –
”סיפורו של ארתור גורדון פים” (1838). זהו סיפור הרפתקאות ימי קודר ומטלטל, הכולל מרד ספנים, ספינה נטרפת, רעב, קניבליזם, אוניית מתים ומסע אל תוך הלא נודע. ככל שהעלילה מתקדמת, היא הופכת מריאליזם ימי קפדני לרומן פנטסטי, שבו כדור הארץ מתגלה כחלול, ובתוכו עולם לבן ומסתורי. הספר השפיע רבות על סופרים כמו הרמן מלוויל וז’ול ורן.

שאר הסיפורים בקובץ מציגים גרסה שנונה וקומית של עלילות על־טבעיות, עם דמויות בעלות זהות נזילה, מצבים אבסורדיים, והחלפות תפקידים בין מטפלים למשוגעים. פו מציג את האדם והעולם כישויות כפולות, מלאות סתירות פנימיות, וממשיך להדהים בכתיבה מדויקת, עשירה בפרטים, ובעלת עומק פסיכולוגי נדיר.

תגיות: המאה ה-19,מסעות,מסתורין,סיפורים קצרים,סופרים איקוניים,קלאסיקה
שם: סיפורים 2 גורדון פים ואחרים
מחבר/ת: אדגר אלן פו
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 010500450

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

				
  <div>
    <h3 style="margin-right:2em">פרק 1</h3>

    <p dir="rtl" class="noindentspace" style="text-indent:3em">שמי ארתור גורדון פִּים. אבי היה סוחר נכבד, בְּעָליהָ של חנות לציוד ימי בנַנטָאקֶט, עיר הולדתי. סבי מצד אמי היה פרקליט מצליח. הוא ראה ברכה בעמלו ועשה רווחים נאים מאוד ממניות של "אֶדגַרטוֹן נְיוּ בנק", כפי שנקרא הבנק הזה בעבר. בדרך זו ובדרכים נוספות עלה בידו לצבור סכום כסף לא־מבוטל. אני חושב שהוא היה קשור אלי יותר מלכל אדם בעולם, וציפיתי לרשת את מרבית רכושו עם מותו. כשהייתי בן שש הוא שלח אותי אל בית־הספר של מר ריקֶטס הזקן, ג'נטלמן בעל זרוע אחת והתנהגות אקסצנטרית – האיש מוּּכּּר כמעט לכל אדם שביקר בניו בֶּדפוֹרד. בבית־הספר הזה למדתי עד גיל שש־עשרה, ואז עברתי לגימנסיה של מר א' רוֹנַאלד היושבת על הגבעה. שם התיידדתי עם בנו של מר בַּרנַארד, רב־חובל, שהפליג בדרך־כלל בשירותם של "לוֹיד ופְרֶדֶנבּוּרג" – גם מר בַּרנַארד מוכר היטב בניו בֶּדפורד, ואני בטוח שיש לו קרובים רבים באֶדגַרטוֹן. בנו נקרא אוֹגַסטוּס, והוא היה מבוגר ממני בערך בשנתיים. בעבר הוא יצא עם אביו ב"ג'ון דוֹנַלדסֶן" לציד לווייתנים, ולא חדל לספר לי על הרפתקאותיו בים הדרומי. לעתים קרובות הלכתי אתו לביתו ונשארתי שם כל היום, ולפעמים כל הלילה. ישַׁנו באותה מיטה, והוא הקפיד להחזיק אותי ער כמעט עד עלות השחר בסיפורים על ילידי האי טיניָאן ומקומות אחרים שביקר בהם במסעותיו. לבסוף לא יכולתי לא למצוא עניין בדבריו, ובהדרגה התעוררה בי תשוקה עזה לצאת אל הים. הייתי בעליה של סירת מפרש בשם "אריאל", ששוֹויה היה כשבעים־וחמישה דולרים. היה לה חצי סיפון, או מין תא מקורֶה קטן, ומעטֶה כשל חד־תורנית – שכחתי מה היתה התפוסה שלה, אבל עשרה אנשים יכלו להפליג בה בלי להצטופף יתר על המידה. בסירה הזאת נהגנו לצאת למסעות עִוועים מטורפים מאין כמותם, וכשאני חושב עליהם עכשיו, אני נדהם בכל פעם מחדש שנותרתי בחיים.