שבויה במשימה

שושן הרן

במשך 50 ימים הוחזקה שושן הרן בשבי יחד עם בני משפחתה – בהם פעוטה בת שלוש בלבד – תחת איומי המחבלים ואימת הפצצות צה”ל. אחרי ששוחררו, נבעו ממנה המילים.
זהו סיפור על הישרדות פיזית ותודעתית כשהמוות אורב בכל רגע, בכל מקום, ועל נחישות להיישיר מבט אל מול רוע טהור שנחשף בשיחות ארוכות עם השובים.
זהו גם מסמך המלווה את המאבק להשבת כל החטופים, מתאר את ממדי השנאה המושרשת בעזתים וקורא לעולם החופשי להתעורר ולפעול נגד אידיאולוגיה רצחנית שמסכנת את קיומו.
שבויה במשימה הוא עדות עוצמתית שכתובה ביד רגישה ומותירה את הקורא עם מחשבות זמן רב אחרי סיום הקריאה.
ד”ר שושן הרן, בת קיבוץ בארי שבעוטף, היא מייסדת עמותת Fair Planet שפועלת למען חקלאים באפריקה, מייסדת שותפה של ארגון ReHome שלוקח חלק בשיקום נפגעי שבעה באוקטובר וחברה בגוף המייעץ של Hostage Aid, ארגון שנאבק לשחרור חטופים ברחבי העולם.
שם: שבויה במשימה
מחבר/ת: שושן הרן
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
מק״ט: 011325621

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00

קרא פרק ראשון

					 
	
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">פרק 1</h2>
			<h2 class="chapter">העולם של אתמול</h2>
			<h3 class="above"><span class="bold">4 באוקטובר </span><span class="bold">2023, יום רביעי</span></h3>
			<p class="fspace">כמו תמיד אני מתעוררת לפני אבשל, ויוצאת להליכת בוקר דרך הפשפש הקטן בגדר הביטחון שמקיפה את הקיבוץ. אני פונה מערבה - שם, במרחק ארבעה וחצי קילומטרים, נמצא גבול רצועת עזה - אבל אין בי שום פחד. הרי הבטיחו לנו שהצבא, על בסיסיו הממוקמים בינינו לבין הגבול, מגן עלינו. אני מתחילה ללכת על הכביש הצר שמתפתל בין שדות שנחרשו לקראת זריעת תפוחי האדמה מצפון, לבין חלקות מטעי המנגו והאבוקדו מדרום. ההליכה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוויר עדיין צלול וצונן, אהובה עלי במיוחד. הראש נקי ממחשבות ובמוחי מתנגן שיר קצבי, עוד מימי החלוצים שהקימו את קיבוץ בארי בשנת 1946:</p>
			<p class="letterinspace">שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ</p>
			<p class="letterin">מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!</p>
			<p class="letterin">אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה</p>
			<p class="letterin">וְהַמַּחְרֵשָׁה</p>
			<p class="letterin">שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.</p>
			<p class="letterin">אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן</p>
			<p class="letterin">הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,</p>
			<p class="letterin">וְנַדְלִיקָה שׁוּב,</p>
			<p class="letterin">שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,</p>
			<p class="letterin">בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>1</span></span></p>
			<p class="fspace">הקצב של השיר, האופטימיות שבו והקשר שלו לעבודת האדמה, מלווים אותי כמו מנטרה מדיטטיבית בזמן ההליכה.</p>
