קו בחול
תגיות: פוליטיקה,המנדט הבריטי,מדינאים דגולים,מלחמת העולם הראשונה,היסטוריה,המזרח התיכון
שם: קו בחול
מחבר/ת: ג’יימס באר
שפה: עברית
תחום: היסטוריה כללית
תת תחום: היסטוריה כללית
מק״ט: 011140772
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<h2>הקדמה מאת פרופסור אלי פודה</h2>
<h4 style="margin-top:-2em;margin-bottom:3em;"></h4>
<p class="noindent">התרגום לעברית לספרו של ג'יימס באר — עיתונאי ואנליסט פוליטי — מגיע בעיתוי מתאים; הספר עוסק ביריבות בין בריטניה וצרפת במזרח התיכון מאז מלחמת העולם הראשונה ועד לעצמאותן של סוריה, לבנון וישראל ב-1948, אולם בחלקו הראשון הוא מתמקד בהקמת המדינות הערביות החדשות באזור הסהר הפורה — עיראק, סוריה, לבנון, פלשתינה וירדן. המשא ומתן בין שתי המעצמות הקולוניאליות הביא ב-1916 לחתימת הסכם חשאי בין שני פקידים, מארק סייקס הבריטי וז'ורז' פיקו הצרפתי, המוכר כהסכם סייקס-פיקו — שהיווה בסיס להקמת אותן מדינות. לאחר כמעט מאה שנה, ביוני 2014, הכריז ארגון המדינה האיסלאמית בעיראק ואל-שאם (הידוע בכינויו דאע"ש*) על הקמת ח'ליפות איסלאמית בראשות אבו אל-בכר אל-בע'דאדי. הארגון העלה סרטון ברשתות החברתיות שכותרתו "הסוף של סייקס-פיקו." בסרטון נראה חייל של הארגון חוצה באין מפריע את הגבול בין עיראק לסוריה, כשהוא מבטיח למחוק את הגבולות המלאכותיים בין מדינות ערב ולייסד מדינה איסלאמית אחת**. צמיחת ארגון המדינה האיסלאמית באה בעקבות כיבוש עיראק על-ידי ארה"ב ב-2003 ובעקבות מהפכות האביב הערבי, אשר יצרו מאז 2011 תוהו ובוהו באזור. מצרים, לוב, תימן, סוריה ותוניסיה עברו תהפוכות בשלטון, מלחמות אזרחים ואלימות. האירועים הללו פגעו ביציבותן הפנימית, יצרו גלי הדף <span >המשפיעים על מדינות שכנות ומאיימים לערוך רביזיה במפה המדינית. אין זה מפתיע אפוא שחוקרי המזרח התיכון תוהים שמא אנו עדים עתה לקריסתו של הסדר ושל הגבולות שעוצבו על-ידי המערב לאחר קריסת </span>האימפריה העות'מאנית.</p>
<p>מקובל לראות בחתימת הסכם וסטפליה (1648), שנחתם בעקבות מלחמת שלושים השנה (1648-1614), את ראשית צמיחתה של מערכת המדינות באירופה. אירוע זה מסמל את ניצחון המדינה הטריטוריאלית על רעיון הקיסרות העל-לאומית. מודל המדינה הריבונית לפי הסכם וסטפליה היה מבוסס על ארבעה עקרונות: אוטונומיה, טריטוריה, הכרה הדדית ושליטה. אחרי "שלום וסטפליה" נוצרה מערכת המבוססת על מדינות עצמאיות וריבוניות, שאינן כפופות למרות-על כלשהי. התמורה המרכזית שחלה במערכת הבין-לאומית בעידן שאחרי הסכם וסטפליה היא העמדתה של המדינה הריבונית הטריטוריאלית על בסיס לאומי ולא על בסיס דתי-נוצרי. ניתן לדמות את ההסכמים שגובשו לאחר מלחמת העולם הראשונה — סן-רמו (אפריל 1920), סבר (אוגוסט 1920) ולוזאן (יולי 1923) — לשלום וסטפליה של המזרח התיכון; על בסיס שורה של הסדרים והסכמות שעוצבו במהלך מלחמת העולם — איגרות מק-מהון חוסין (1915), הסכם סיקס-פיקו (1916), הצהרת בלפור (נובמבר 1917) ועוד — הוקם סדר טריטוריאלי חדש. שלא כמו הסדר האירופי, הגבולות של כמה ממדינות המזרח התיכון נכפו על תושבי האזור בעקבות משא ומתן ומאבקים בין בריטניה, צרפת, רוסיה, ארצות-הברית ואיטליה, השתיים הראשונות מילאו תפקיד עיקרי ב"משחק הגדול." קריאת המסמכים והמקורות שעסקו בתקופה זו מלמדים עד כמה תהליך זה היה שרירותי ומלאכותי והתבצע על-ידי שורה של מנהיגים ופקידים שלא היו בקיאים, בלשון המעטה, בתולדות האזור, בעמיו ובתרבויותיו. ולכן, הגבולות הותוו לא פעם על המפה — או על החול בלשונו הציורית של באר — על פי אינטרסים פוליטיים וכלכליים מבלי להתחשב בצרכים או ברצונות של האוכלוסייה המקומית.</p>
<p>ספרו של באר עוסק בהקמת הישויות הטריטוריאליות הערביות החדשות באזור הסהר הפורה, וכן במהלכו של משטר המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון והמנדט הבריטי בפלשתינה עד להשגת עצמאותן בשנות ה-40 של המאה ה-20. ספר זה אינו הראשון העוסק בסוגיות אלה, אולם הוא שונה מכיוון שהמוטיב המרכזי השוזר את חלקיו הוא התחרות — או היריבות — בין בריטניה וצרפת על שליטה במזרח התיכון*."  מורכבותה של מערכת יחסים זו — שנעה בין שיתוף פעולה ביניהן נגד גרמניה בשתי מלחמות העולם ובין מזימות ותככים זו נגד זו באזורי המזרח התיכון — מוכרת אף היא; ג'והן מרלו פרסם כבר ב-1971 ספר שכותרתו: "אלביון הבוגדנית: שורשי היריבות האנגלו-צרפתית**."    ואולם, ספרו של באר משתמש לראשונה במקורות מהארכיונים של המודיעין הצרפתי והבריטי, אשר מראים בצורה ברורה כיצד שירותי הביון פעלו לגייס יחידים וארגונים מקרב האליטה המקומית, וזאת כדי לקדם את האינטרסים שלהם במדינת היעד כנגד המעצמה הקולוניאלית האחרת. מאז יצא לאור ספרו של באר ב-2011, נוסף גם ספרו של החוקר הישראלי מאיר זמיר, המבוסס אף הוא על מקורות מודיעין צרפתיים חדשים, אשר לא רק מאוששים את קביעותיו של באר באשר לקיומה של יריבות ותככנות בין שני הצדדים, אלא אף מרחיבים את גבולותיה ועומקה***.</p>
 
<p>שורשי היריבות בין אנגליה לצרפת נעוצים בהיסטוריה הרחוקה, כיבוש צרפת על-ידי אנגליה עוד במאה ה-15 וסיפורה המיתולוגי של ז'אן ד'ארק. ואולם, את היריבות בעידן המודרני הציתה תקרית שהתרחשה בשנת 1898, בכפר קטן בשם פשודה, על גדות הנילוס הלבן. כוחות הצבא הבריטי, בפיקודו של לורד קיצ'נר, שפעלו לדכא את מרד המהדיה בסודן, נתקלו בכוח צרפתי קטן שניסה לקרוא תיגר על השליטה הבריטית. לאחר משא ומתן מדיני קיבל הכוח הצרפתי הוראה לסגת  מפשודה. אמנם המהלך נעשה בהסכמה וגובה בהסכם "(ההסכמה הלבבית", 1904) על חלוקת מושבות קולוניאליות באפריקה, באסיה ובאמריקה, אך הנסיגה נתפסה בדעת הקהל בצרפת כהשפלה וכבר אז נפוץ בעיתונות השימוש במושג "אלביון הבוגדנית." תקרית זניחה לכאורה זו הפכה, כפי שמראה באר בספרו, למוטיב חוזר בתפיסת הצרפתים את הבריטים; הדימוי השלילי