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אספר את עלילותי באחת מן ההרפתקאות האלה בתור הקדמה לסיפור ארוך ורב־חשיבות יותר. לילה אחד נערכה מסיבה בביתו של מר בַּרנַארד, ולקראת סיומה היינו אוֹגַסטוּס ואני שתויים כהוגן. כרגיל במקרים כאלה העדפתי לחלוק אתו את מיטתו במקום לחזור הביתה. הוא שקע בשינה, כך חשבתי, והפעם בשקט גמור (השעה היתה כמעט אחת בלילה כשהתפזרו האורחים) ובלי לומר מלה בנושא החביב עליו. כחצי־שעה חלפה מאז שעלינו על משכבנו, ובדיוק כשעמדה ליפול עלי תנומה הוא הזדקף בבת־אחת ונשבע ביקר לו ששום ארתור פִּים שבעולם הנוצרי כולו לא ישכנע אותו לישון כשרוח נפלאה כזאת נושבת מדרום־מערב. אף־פעם בחיי לא נדהמתי כך – לא הבנתי לְמה הוא מתכוון, וחשבתי שהיינות והליקרים ששתה שיבשו את דעתו לחלוטין. אבל הוא המשיך לדבר באיפוק רב ואמר שהוא יודע שאני חושב שהוא שתוי, אבל הוא מעולם לא היה פיכח יותר. נמאס לו, אמר, לשכב במיטה זרוק כמו כלב בלילה יפה כל־כך, והוא נחרץ בדעתו לקום ולהתלבש ולצאת לשיט שעשועים בסירה. איני יודע מה נכנס בי, אבל אך יצאו מפיו המלים הרגשתי רטט של התרגשות ועונג עז שבעזים, וחשבתי שהרעיון המטורף שלו הוא מן הדברים הנפלאים ביותר וההגיוניים ביותר בעולם. בחוץ נשבה כמעט־סערה, והיה קר מאוד – זה היה בשלהי אוקטובר. למרות זאת זינקתי מן המיטה במין אקסטזה ואמרתי לו שאני אמיץ בדיוק כמוהו, וגם לי, בדיוק כמו לו, נמאס לשכב במיטה זרוק כמו כלב, ואני מוכן ומזומן להשתעשע ולבלות בנעימים לא פחות מכל אוֹגַסטוּס בַּרנַארד בנַנטָאקֶט.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">התלבשנו בלי שיהוי ומיהרנו לרדת אל הסירה. היא עגנה במזח ישן ומרקיב ליד המנסרה של פַּאנקי ושות' ודופנותיה כמעט נחבטים בקורות המחוספסות. אוגַסטוס נכנס לתוכה ורוקן אותה, שכן היא היתה מלאה־למחצה במים. בתום המלאכה הנפנו מפרש חלוץ ומפרש ראשי מלאים, והפלגנו באומץ ללב ים.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הרוח, כמו שכבר אמרתי, נשבה בעוז מדרום־מערב. הלילה היה בהיר וקר מאוד. אוגַסטוס תפס את ההגה, ואני התמקמתי ליד התורן, על סיפון התא. שטנו הלאה־הלאה במהירות עצומה – איש מאיתנו לא אמר מלה מאז שהתנתקנו מהמזח, ואז שאלתי את רעי לאיזה נתיב הוא מתכוון לנווט ובאיזו שעה נראה לו שנחזור הביתה. הוא שרק כמה דקות בטרם השיב ברוגז: <span class="regularbolditalic">"אני</span> מפליג אל לב ים – <span class="regularbolditalic">אתה</span> יכול לחזור הביתה אם אתה חושב שזה מה שצריך לעשות". הפניתי אליו את מבטי והבחנתי מיד שלמרות ה<span