			<p class="text">מימין לכביש אני מבחינה בשקי הענק של זרעי תפוחי אדמה מפוזרים על פני הקרקע החרושה. לפי הכיתוב על השקים אני מזהה את חברת הזרעים שטיפחה את זן תפוחי האדמה. בצירוף מקרים משעשע, בעוד שלושה ימים, בשבעה באוקטובר, מתוכננת לי טיסה להולנד, כדי להיפגש עם מטפחי הזרעים של החברה הזאת ולדון איתם על שיתוף פעולה עם Fair Planet, העמותה שהקמתי לסיוע לחקלאים קטנים באפריקה באמצעות גישה לזרעים מובחרים וידע חקלאי מתקדם.</p>
			<p class="text">אני מגיעה לנקודה שבה הכביש מתפצל ובוחרת בפנייה ימינה, לכיוון נחביר, האתר שבו הקימו הורי, רנה ואברהם הברון, יחד עם עוד 27 צעירים נלהבים את קיבוץ בארי, לפני שעבר למיקומו הנוכחי. מימיני ומשמאלי מתפתלים ערוצי ואדיות בין חמוקי גבעות המכוסות בצמחייה רעננה שנבטה בעקבות הגשמים הראשונים של העונה. הכביש עולה ויורד ובהתאם גם קצב פעימות הלב שלי. כשאני מגיעה לנחביר אני רואה את מגדל המים הישן ואת בית הביטחון, מבנה אבן בודד שכונה על ידי ותיקי בארי "מיקי מאוס", בשל שתי עמדות ההגנה על גגו שנראו כאוזניו של העכבר המפורסם. קירות המבנה, ששרד את מתקפות הצבא המצרי בזמן מלחמת השחרור ב־1948, מחוררים מסימני ירי ופגיעות פגזים, אך הוא נותר עומד על תלו. בתוכו הקימה אמי מוזיאון קטן שמתאר את ימי ההתיישבות הראשונים במקום. משמאל לכביש, מול מגדל המים, אני רואה תעלות חפורות, מחופות בשקי חול ישנים, ששימשו באותם ימים מחסה לחברי הקיבוץ מפני הפצצות האויב.</p>
			<p class="text">הדרך ממשיכה להתפתל כלפי מטה ומדרום לכביש אני רואה עדר כבשים, מונהג על ידי נער בדואי. תמיד מפליא אותי כיצד רועה הצאן מצליח לבדו להנהיג עשרות כבשים ולהובילן משטח מרעה אחד לשני בצורה כל כך מאורגנת.</p>
			<p class="text">אני ממשיכה בהליכה עם הדרך המתפתלת ואז נגלים לפני, במרווחים מדודים זה מזה, מגדלי התצפית הצבועים לסירוגין אדום ולבן שנבנו על גדר הגבול הגבוהה בינינו לבין רצועת עזה, ומעליהם מרחף בלון הליום בגובה מאות מטרים, מצויד במצלמות מתוחכמות וצופה ללא הפסקה אל עבר הרצועה.</p>
			<p class="text">הגבול החסום בגדר מעל ומתחת לקרקע, מערכות התצפית, החיישנים ומכשור ההיי־טק שווקו לנו, אנשי יישובי "עוטף עזה" הסמוכים לגבול, כפסגת הטכנולוגיה ההגנתית. כזאת שתספק מידע בזמן אמת על פעילות מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי ותאפשר זמן תגובה מספק לצה"ל, לבלימת כל תקיפה, אם וכאשר תתרחש.</p>
			<p class="text">זאת הטכנולוגיה וזה צה"ל אשר יכזיבו אותנו כעבור שלושה ימים, ביום שבו אותם מחבלים, ובעקבותיהם אלפי אזרחים שטופי שנאה, יפרצו את הגדר, יפלשו ליישובים, ירצחו יותר מ־1,200 אנשים ויחטפו 251 אזרחים וחיילים.</p>
			<p class="text">עם הגיעי לצומת T, ליד מקום יפהפה שבו בעונת פריחת הכלניות אנחנו נפגשים לפיקניק תחת צִלם של עצי האיקליפטוס, אני חוזרת על עקבותי והולכת באותה דרך הביתה.</p>
			<p class="text">אלה הימים של חופשת סוכות, מזג האוויר נוח ובתחזית מעדכנים שצפויה ירידה קלה בטמפרטורות. אבשל מתכנן לצאת היום להפלגה ביאכטה ששכר ביחד עם חברים, אחרי שסיים בשבוע שעבר את קורס הסקיפרים. היום מזג אוויר מושלם בים התיכון, ובפעם הראשונה הוא יוכל לשמש כסקיפר.</p>