של האחר תקע יתד, והוא עתיד להופיע גם באפיזודות נוספות, כמו למשל במעורבות של הבריטים במרד הדרוזי בסוריה (1927-1925), במהפכה התחוקתית בלבנון (נובמבר 1943) ובמשבר בסוריה (מאי 1945). זאת ועוד, שאלת הכבוד — או ההשפלה — כפי שבאה לידי ביטוי בתקרית פשודה המשיכה להעכיר את היחסים בין המדינות; כך, למשל, כאשר התערבו הבריטים כדי למנוע מצרפת לדכא את המרד בסוריה, אמר דה גול: "אני מודה, איננו במצב שיאפשר לנו לפתוח בפעולות איבה נגדכם כרגע. אבל אתם העלבתם את צרפת ובגדתם במערב. את זה אי אפשר לשכוח." מסתבר אפוא כי דימויים שליליים של האחר ושאלת כבוד והשפלה ממלאים תפקיד לא רק במצבים של קונפליקט מתמשך ובלתי נשלט — כמו למשל הסכסוך הישראלי-ערבי — אלא גם במערב ובמצבים של קיום בריתות ושיתוף פעולה. דימויים אלה, כפי שבאר מראה, לא נשארו בעולם התפיסתי בלבד, אלא מילאו תפקיד בעולם הריגול והדיפלומטיה.</p>
<p>יתרונו הגדול של הספר הוא ביכולתו של המחבר לשלב בין מחקר היסטורי לכתיבה עיתונאית. התוצאה היא קריאה מהנה של אירועי התקופה, המקבלים ממשות באמצעות ציטטות שיש בהן אנקדוטות. ציטטות אלה לא תמיד מסכמות כראוי את עיקרי המסמך או את דברי המצוטט, אולם הן מחדדות מציאות שלעתים נראית מעורפלת או הפכפכה. כך, למשל, כאשר מארק סייקס, מאדריכלי הסכם סייקס-פיקו, רצה להראות לשר החוץ בלפור את הגבול שברצונו לשרטט על המפה, הוא "העביר את אצבעו על המפה שנחה לפניהם על השולחן [ואמר] הייתי רוצה למתוח קו מהאות האחרונה של עכו ועד לאות האחרונה של כרכוכ." ובכלל, ניכר כי המחבר מייחס חשיבות רבה לאישיותו של האדם — בין אם מדובר במנהיג בעל שיעור קומה, בפקיד דיפלומטי או באיש מודיעין. אין זה מפתיע כאשר מדובר בדמויות היסטוריות כמו וינסטון צ'רצ'יל או שארל דה גול, אולם כמה מפרקי הספר של באר מתמקדים בדמויות מוכרות פחות כמו מארק סייקס, ז'ורז' פיקו,  לואיס ספירס, אנטונין ז'וסן, וולטר פרנסיס סטירלינג, ברטראן דה- ז'ובנל, ועוד שורה ארוכה של דיפלומטים, פקידים קולוניאליים, אנשי  צבא ומודיעין עלומים ברובם אשר כתבו במו ידיהם את ההיסטוריה. כאן מתגלה כישרונו הגדול של באר לארוג יריעה היסטורית מרתקת וקוהרנטית המחברת בין דמויות מרתקות לאירועים.</p>
<p>ההתמקדות של באר באישיות מקבלי ההחלטות וממלאי התפקידים בשירות הדיפלומטי, הצבאי והמודיעיני מעניקה לקורא הצצה נדירה לתוך תפיסת עולמם, אשר הייתה בסיס לקולוניאליזם המערבי; זו הייתה אמונה בלתי מעורערת בזכותם — ואולי אף חובתם — המוסרית והפוליטית לשרטט גבולות מדיניים ולנהל קולוניות (ובמזרח התיכון: מנדטים) ללא התחשבות מיוחדת באוכלוסייה המקומית; חשיבה קולוניאלית זו לוותה פעמים רבות בתפיסה גזענית ומתנשאת על בני המקום — ערבים ויהודים כאחד. תפיסה אימפריאליסטית זו, יש להודות למצער, חדרה גם לכתיבתו של באר; ההיסטוריה, לדידו, נעשית על-ידי קומץ של מנהיגים, דיפלומטים ופקידים בריטים וצרפתים, שניהלו