class="regularbolditalic">נונשלנטיות</span> שהתאמץ להפגין, הוא נסער ונרגש. ראיתי אותו בבירור באור הירח – פניו היו חיוורות מכל שַׁיִש, וידו רעדה כל־כך, שבקושי הצליח לאחוז בידית ההגה. הבנתי שמשהו השתבש ונעשיתי מודאג ממש. באותה עת ידעתי מעט מאוד על ניווט ספינות, וסמכתי לגמרי על כישורי הסַפָּנוּת של חברי. זאת ועוד, הרוח התגברה פתאום ויצאנו במהירות מחֲסי היבשה – אבל התביישתי להסגיר את פחדי, ובמשך קרוב לחצי־שעה שמרתי על שתיקה מוחלטת. אלא שלא יכולתי עוד לעמוד בכך, ואמרתי לאוגַסטוס שראוי כי נפנה לאחור. כמו קודם, עברה כמעט דקה לפני שהשיב, או בכלל שם לב להצעתי. "עוד מעט", אמר לבסוף – "יש זמן – עוד מעט נחזור הביתה". ציפיתי לתשובה כזאת, אבל בנימת הדברים היה משהו שמילא אותי פחד בל־יתואר. שוב הבטתי בו בתשומת־לב. שפתיו היו חיוורות כסיד, ואחז בו פיק ברכיים כה עז, עד שבקושי עמד על רגליו. "בשם אלוהים, אוגַסטוס", צרחתי באימה מעמקי לבי, "מה תקף אותך? – מה הבעיה? – מה <span class="regularbolditalic">אתה</span> מתכוון לעשות?" "בעיה!" הוא גימגם בהפתעה גמורה, ובאותו רגע הניח לידית ההגה להישמט מידו ונפל קדימה על קרקעית הסירה: "בעיה – מה פתאום, אין שום – בעיה – חוזרים הביתה – את־ת־תה לא רואה?" ופתאום הבזיקה בראשי האמת. חשתי אליו והרמתי אותו. הוא היה שיכור – שיכור כלוט – הוא לא היה יכול עוד לעמוד, לדבר או לראות. עיניו היו מזוגגות לגמרי; וכאשר בייאושי שחררתי את אחיזתי בו, הוא התגלגל כמו בול עץ לתוך מי־השיפוליים, שמתוכם הרמתי אותו. התברר לי שבמהלך הערב הוא שתה יותר משסברתי קודם־לכן, וכי התנהגותו במיטה נבעה ממצב שִׁכרות מרוכז – מצב, שכמו שיגעון, מאפשר לקורבן לעתים קרובות להציג מראית־עין של פיכחות מושלמת. אלא שקור הלילה פעל את פעולתו הרגילה – האנרגיה המנטלית נכנעה להשפעתו – ותפיסתו המבולבלת את המצב המסוכן שהיה שרוי בו עזרה להחיש את הקטסטרופה. חושיו התקהו, ולא היה שום סיכוי שהמצב ישתנה בשעות הקרובות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">האימה שאחזה בי עלתה על כל דמיון. אדי היין שלגמתי קודם התאדו והותירו אותי חרד ומהוסס שבעתיים. ידעתי שאיני מסוגל בשום אופן לנווט את הסירה, וכי רוח עזה וזרמי שפל מחישים אותנו אל קִצנו. נראה שסערה מתרגשת לבוא מאחור; לא היו לנו לא מצפן ולא ציוד, והיה ברור כשמש שאם נמשיך לשוט בנתיב הזה, נצא עד עלות השחר מטווח הראוּת מן היבשה. המחשבות האלה, ועוד המון אחרות מפחידות לא־פחות, הבזיקו בראשי במהירות מבלבלת, ולמשך כמה דקות שיתקו אותי ולא אפשרו לי שום פעולה. הסירה פילחה את המים במהירות נוראה – במפרשים פתוחים אל הרוח – אף לא קיפול קטן, לא במפרש החלוץ ולא בראשי – וחרטומה טובל כולו בקצף. פלא גדול שלא נטתה על צִדהּ – בהתחשב בכך