			<p class="text">אני מגיעה הביתה ולפני שאבשל יצא לשיט, מתכננת איתו את המשימות שיש לבצע לקראת בואם של עדי ובני משפחתה, שיגיעו להתארח אצלנו בערב חג שמחת תורה.</p>
			<p class="text">אבשל נוסע ואני מתקשרת לאחותי הקטנה לילך, שגרה עם בעלה אביתר (תרי) במרחק של כ־100 מטרים מאיתנו, בבית המערבי ביותר בקיבוץ. אני אוהבת מאוד לבוא אליה, לשבת איתה במרפסת, לזלול תותים אדומים ועסיסיים שהיא קוטפת מעץ התות שנטעה עם תרי בחצר ביתם, ולהביט ביחד בשקיעת השמש מעבר למטע החוחובה הסמוך לביתה.</p>
			<p class="text">לילך, גבוהה ממני ותמירה, בעלת שיער שחור גלי ועיניים מאירות, ולבושה כמעט תמיד בטוניקות כותנה צבעוניות, מגיעה לביתנו עם צנצנת של עוגיות שוקולד־צ'יפס שאפתה בעצמה. היא יודעת שאבשל אוהב אותן במיוחד והתחשק לה לפנק אותו.</p>
			<p class="text">על כוס קפה הפוך אנחנו מתאמות מתי ניפגש כדי לנסוע לאירוע הענק של "נשים עושות שלום" וארגון הנשים הפלסטיניות "נשות השמש", שמתקיים הערב בחוף נווה מדבר בצפון ים המלח.</p>
			<p class="text">ויויאן סילבר, חברתי, שגרה מעברה השני של המדרכה בשכונה שלנו, היא ממייסדות תנועת "נשים עושות שלום" ופעילה מרכזית בה מאז הקמתה. מטרת התנועה, שמונה יותר מ־45 אלף נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בארץ, היא לפעול לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, יחד עם תנועת נשים פלסטיניות, באמצעות הסכם מדיני מכבד, שמקובל על שני הצדדים. לילך חברה פעילה בארגון, ואילו אני מעורבת פחות. רוב זמני מוקדש לפעילות של Fair Planet באפריקה, לכן אני מצטרפת לאירועים שלהן רק מדי פעם.</p>
			<p class="text">ויויאן, שנלחמת כלביאה לפתרון מדיני של הסכסוך עם הפלסטינים, אמרה בעצרת של התנועה ב־2018: "די. אי־אפשר יותר להמשיך בלי אופק מדיני, אי־אפשר לקבל כשגרה מבצעים ומלחמות שמביאים רק הרג, הרס וכאב, ופגיעה בגוף ונפש. אנו קוראות לראש הממשלה, לשר הביטחון ולקבינט - גלו אומץ להוביל חלופות מדיניות שיביאו לנו שקט וביטחון... אנו קוראות לאחיותינו הפלסטיניות בעזה: הצטרפו אלינו וקראו למנהיגים שלכן, די, הטרור לא מיטיב עם אף אחד, גם לכן מגיע שקט וביטחון".</p>
			<p class="text">לוויויאן יש ניסיון בינלאומי רב. היא גם עזרה לי כשייסדתי את Fair Planet, בעצות, בחיבורים לאנשים עם ניסיון בהקמת ארגונים לפיתוח בינלאומי, ובמחשבה כיצד לדייק את הפעילות שלנו באפריקה.</p>
			<p class="text">לילך ואני עולות על אופנינו ומדוושות ביחד, חולפות בין בתי הפעוטות וגני הילדים, ממשיכות במעלה השביל החוצה את הדשא המרכזי של הקיבוץ המוקף בעצי פיקוס גבוהי צמרת ולבסוף, מתנשמות, מחנות את האופניים ברחבה שמקיפה את חדר האכילה.</p>
			<p class="text">אנחנו מתיישבות לארוחת צהריים יחד עם תרי ופול, המטפל שלו, כשמסביב המולת ילדים ומבוגרים, ושקשוק כלי אוכל. הכול משדר שגרה נינוחה בחברה פעילה ומלאת חיים.</p>
			<p class="text">אחרי הארוחה אנחנו לוקחות רכב טרנזיט ממאגר המכוניות המשותף של הקיבוץ, ואוספות ממגרש החניה עוד שש נשים שנרשמו לאירוע.</p>