במידה רבה את האזור. גישה כזו, באופן טבעי, אינה רואה בשחקנים המקומיים בעלי תפקיד מרכזי בדרמה ההיסטורית אלא אם כן הם שיתפו פעולה עם המעצמה המנדטורית. תפיסה זו, יש להניח, הנחתה גם את בחירת המקורות; הספר מבוסס על מקורות ארכיוניים בריטיים וצרפתיים, כמו גם אוספים פרטיים, אולם הוא אינו מתבסס על מקורות ערביים או ישראליים (ראשוניים ומשניים), שהיו עשויים להעניק תובנות על עמדת "הילידים." כך, למשל, הפן-ערביות מוזכרת בהערת אגב כאיום על בריטניה, אולם פרט לכך אין דיון של ממש בתופעה אידיאולוגית מרכזית שמילאה תפקיד חשוב בפוליטיקה של עיראק וסוריה. ניתן להצדיק היעדרם של מקורות אלו בכך שמטרת המחבר הייתה להתמקד ביריבות האנגלו-צרפתית; ואולם, היעדר זה בולט במיוחד במחקר שמנסה — ומצליח במידה רבה — להדגיש את מידת הנכלוליות של ההתנהגות הבריטית והצרפתית, לא רק ביחסם זה לזה, אלא גם ביחסם לתושבי המקום. יתרה מזו, ההתמקדות של המחבר ביריבות בין המעצמות אינו מאפשר לו לנתח את השלכות הקולוניאליזם על המשטר ועל החברה ולהראות כיצד משטר המנדט (הצרפתי אף יותר מהבריטי) העמיק את השסעים והחיכוכים שהיו קיימים בין העדות השונות עוד קודם להקמת המדינה.</p>
<p>העניין של בריטניה במזרח התיכון נבע משילוב של שלושה אינטרסים: הראשון, שליטה על הפקת ויצוא הנפט מאיראן ומעיראק, במיוחד לאחר שהצי עבר משימוש בפחם לנפט ב-1912; השני, שליטה על תעלת סואץ — העורק הכלכלי של האימפריה הבריטית, ועקב כך שליטה על פלשתינה ועל מצרים כאזור חיץ המגן על התעלה; והשלישי, שליטה על דרכי היבשה והים המובילות להודו, דרך תעלת סואץ לים האדום או דרך המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי. לצרפת, מאידך, היו אינטרסים בצפון אפריקה (שאיננה נדונה בספר) ובלבנט; בלבנון קיימו הצרפתים קשרים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים עם הקהילה המרונית. מאז הצטרפה הכנסייה המרונית לכנסיה הקתולית ב-1736, הפכה צרפת — בהיותה מגנת הקתולים ברחבי האימפריה העות'מאנית — למגנת המרונים בלבנון. כמו כן, חברות כלכליות מצרפת פעלו ברחבי סוריה ולבנון, ואף הקימו לובי מסועף במערכת הפוליטית של צרפת שנועד לקיים ולשמר את השפעתן. פרט לכך, המרוץ אחר קולוניות מעבר לים בסוף המאה ה-19 באפריקה, באסיה ובאמריקה הפך לגורם בפני עצמו, אשר נועד לחזק את הדימוי של הכובש כמעצמה בזירה הבינלאומית. ולכן, הניסיונות של בריטניה לסלק את צרפת מסוריה ומלבנון במהלך מלחמת העולם השנייה, כפי שמראה לנו באר בפרוטרוט, נתפסו על-ידי צרפת לא כביטוי של דאגה בריטית כנה לעצמאותן של מדינות ערב, אלא כרצון לשחזר את פשודה — מילת קוד להשפלת הצרפתים. ולכן, גם הסיוע של צרפת לארגון הימני היהודי, לח"י, במאבקו נגד המנדט הבריטי בפלשתינה, יכול להיתפס כניסיון להשיב לבריטים כגמולם על מה שנתפס בעיני הצרפתים כסילוקם מסוריה ומלבנון על-ידי הבריטים.</p>