שאוגַסטוס שמט את ידית ההגה, כמו שאמרתי קודם, ואני־עצמי הייתי נסער מכדי לאחוז בה בעצמי. אלא שלמרבה המזל היא שמרה על יציבותה, ובהדרגה החזרתי לי מידה של צלילות דעת. אבל הרוח התחזקה להחריד, וכל אימת שהתרוממנו מצלילה קדימה נשברו גלי הים מעל לַגוֹחָה<span class="footnote">[1]</span> של הסירה ונשטפנו במבול של מים. נוסף על כך היו גַפַּי מאובנים כל־כך, עד שכמעט אבדה לי בהם כל תחושה. לבסוף, בהחלטיות הנובעת מייאוש, התעשתִּי ומיהרתי אל המפרש הראשי והנחתי לו להתנפנף לאן שתישאנו הרוח. כצפוי, הוא התעופף מעל לחרטום, נרטב כולו במים והפיל את התורן לים, והדבר הזה לבדו הציל אותי מכליה מיידית. תחת מפרש החלוץ, שנותר יחידי, הדהרתי את הסירה עם הרוח, לפעמים בין גלים גועשים, אך פטור מאימת מוות מיידי. אחזתי בהגה ונשמתי ביתר חופשיות, עכשיו משנמצא לנו סיכוי להיחלץ למרות הכל. אוגַסטוס עדיין שכב מעולף בקרקעית הסירה, וכיוון שריחפה מעליו סכנת טביעה מיידית (במקום נפילתו היה גובה המים כמעט רגל אחת), ניגשתי להרימו מעט והצלחתי להחזיקו במצב ישיבה בעזרת חבל שכרכתי על מותניו וקשרתי אל לוֹלָב טבעתי בסיפון. לאחר שארגנתי את הדברים כמיטב יכולתי במצבי המצמרר והסוער, הפקדתי את נפשי בידי אלוהים וגמרתי אומר לשאת את כל שיקרה לי בעוז רוח ככל שיעמוד לי כוחי.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אך הגעתי אל ההחלטה הזאת ופתאום פשטה באוויר, סביב הסירה ומעליה, צעקה או צווחה רמה וארוכה, כמו מִגרוֹנם של אלף שֵׁדים. עד יום מותי לא אשכח את אימת המוות המייסרת שחוויתי באותו רגע. שערי סמר – חשתי כיצד דמי קופא בעורקי – לבי חדל לפעום, ובלי להרים את ראשי אפילו פעם אחת כדי לגלות מהו הגורם לבהלתי, התגלגלתי וצנחתי בעלפון חושים על גופו הנפול של רעי.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כששבה אלי רוחי מצאתי את עצמי בתאה של לווייתנית ("הפינגווין") שהיתה בדרכה לנַנטָאקֶט. כמה אנשים עמדו מעלי, ואוגַסטוס, חיוור כמת, טרח על שפשוף כפות ידי. כשראה שאני פוקח את עיני חילצה קריאת ההודיה והשמחה שלו חליפות צחוק ודמעות מן האדונים הקשוחים־למראה שנכחו שם. תעלומת הישארותנו בחיים הובררה לנו. התנגשנו בלווייתנית ששעטה לנַנטָאקֶט עם הרוח ומפרשיה פרושים ככל שהרהיבה עוז – וכתוצאה מכך שטה בזווית כמעט ישרה ביחס אלינו. כמה ממלחיה היו בעמדת תצפית חזיתית, אבל לא ראו את הסירה שלנו עד שכבר לא היה אפשר למנוע מגע – צעקות האזהרה שלהם הן שהבהילו אותי כל־כך. האונייה הענקית, נאמר לי, עברה מעלינו באותה קלות שסירתנו הקטנה היתה עוברת מעל לנוצה, ובלי האטה ניכרת של התקדמותה. שום צעקה לא עלתה מסיפון הקורבן – רק חריקה רפה שהתערבבה בשאגת הרוח והמים כשהמפרשית השברירית התחככה לרגע בשִׁדְרית מחריבתהּ– זה