			<p class="text">בזמן הנסיעה אני מסתכלת על ההזמנה ורואה שמתוכננת עצרת שתדמה "שולחן משא ומתן", ולפניה ייערך "מיצג פיסות שלום". אני שואלת את לילך במה מדובר והיא מסבירה שהרעיון הוא ליצור שטיח של מיליון פיסות בד, מכל מקום בארץ ובעולם, כאשר נשים יהודיות, ערביות ובנות דתות נוספות יקבלו כל אחת פיסה בגודל 35 על 35 ס"מ, ירקמו ויציירו עליה מסרים של שלום, ובאמצעות חיבור כל הפיסות תיווצר קריאה משותפת ועוצמתית.</p>
			<p class="text">בדרך אני מתנמנמת, כהרגלי בנסיעות ארוכות, ומתעוררת סמוך לירושלים כשהכביש מתפתל ויורד לים המלח. אנחנו יוצאות מהרכב ומצטרפות למצעד של אלפי נשים, ביניהן גם מעט גברים, לבושות בלבן - זהו קוד הלבוש של הארגון. כולנו מתקדמים בדרך המדברית לעבר אתר האירוע.</p>
			<p class="text">לאחר ההתכנסות עולות דוברות משני הארגונים, שופעות אופטימיות באשר לכוח של נשים להוביל לפתרון הסכסוך בצורה לא אלימה ולמנוע סבל משני הצדדים. האירוע מסתיים בשירת זמרות על הבמה, מלאה בתקווה לעתיד טוב יותר, ואנחנו חוזרות הביתה.</p>
			<p class="text">בבית, אבשל, שזוף מההפלגה בים (כמו תמיד הוא לא טרח לחבוש כובע נגד השמש), מספר לי בהתלהבות איזה כיף היה לו כסקיפר וכמה הוא נהנה מהחופש, מהעצמאות שבעמדת הקברניט ומהשליטה בכלי השיט.</p>
			<p class="text">חבר שצילם אותו במהלך ההפלגה שולח לי לימים תמונה. אבשל מחזיק את הגה היאכטה בשתי ידיים יציבות, גופו זקוף, משקפי שמש על פניו המחויכות, מבטו מיישיר קדימה, עמידתו גאה ובוטחת. הים והעתיד לפניו.</p>
			<p class="text">כביכול.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">5 באוקטובר 2023, יום חמישי</span></h3>
			<p class="fspace">החג מתקרב ואיתו ההכנות, הקניות והבישולים. הסעודה בערבי שבת וחג היתה תמיד פסגת ההוויה המשפחתית שלנו בבארי. ההכנות לארוחת שישי התחילו כבר ביום חמישי בערב, והיתה חלוקת משימות קבועה ביני לבין אבשל. הוא היה מכין מטבוחה חריפה ועסיסית מעגבניות ופלפלים חריפים שבושלו שעות רבות על אש קטנה, צולה חצילים ומכין סלט חצילים בטחינה שגרם לכולנו ללקק את השפתיים, ובימי שישי בבוקר מציב על כירת הגז סיר ענק עם שלל ירקות, שורשים וצמחי תבלין טריים, ומבשל מרק צח, צמחוני למהדרין, עבור הצמחונים הרבים במשפחתנו.</p>
			<p class="text">בזמן שהמרק התחיל לבעבע, בדרכו לצבור טעמים עזים, שהאפילו על אלה של מרק העוף המסורתי, היה אבשל מעמיד קדירת בשר בסגנון בורגיניון, לאוכלי הבשר שבינינו, ואז יוצא עם חברים לרכיבת אופניים ספורטיבית בשדות בארי. עם שובו, היה ממהר לקנות חלות שבת ריחניות ממאפייה בעיר הקרובה.</p>
			<p class="text">באותו זמן, אני הייתי מכינה לצמחונים קיש או תבשיל טופו עם ירקות ברוטב קארי, סלט חסה טרי ברוטב חרדל, דבש ולימון ועוגה לקינוח. לא פעם אבשל היה מקניט אותי, שלמרות שהוא בישל במשך שעות וטרח והכין וקנה והגיש, השבחים על המנות הצמחוניות היו קולניים יותר מהמחמאות על התבשילים שלו. מה שכמובן לא היה נכון.</p>