<p>ראוי לצטט תובנה שהביא המחבר על ההשלכות (השליליות) ארוכות הטווח של משטר המנדט:</p>
<p> </p>
<p  class="letter2 noindent noindent"  >החסות שהעניקו הבריטים ליהודים בפלשתינה והצרפתים לנוצרים בלבנון היו ביטוי למדיניות שנועדה לחזק את אחיזתן של שתי המעצמות באזור באמצעות הכרת התודה של שני המיעוטים. ההערכה שלה זכו צעדים אלה הייתה קצרת ימים, אך הם הצליחו לעורר טינה עמוקה בקרב האוכלוסייה המוסלמית ערבית, שהיוותה רוב בשתי הארצות, ובאזור כולו. בזמן שהאהדה כלפי בריטניה וצרפת פחתה ונעלמה, נאלצו השתיים לכרות בריתות שרק הצליחו להגביר את הניכור בין הערבים והיהודים, המוסלמים והנוצרים. שינויי המדיניות הפתאומיים של שלטונות המנדט, שנבעו תמיד מלחץ חיצוני, וסירובם להקים ממשלות ייצוגיות משמעותיות, הבהירו לנשלטים על-ידי שתי המעצמות שהאלימות משתלמת (עמ' 374).</p>
<p> </p>
<p class="noindent">מאה שנה לאחר הסכם סיקס-פיקו — שתופס חלק חשוב בסיפור של באר — קריסתן של עיראק וסוריה (כמו גם של לוב ושל תימן), אל מול הצלחת דאע"ש, הביאה כמה חוקרים לנבא את סוף עידן "מדינת הלאום" בעולם הערבי*. העיסוק בשאלת המדינה הטריטוריאלית והריבונות בעולם הערבי מחזיר את הדיון לשאלת היסוד והיא האם "שתיל של שיטה פוליטית מודרנית שהומצאה באירופה...ישרוד בקרקע הזרה של המזרח התיכון?"**</p>
<p>ספרו של באר מראה בצורה בהירה וחדה, כי הגבולות ששורטטו באזור הסהר הפורה לאחר מלחמת העולם הראשונה היו מלאכותיים. ואולם, כפי שמראה הגאוגרף גדעון ביגר, רוב הגבולות של מדינות בעולם נוצרו על-ידי הקולוניאליזם המערבי***. ועם זאת, מרבית הישויות המדיניות באסיה, באפריקה ובאמריקה הצליחו לשמור על שלמותן הטריטוריאלית, גם אם במחיר של מלחמות ואלימות. בנוסף, נראה כי הגבולות במזרח התיכון לא היו כה "מלאכותיים" כפי שמקובל להניח, אלא מבוססים על מרחבים שדומיינו כבר במהלך קיומה של האימפריה העות'מאנית; לטענת אליה חאריק, ההיסטוריה של 18 מדינות באזור מלמדת, כי לא רק שהן חברות ישנות, אלא אף ישויות טריטוריאליות וותיקות מאז המאה ה-19 ואף קודם לכן. דבר זה נכון בעיקר באשר למצרים, מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה; כמה ממדינות המפרץ; ואזור הלבנון*.</p>
<p>מאז הקמת המדינות הריבוניות החדשות במזרח התיכון הערבי חלפה כמעט מאה; בתקופה ארוכה יחסית זו השקיעו האליטות משאבים רבים בתהליכי בניית מדינה ואומה. יש להניח כי לאחר מאה שנה של תהליכי סוציאליזציה שונים נבנתה זהות לאומית במדינות חדשות כמו עיראק, סוריה, לוב, תימן, ירדן, סעודיה ועוד**. ואולם, אם ניתן למדוד באופן יחסי את מידת חוזקם של מוסדות המדינה, קשה — אם לא בלתי אפשרי — למדוד את קיומה ואת מידת עומקה של הזהות הלאומית, במיוחד במדינות שבהן אליטות שונות בנו נרטיבים וסמלים לאומיים שונים. הפרספקטיבה ההיסטורית הקצרה מקשה להעריך את יכולתה של המדינה הטריטוריאלית להתמודד עם אתגר המדינה האיסלאמית. עם