הכל. במחשבה שסירתנו (שנותרה בלי תורן, יש לזכור) אינה אלא פיסת קליפה של ספינה שהושלכה ככלי אין־חפץ בו, רצה רב־החובל (קפיטן א' ט' ו' בְּלוֹק מניו לונדון) להמשיך בדרכו בלי להטריח את עצמו בעניין. למרבה המזל נשבעו שניים מאנשי התצפית שראו אדם ליד ההגה שלנו והעלו את האפשרות שעדיין ניתן להצילו. התפתח ויכוח, בְּלוֹק התכעס, וכעבור זמן אמר ש"אין זה מעניינו לחפש כל הזמן קליפות ביצים; שהאונייה <span class="regularbolditalic">לא</span> תסטה ממסלולה בגלל שטות כזאת; ואם נפגע אדם, אין זו אלא אשמתו־שלו – שיטבע וילך לאבדון", או מין דיבורים כאלה. הֶנדֶרסון, החובל הראשון, שכמו הצוות כולו התרגז, ובצדק, על נאום שהפגין דרגה כזאת של זוועתיות חסרת־לב, החליט לקחת את העניינים לידיים. בראותו שהמלחים תומכים בו דיבר ברורות ואמר לרב־החובל שלדעתו הוא ראוי לתלייה, וכי הוא־עצמו יסרב למלא פקודה אפילו אם ייתלה בשל כך ברגע הגיעו אל החוף. הוא צעד אל הירכתיים, הדף הצידה את בְּלוֹק (שהחוויר כסיד ולא ענה), תפס את ההגה ונתן את ההוראה בקול צלול ורם, <span class="regularbolditalic">הַטֵה כל ההגה</span> <span class="regularbolditalic">נגד הרוח!</span> המלחים אצו לעמדותיהם והאונייה הסתובבה בזריזות. כל זה ארך כמעט חמש דקות, ונראה כי הסיכוי שמישהו ניצל שואף לאפס – בהנחה שאומנם היה מישהו בסירה. ובכל־זאת, כפי שכבר הבין הקורא, גם אוגַסטוס וגם אני ניצלנו; ודומה כי ישועתנו באה לנו בזכות שתיים מאותן פיסות מזל כמעט בלתי־נתפסות שהחכמים והמאמינים מייחסים אותן לאצבע אלוהים.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בזמן שהיתה האונייה עדיין בהטיה הוריד החובל הראשון את סירת השֵׁירות וקפץ לתוכה עם שני מלחים, שדומני כי היו אותם שניים שלטענתם ראו אותי אוחז בהגה. אך עזבו אלה את צד האונייה המוגן מפני הרוח (הירח עדיין זרח באור בהיר) וכבר היא נפנתה לאט ובכבדות אל צד הרוח, ובו־ברגע זינק הֶנדֶרסון ממקומו והורה לצוות בצעקות לסגת<span class="regularbolditalic">.</span> הוא לא הסכים לומר מלה נוספת – רק חזר בקוצר־רוח על הקריאה, <span class="regularbolditalic">לסגת! לסגת!</span> המלחים הסיגו את האונייה מהר ככל שיכלו, אבל בינתיים היא עשתה סיבוב שלם ושטה קדימה במלוא המהירות, למרות מאמציהם הכבירים של כל המלחים שעל הסיפון לצמצם את המפרשים. החובל הראשון, על־אף הסיכון שבדבר, נאחז בשרשראות התורן המרכזי ברגע שהיו בהישג־ידו. כשטלטלה עזה נוספת הרימה את ימין הספינה החוּצה מן המים כמעט עד לשִׁדריתהּ, התבררה הסיבה לדאגתו. גוף אדם נראה צמוד בדרך יוצאת־דופן ביותר אל תחתיתה החלקה והבוהקת ("הפינגווין" היתה מצופה ומחוזקת בנחושת) ונחבט אליה בעוז עם כל תנועה של גוף האונייה. אחרי כמה ניסיונות כושלים, בעוד האונייה