			<p class="text">לקראת ערב חג שמחת תורה, שחל השנה ביום שישי, 6 באוקטובר, אנחנו מזמינים את עדי וטל עם הנכדים נווה ויהל. עדי וטל התגוררו בבארי וילדיהם נולדו בקיבוץ, אבל הם עזבו בשנת 2020 בגלל המצב הביטחוני השביר באזור והסכנה שנשקפה מירי הטילים מכיוון עזה, שנמשך כבר יותר מ־20 שנה. את ביתם החדש קבעו בגליל התחתון, בצפון מדינת ישראל.</p>
			<p class="text">הקשר בינינו לבינם הדוק וחם, ואנחנו מאוהבים בנכדים. נווה הוא הנכד הבכור שלנו, זה שהקנה לנו את המעמד הנחשק כל כך, סבא וסבתא. אלה שנהנים מהנכדים, מפנקים ומבלים איתם, אך פטורים מהטיפול והחינוך היומיומי.</p>
			<p class="text">בין אבשל לבין נווה נוצר חיבור מיוחד, וברגע שהוא מגיע לבקר הם מבלים ביחד שעות, במשחק כדורגל בדשא הצמוד לבית, בפינת החי של הקיבוץ ובטיולים משותפים. יולה עדיין קטנטנה וצמודה מאוד לעדי ולטל, אם כי אני מצליחה לפתות אותה לצייר יחד, לשחק איתי בהרכבות ובמשחקי קלפים וזיכרון.</p>
			<p class="text">אני עולה במדרגות הברזל ליחידת האירוח שסידרנו בקומה שמעלינו, ידי עמוסות במגבות ובמצעים נקיים. המדרגות צבועות בתכלת בהיר וסביב המעקה מתפתלת הגפן שצומחת מחצר ביתנו. תוך כדי טיפוס במדרגות אני רואה שהתריסים של חלון הממ"ד מלאים אבק, וחושבת בלבי: הגיע זמן לנקות גם אותם.</p>
			<p class="text">עדי, טל והילדים מגיעים מאוחר בלילה. הם אוהבים לעשות את הנסיעה הארוכה מהצפון בשעות המאוחרות, כשהילדים ישנים ברכב.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">6 באוקטובר 2023, יום שישי</span></h3>
			<p class="fspace">הבוקר מתחיל קצת מאוחר. עדי, טל והילדים עייפים מנסיעת הלילה, ואנחנו באווירת חופשת הסוכות.</p>
			<p class="text">כשאני שומעת את טפיפות הרגליים של נווה יורדות במדרגות, אני מתחילה להכין לו שוקו חם. אני ממיסה אבקת קקאו אמיתית וסוכר במים רותחים, ומוסיפה מעל המשקה הררי קצפת חלב שהקצפתי בפיית הקיטור של מכונת הקפה שלנו. "השוקו האמיתי כמו בבארי שסבתא עושה" הוא מותג אצל נכדי.</p>
			<p class="text">יולה מצטרפת אלינו מעט יותר מאוחר, עדיין בפיג'מה, ותלתליה הבלונדיניים סתורים. גם היא מבקשת ומקבלת את השוקו המסורתי.</p>
			<p class="text">קצת אחרי שסיימנו את הבישולים לחג, אבשל לוקח את נווה לטיול על האופניים שלו. נווה יושב על הכיסא הקטן שמורכב על כידון האופניים, זרועותיו של אבשל מקיפות אותו, ושניהם רוכבים במסלולים המתפתלים בין השדות והמטעים, עולים בגבעות ויורדים בוואדיות מערבה, לכיוון הגבול עם רצועת עזה. תוך כדי רכיבה אבשל מצלם תמונת סלפי שלו ושל נווה, נהנים ביחד, השיער של נווה מתבדר ברוח ופניו של אבשל מציצים מאחוריו, והוא מאושר.</p>
			<p class="text">זוהי התמונה האחרונה שנשארה לנו מאבשל.</p>
			<p class="fspace">בינתיים יולה משחקת עם עדי בפינת המשחקים בבית, טל עדיין למעלה ביחידת האירוח, ואילו אני מתכוננת לנסיעה להולנד במוצאי שבת, ביחד עם אלון הברפלד, שותפי להקמת ארגון Fair Planet.</p>
			<p class="text">הרעיון להקים את Fair Planet נולד במוחי בזמן חופשה, כשטיילתי בהודו עם אבשל ושתי בנותינו, עדי ושקד. באותה עת כבר היה לי ניסיון של יותר מעשר שנות עבודה בחברות זרעים בינלאומיות שמתמחות בטיפוח זני איכות עבור חקלאים ברחבי העולם.</p>