זאת, ניתן להציע כמה מסקנות ביניים: ראשית, הסיכוי לשימור המדינה, ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית הינו גדול יותר: א) במדינות שבהן יש מתאם גבוה בין האליטה השלטת ובין הקבוצה הדומיננטית מבחינה דתית ואתנית (כמו למשל מצרים, סעודיה, תוניסיה;) ב) במדינות שהמשטר נהנה ממידה מסוימת של לגיטימציה דתית או פוליטית או נהנה משליטה על משאבי רנטה המאפשרים לו "לקנות" את נאמנותם של התושבים (ירדן ומרוקו מצד אחד, או סעודיה ומדינות המפרץ מצד שני.) שנית, הסכנה לריבונות או לשלמות הטריטוריאלית קיימת בחמש מדינות — סודן, תימן, לוב, עיראק וסוריה. ואולם הואיל ושלוש הראשונות מוקפות מדינות יציבות שיעשו כל מאמץ לשמר את גבולותיהן, יש להניח כי כל שינוי טריטוריאלי יתבצע בגבולות המדינה הקיימת. הסהר הפורה הוא האזור היחיד שבו החלל השלטוני יצר כר נוח למדינה האיסלאמית לנסות ולקבע גבולות חדשים בעיראק ובסוריה, עם פוטנציאל לאיום טריטוריאלי גם בלבנון ובירדן. עם זאת, מעורבות רוסיה ואיראן למען חיזוק משטר בשאר אל-אסד בסוריה, והסיוע האמריקני למשטר בעיראק, מלמדים כי המאבק על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות אלה נמצא עדיין בעיצומו, וכי מוקדם מדי לבטל או להספיד קיומה של מדינה כלשהי.</p>
<p>לסיכום, באר מגולל בספרו, קו בחול, סיפור מרתק של יריבות בין שתי "בעלות ברית" במחצית הראשונה של המאה ה-20 — תקופה הרת גורל בתולדות המזרח התיכון הערבי. בריטניה וצרפת לא רק שעיצבו את גבולותיהן של כמה ממדינות ערב, אלא היו גם אחראיות במידה רבה על תהליכי בניית מדינה ואומה. האופן השרירותי והאקראי שבו התקבלו החלטות גורליות על-ידי מעצמות המערב מדגיש עד כמה ההיסטוריה איננה בהכרח, כפי שטען בצדק ישעיהו ברלין, בלתי נמנעת*; במלים אחרות, מה שקרה — לא בהכרח היה חייב לקרות, אלא היו אלטרנטיבות. ואולם, רגשות כמו יוקרה, כבוד, קנאה ולעתים סתם גחמנות — ולא רק שיקול דעת והיגיון — שיחקו תפקיד חשוב בקבלת החלטות. במצב זה, עולה שאלת החמצת הזדמנויות היסטוריות — או הדרך שלא נבחרה, כשם שירו המפורסם של רוברט פרוסט** — לדיון מחודש, אף אם רבים יטענו כי היא אינה חלק מעבודתו של ההיסטוריון***. מכל מקום, אירועי השנים האחרונות במזרח התיכון מאז "האביב הערבי" מראים לנו, שוב, עד כמה העבר נוכח בהווה והוא, קרוב לוודאי, ימשיך לעצב גם את העתיד.</p>

<p> </p>
<p dir="rtl">*   דאע"ש הינו קיצור בערבית של המונח "מדינה איסלאמית בעיראק ובשאם" (דולה אסלאמיה פי אל-עראק ואל-שא'ם.) מאוחר יותר שינה הארגון את שמו ל"מדינה האיסלאמית," וזאת כדי לא להגביל את מרחב השאיפות הטריטוריאליות לעיראק ולסוריה בלבד.</p>
<p dir="ltr">** https://www.youtube.com/watch?v=i357G1HuFcI</p>

<p dir="rtl">*   ראה בהקשר זה: דוד פרומקין, השלום האחרון: כך נוצר המזרח התיכון המודרני 1922-1914 (ת"א: דביר, 1994); מלקולם א' יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה (ירושלים: מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1996:

<span dir="ltr">   Efraim Karsh and Inari Karsh, Empires of the Sand: The Struggle for mastery in the Middle East 1789-1923 (Cambridge: Harvard University Press, 1999); Eugene Rogan, The Fall of the Ottomans: The Great War in the Middle East (London, Basic Books, (2015).</span></p> 
<p dir="ltr">**  JohnMarlowe,Perfidious Albion: The origins of Anglo-French Rivalry  in the Levant (London: Elek Books, 1971).</p>
<p dir="ltr">***  Meir Zamir,The Secret Anglo-French War in the Middle East  (London: Routledge, 2015).</p>

<p dir="rtl">* כך למשל הנרי ברקי כתב, כי "המדינה כפי שאנחנו מכירים נעלמת במזרח התיכון". ראה;</p>
<p class="noindent" dir="ltr" >Henri Barkey, "The Middle East's Chaotic Future," The Washington Post, 21 April 2015; Juan Cole, "The End of National Sovereignty in the Middle East? Iraqi Kurdistan Sends troops into Syria,” 23 October 2014, see  http://www.juancole.com/2014/10/national-sovereignty-kurdistan.html</p>
<p dir="rtl">**פרומקין, השלום האחרון, ע"מ .467-466</p>
<p dir="ltr">***  GideonBiger,The Encyclopedia of International Boundaries (New York: Facts on File, 1995), Introduction.</p>

<p dir="ltr">* Iliya Harik, "The Origins of the Arab State System," in Giacomo Luciani (ed.), The Arab State (Berkeley: University Press of California, 1990), pp. 1-28.</p>

<p dir="rtl">**  על תהליכי בניית אומה במדינות ערב, ראה: </p>
<p class="noindent" dir="ltr" >Elie Podeh, The Politics of National Celebrations in the Arab Middle East (Cambridge: Cambridge University Press, 2011).</p>

<p dir="rtl">* ישעיהו ברלין, "כורח היסטורי", בתוך ארבע מסות על חירות (ת"א: רשפים, 1971), ע"מ 169-98.</p>

<p dir="rtl">**  Robert Frost, "The Road Not Taken," The Poetry of Robert Frost,   edited by Edward Connery Latham (New York: Holt, Rinehardt and Winston, 1969), p. 105: כותרת השיר הפכה לכותרת ספרו באנגלית של איתמר רבינוביץ שעוסק במשא ומתן של ישראל עם שכנותיה לאחר מלחמת 1948. הספר תורגם לעברית תחת הכותרת: השלום שחמק: יחסי ישראל-ערב, 1952-1949 (ת"א: כתר, 1991).</p>

<p dir="rtl">***  בנושא שאלת החמצת הזדמנויות בהיסטוריה, ראה:  Elie Podeh, Chances for Peace: Missed Opportunities in the Arab-Israeli Conflict (Austin: .University Press of Texas, 2015), Ch. 1</p>
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
פוליטיקה המנדט הבריטי מדינאים דגולים מלחמת העולם הראשונה היסטוריה המזרח התיכון
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!