מיטלטלת ותוך הסתכנות ממשית בהטבעתה, חולצתי לבסוף ממצבי המסוכן והועליתי אל הסיפון – שכן התברר שהגוף הזה גופי הוא. נראה שאחד מלוֹלָבי הקורות ניתק וקרע פתח בנחושת, והוא שעצר את התקדמותי כשעברתי מתחת לאונייה והצמיד אותי בדרך יוצאת־דופן כזאת לתחתיתה. ראש הלוֹלָב חדר דרך מקטורן הלֶבֶד הירוק שלבשתי, ודרך עורפי, ופרץ החוצה בין שני גידים ממש מתחת לאוזן הימנית. מיד הושכבתי במיטה – אף־על־פי שלכאורה כבר נפחתי את נשמתי. באונייה לא היה רופא, אבל רב־החובל טיפל בי במסירות רבה – אני מניח שמתוך כוונה לכפר בעיני הצוות על התנהגותו המחפירה בחלקה הקודם של ההרפתקה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בינתיים חזר הנדרסון וירד מן האונייה אף שהרוח היתה עזה כמעט כהוּריקן. לא עברו אלא כמה דקות והוא נתקל בכמה משברי הסירה שלנו, וזמן קצר אחר־כך הכריז אחד המלחים שהיו עמו כי הוא מבחין בקריאה לעזרה, למקוטעין, בינות לשאגות הסופה. הדבר הניע את יורדי־הים האמיצים להמשיך בחיפושיהם למעלה מחצי־שעה, אף שרב־החובל בְּלוֹק אותת להם שוב ושוב לחזור, ואף שכל רגע נוסף על המים, בסירה שברירית כל־כך, היה טעון בסכנה מיידית וקטלנית. באמת קשה לתפוס איך סירת השירות הקטנה ששהו בה הצליחה לחמוק מחורבן אפילו לרגע. אלא שהיא נבנתה לשרת ציד לווייתנים, וצוידה, כפי שהתברר לי בדיעבד, בקופסאות אוויר בדומה לכמה מסירות ההצלה הנפוצות בחופי וֵילְס.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אחרי חיפושים שלא נשאו פרי במשך פרק הזמן שציינתי קודם, הוחלט לחזור לאונייה, אלא שאך גמרו בדעתם לעשות זאת וכבר עלתה קריאה רפה מחפץ כהה שחלף על־פניהם במהירות. הם רדפו אחריו ועד מהרה הדביקו אותו. התברר שזה כל חלקו האחורי של התא של "אריאל". אוגַסטוס נאבק בסמוך לו ונראה מתייסר בחבלי מוות. כשתפסו אותו התגלה שהוא מחובר בחבל אל קורות העץ הצפות. את החבל הזה, כזכור, כרכתי אני־עצמי על מותניו וקשרתיו בקשר אמיץ אל לוֹלָב טבעתי כדי להחזיקו במצב ישיבה, והתברר שהמעשה הזה שעשיתי הוא שהציל את חייו בסופו של דבר. "האריאל" היתה בנויה באופן רופף, ומדרך הטבע התפרק גופה כשצללה בים; כפי שהיה ניתן לצפות, הרים זרם המים שפרץ פנימה את סיפון התא וניתק אותו לגמרי מן הקורות הראשיות, והוא עלה (בלי ספק יחד עם שברים אחרים) אל פני המים – אוגַסטוס צף אתו וכך נחלץ ממוות נורא.