			<p class="text">במשך שנים רבות, עוד כשעבדתי בשדות בארי בצוות גידולי השדה, ידעתי שהזרעים הם הבסיס לייצור המזון בעולם - המקור לכל מה שאנחנו אוכלים. אבל רק כשטיילתי בהודו הבנתי שזרעי האיכות שמשמשים לייצור מזון במדינות המתקדמות, השבעות, לא נגישים לחקלאים בארצות מתפתחות, מוכות הרעב. לכן הם נאלצים להשתמש בזרעים מקומיים מאיכות ירודה והתוצאות הן יבול דל, תזונה לקויה, עוני קיצוני ומלחמת הישרדות קיומית.</p>
			<p class="text">הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לגשר בין הזרעים הטובים בעולם לבין החקלאים העניים בעולם. ידעתי בוודאות שאם הם יוכלו להשתמש בזרעים איכותיים, היבול שלהם יגדל, ההכנסה מחלקותיהם הקטנות תעלה, וחייהם ישתפרו. אבל הרעיון נראה לי גדול ומפחיד. מי אני ומה היכולת שלי לגרום לשינוי כזה? מאידך, נולדתי והתחנכתי בקיבוץ, והערך החשוב ביותר בצורת החיים השיתופית שלנו הוא השוויון. בעיקר שוויון ההזדמנויות.</p>
			<p class="text">התחלתי למנות לעצמי את הסיכונים, האישיים והמקצועיים, שיעמדו בפני אם אסטה מאזור הנוחות שלי, אם אעזוב את העבודה המעניינת והמתגמלת בחברות בינלאומיות שעוסקות בתחום חיוני של פיתוח וטיפוח זרעים.</p>
			<p class="text">מצד אחד, חששתי שאם אנטוש את הכול למען משימה חדשה בהיקף כל כך רחב, אולי אתפס כדון קישוט, או יותר גרוע, כמגלומנית. מצד שני, גם אם אוותר על המשרה הנחשקת בתעשיית הזרעים, אין עלי ועל משפחתי איום כלכלי. אנחנו חלק מקהילה חזקה שהכנסות החברים בה מתחלקות באופן שווה בין כולנו. ידעתי גם שעצם הרעיון לעזור לחקלאים עניים לשפר את הכנסתם, נמצא בהלימה מלאה לערכי החיים השוויוניים בקיבוץ שלנו והנחתי שהוא יזכה להערכה ותמיכה של הקהילה.</p>
			<p class="text">מכיוון שאת אנשי תעשיית הזרעים הכרתי היטב, וידעתי שהם קשורים בכל נימי מקצועיותם ונשמתם לחקלאים בשטח, האמנתי שגם הם יאהבו את הרעיון.</p>
			<p class="text">הסיכונים נראו לי קטנים לעומת ההזדמנות לנסות לחולל שינוי כה משמעותי. החלטתי ללכת על זה.</p>
			<p class="text">הצעד הראשון היה לנסות לבנות מודל שהוא win־win, כזה שייטיב כלכלית גם עם החקלאים העניים וגם עם חברות הזרעים. רק כך ייווצר סיכוי לשינוי אמיתי. התובנות התגבשו לפעולה, וב־2012 עזבתי את חברת הזרעים והקמתי עם אלון, שעבד איתי במשך שנים בחברה ומיד התגייס למשימה, את Fair Planet, ארגון ללא מטרות רווח שיסייע לחקלאים קטנים לצאת ממעגל הרעב והעוני באמצעות גישה לזרעי ירקות איכותיים ולידע חקלאי. החלטנו להתמקד תחילה באפריקה, כי שם נמצאים מוקדי הרעב החמורים ביותר.</p>
			<p class="text">הצעד הבא היה ליצור שיתופי פעולה עם חברות הזרעים כדי שיעמידו לרשותנו את הזנים שיש להם פוטנציאל להתאים לתנאים באפריקה. את הזרעים הללו הכנסנו לניסויי שדה בכפרים באתיופיה - היעד הראשון שבו התמקמנו - וזיהינו את הזנים האופטימליים לשיטות הגידול ולדרישות של השווקים המקומיים. בהמשך גייסנו אנשי מקצוע ומתנדבים שהדריכו את החקלאים כיצד להשתמש נכון בזרעים ולקבל יבול גבוה ואיכותי. במקביל, הכשרנו מדריכים מקומיים שירחיבו את מעגלי ההדרכה. כך יישמנו את התפיסה לפיה מוטב לספק לאדם רעב את החכה מאשר את הדגים, ובמקרה שלנו את הזרעים והידע מאשר את הירקות עצמם.</p>