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">עברו שעה ויותר מאז הועלה אל סיפון "הפינגווין" לפני שהצליח לדווח מיהו ומהו או להבין מה בדיוק אירע לסירתנו. לבסוף התעורר לגמרי לחיים ודיבר באריכות על תחושותיו בשעה שהיה במים. ברגע ששבה אליו הכרתו במידת־מה, כך סיפר, מצא את עצמו מתחת לפני המים, מסתחרר סביב־סביב במהירות בל־תתואר, וחבל כרוך על צווארו במהודק שלוש או ארבע פעמים. שנייה אחר־כך הרגיש שהוא מתרומם במהירות, ואז נחבט ראשו באלימות בחומר קשיח והוא איבד שוב את ההכרה. כשהתעורר פעם נוספת כבר חל שיפור במצבו – ועדיין היתה הכרתו מעורפלת ומבולבלת במידה רבה. עכשיו כבר ידע שאירעה תאונה, וכי הוא נמצא במים, אף שפיו היה מעל לפני המים והיה ביכולתו לנשום באופן חופשי למדי. אפשר שבאותה עת נסחף סיפון התא במהירות עם הרוח וגרר אותו אחריו צף על גבו. היה לו ברור שכל עוד יחזיק מעמד במצב הזה, כמעט בלתי־אפשרי שיטבע. עד מהרה הטיל אותו גַל־נֵד היישר לרוחב הסיפון, ובתנוחה הזאת הצליח להישאר וצווח בהפסקות בניסיון להזעיק עזרה. ממש לפני שמר הֶנדֶרסון גילה אותו אילצה אותו העייפות להרפות מאחיזתו, וכשנפל אל הים היה בטוח שהוא אבוד. בכל הזמן הזה שנאבק הוא לא זכר בכלל את "האריאל" ולא שום עניין אחר שקשור למקור האסון. רגש מעורפל של אימה וייאוש השתלט על כְּשָׁרָיו. כשנאסף לבסוף, בגדו בו כל כוחות הנפש שלו, וכאמור, עברה כמעט שעה מעלותו אל "הפינגווין" ועד שנעשה לגמרי ער למצבו. אשר לי – הקימו אותי לתחייה אחרי שכבר עמדתי על סף המוות (ולאחר שנוסו לשווא כל האמצעים האחרים במשך שלוש שעות וחצי) בעזרת שפשוף נמרץ של גופי במטליות פלנל טבולות בשמן חם – מהלך שהציע אוגַסטוס. הפצע בצווארי, למרות צורתו המכוערת, התברר כלא־רציני, וכעבור זמן קצר התאוששתי מהשלכותיו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"הפינגווין" נכנסה לנמל בערך בתשע בבוקר, אחרי שנתקלה באחת הסערות העזות שידעה נַנטָאקֶט מעודה. שנינו, אוגַסטוס ואני, הצלחנו להגיע אל ביתו של מר בַּרנַארד בזמן לארוחת־הבוקר – שלמרבה המזל הוגשה בשעה קצת מאוחרת, לאחר המסיבה של ליל אמש. אני משער שכל היושבים לשולחן היו בעצמם מותשים מכדי שישימו לב למראנו הרצוץ – שכמובן היה מסגיר אותנו אילו היינו נבחנים בקפידה. אלא שנערים יודעים לחולל פלאים בתחום הולכת השולל, ואני באמת מאמין שלאיש מחברינו בנַנטָאקֶט לא היה אפילו חשד קל שלסיפור הנורא שסיפרו כמה מלחים בעיר על התנגשות בכלי־שיט בלב ים וטביעתם של כשלושים־ארבעים עלובי נפש, היה קשר ל"אריאל", לרעִי או לי־עצמי. שנינו שוחחנו על הנושא לעתים קרובות – ותמיד הצטמררנו. באחת משיחותינו הודה אוגַסטוס בגילוי־לב שמעולם לא נתקף בעתה נוראה כמו בסירתנו הקטנה, כשגילה לראשונה כמה הוא שתוי והרגיש כיצד השיכרון משתלט עליו.</p>

      [1] גוֹחָה - חלק הירכתיים התלוי מעל קו המים (counter). הערות השוליים בספר נוספו בתרגום (אם לא צוין אחרת), ורובן ככולן של המתרגמת. [חזרה]
    
  </div>

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

המאה ה-19 מסעות מסתורין סיפורים קצרים סופרים איקוניים קלאסיקה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!