			<p class="text">במהלך הנסיעה הפעם, במוצאי שמחת תורה בשבעה באוקטובר, מתוכננות פגישות עם אנשי חברות הזרעים ההולנדיות, שבהן נדווח להם על תוצאות מחקר שביצעה האוניברסיטה העברית על השפעת הפרויקט המשותף שלנו באתיופיה.</p>
			<p class="text">אנחנו התרגשנו מאוד מתוצאות המחקר, כי עלה מהן שכמעט כל החקלאים דיווחו על שיפור משמעותי ביבול, על גידול במכירות ועל עלייה ניכרת בהכנסתם השנתית. הם גם סיפרו לסוקרי האוניברסיטה שהכסף שהרוויחו מאפשר להם לשפר את התזונה של המשפחות ולשלוח את הילדים, שקודם נאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, לבית ספר. אני בטוחה שההולנדים גם ישמחו לשמוע שיותר מ־100 אלף חקלאים כבר עברו לשימוש בזרעי איכות, ומייצרים בכל עונת גידול ירקות טריים שמספיקים להאכיל כשמונה מיליון אנשים.</p>
			<p class="text">המטרה הנוספת של הפגישות בהולנד היתה לדון בקידום פרויקטים נוספים באתיופיה, ולהתרחב גם לטנזניה ולרואנדה.</p>
			<p class="text">אני אורזת מזוודת טרולי, מארגנת את תיק היד ותוחבת לתיק המחשב חוברות הדרכה חדשות שהכנו לחקלאים המקומיים. השקענו מאמץ רב בגיבוש הנחיות שנשענות על שיטות הגידול הזמינות להם, כמו חריש האדמה על ידי שוורים והשקיה באמצעות תעלות מים. גולת הכותרת מבחינתנו היתה פיתוח שיטה לדישון מדויק של צמחים תוך שימוש בפקקים של בקבוקי שתייה - כאלה שזמינים בכל מדינות אפריקה. במיוחד היינו גאים באיורים המדגימים כל פעולה במהלך הגידול, כדי שגם חקלאים שאינם יודעים קרוא וכתוב יוכלו להבין את ההנחיות וליישם אותן.</p>
			<p class="text">אחרי הצהריים, הילדים מכינים קישוטים לסוכה שהקמנו על הדשא בחצר ביתנו כבר לפני שבוע, לקראת ערב חג סוכות.</p>
			<p class="text">אחותו של אבשל, שרון, מתקשרת להגיד שגם היא תגיע לבקר אותנו, יחד עם בתה נעם. לפני שאנחנו עולים לארוחת החג של הקיבוץ, אנחנו מזמינים גם את אמא של אבשל, רות, שעברה לגור בבארי כשלוש שנים לפני כן. לילך ותרי מצטרפים אף הם ואנחנו מתיישבים כולנו סביב שולחן ארוך בסוכה הגדולה שהוקמה בצמוד לחדר האכילה.</p>
			<p class="text">עם סיום הארוחה, לילך ותרי נפרדים מאיתנו ואנחנו חוזרים הביתה ומתכנסים בסוכה המקושטת בשרשראות נייר צבעוניות ובציורי הנכדים. שורת נורות במגוון צבעים מאירה את השולחן עליו מונחות עוגות הדבש המסורתיות ולידן קערות עמוסות בעוגיות הטחינה המפורסמות שלי, פריכות ומענגות, אותן אפיתי לבקשת הנכדים.</p>
			<p class="text">הלילה יורד ונעשה קריר. אנחנו מתארגנים כולנו לשינה.</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1	מתוך "המנון ההתיישבות העובדת", זלמן חן, 1936.</p>
				
			</div>
		


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 79.90 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 52.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה