ריח רפאים
”צעירה ישראלית נוסעת לפריז כדי ללמוד סוציולוגיה. תוך כדי כך היא חוקרת את עצמה, את תשוקותיה. קשר שמתפתח עם מרצה מבוגר ונשוי הופך לדקדוק של היעדר. פתיחת הרומן הסוערת – בית מלון בסטוקהולם, מיטת יחיד – מצביעה על נושאו האמיתי: לא המעשה אלא תודעת המעשה; לא האחיזה אלא אזור הדמדומים שבו היא מתקיימת בדמיון, בזיכרון.
ריח רפאים מציג פרוזה נדירה בצלילותה ובתבונה החושנית שלה. זהו רומן פילוסופי שנושם – או רומן חושני שחושב. הוא מפרש את הארוס בלי לעמעם את זוהרו: מתחקה אחר הניחוח שנותר. בתום הקריאה נותר הקורא עם תחושה שלא עוזבת את הגוף, דבר שספרים מעטים מצליחים לעשות.”
- בנג’מין באלינט

”ריח רפאים הוא ספר שובב, חכם וסקסי המפליא לעשות אהבה בלשון. בה בעת הוא ספר מכמיר לב על הפערים המתסכלים, המייסרים, בין התאהבות לבין אהבה, ובין עונג גופני – עילאי ככל שיהיה – לבין רוויה נפשית.”

- יגאל שוורץ

דנה שם-אור, סופרת ומתרגמת מסינית ומצרפתית. ספרה הראשון ”איפה שאני” יצא לאור בהוצאת פרדס ובהוצאה האמריקאית New Vessel Press.
שם: ריח רפאים
מחבר/ת: דנה שם אור
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011325655
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00
				
		
		

	
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="firstsplit ParaOverride-1"><span class="CharOverride-11">א.</span></p>
			<p class="firstspace">בשיעור הראשון שבו פגשתי אותך חשבתי שאתה בכלל נמשך לגברים. המראה שלך נראה לי מוקפד מדי: מלבד טבעת הנישואים ענדת טבעת חומה גדולה וצמיד גולות כמו אלה שרואים ביוון. לבשת חליפה אלגנטית ועטית צעיף בורדו עם הדפס זהוב מופשט. מלבד ההופעה החיצונית שלך הבחנתי גם בלהט שהקרנת, באופן שבו נעת בכיתה. בעוד שאר המרצים שהכרתי ישבו שעה שדיברו (ואם עמדו, דמו לנשיאים המקריאים מטלפרומפטר), אתה היית אחר - כמו ילד, כמו כדור פינבול המתרוצץ אל עבר מטרה עלומה. דיברת אלינו אך בעיקר לעצמך, כשקוע בתרגיל מחשבתי.</p>
			<p class="text">בשיעור השני או השלישי גיליתי שאתה אבא טרי, ועוד לתאומים! הזכרת אותם בשיחה שניהלת עם אחד התלמידים לפני תחילת השיעור. שכנתי למושב אישרה כי אכן שמעתי נכון.</p>
			<p class="text">"הם הילדים הראשונים שלו," אמרה לי, "את מאמינה?"</p>
			<p class="text">"איך את יודעת את זה?"</p>
			<p class="text">"הוא דיבר על זה בסמסטר הקודם, כשאשתו הגיעה לאחת ההרצאות שלו עם בטן של חודש תשיעי בערך."</p>
			<p class="first">אתה גבר נאה, גבה קומה. יש לך שיער כסוף, מצח רחב, עיני תכלת עם אישונים הסוטים קלות לצדדים. פניך בצורת יהלום. אתה מרכיב משקפיים עגולים עם מסגרת שחורה. האף שלך ארוך, ישר כחץ. בסנטרך שקע קטן. שפתיך דקות... אבל כל הפרטים האלה שוליים, למעשה, הם רק נספחים למבטך. אני לא חושבת שאי-פעם חזיתי בגבר עם מבט נוקב כשלך, מסתורי ויהיר, ממזרי גם... מבט של אדם שאהבתי.</p>
			<p class="text">אני מתבוננת בתמונה שלך כעת, אף שאני זוכרת היטב את תווי פניך, כמובן. אומרים כי בחלוף הזמן אדם שוכח את מראה אהוביו הישנים, כאילו גוועו בתוכו, השילו מבשרם וזוהרם כדי לפנות מקום לאהובים חדשים... אהובים אחרים אמנם היו לי, אהובים נוספים, סביר להניח, עוד יהיו, אך אתה עדיין כאן, צרוב בי, חקוק בזיכרוני.</p>
			<h2 class="chapter">ב.</h2>
			<p class="first">זהו חודש ספטמבר, לקראת סופו. אני בת עשרים וארבע, ולא מזמן הגעתי לפריז. יש לי ידע בסיסי בצרפתית מן התיכון, ואני משתתפת בקורס אינטנסיבי ללימוד השפה לקראת ראשית לימודי התואר השני שלי בפקולטה למדעי המדינה בסורבון. זאת הפעם הראשונה שאני מתגוררת בארץ זרה.</p>
			<p class="text">אף שהשתוקקתי לכך, ההחלטה לעשות זאת בפועל לא היתה פשוטה. אחת הסיבות לכך היתה אמא שלי. ידעתי שהמרחק הפיזי שלי ממנה יכאיב לה. מאז ילדותי היא זקוקה לי לצדה בכל עת שרוחה נופלת, עניין שבשגרה... חששתי גם מאבא שלי. בתחילה הוא הפגין התלהבות מהאפשרות שאלמד בסורבון ("ויקטור הוגו למד שם!"), אך בחלוף יום-יומיים שב לאמירותיו המוכרות - שאני שברירית ומבולגנת, חסרת יכולת להסתדר בגפי בעולם. הוא חרץ כי מסוכן שאסע, והודיע שלא יתמוך כלכלית ברעיון ה"מטופש" שלי. עם זאת, בחלוף כמה ימים הוא לפתע התרצה. מילותיו היו יפות, הוא היה "גאה בי".</p>
			<p class="text">אמי אומרת לי לפעמים שאחד מ"תחביביו" של אבא הוא לבקש טובות מאנשים. הוא טיפח את התחביב הזה למען קידום העשייה הקולנועית שלו, אך הרחיב את יישומו לתחומים אחרים.</p>
			<p class="text">כך, זמן קצר לפני הנסיעה שלי הוא יצר קשר עם אישה ששמה ז'קלין ז'יברט (שחקנית עבר ואוצרת אמנות חובבת בהווה), ששיחקה באחד מסרטיו. אף ששנים הם לא דיברו (לפחות לפי דבריו) הוא ביקש ממנה לארח אותי בימַי הראשונים בפריז. לי הוא אמר: "יש לה בית גדול. תישארי שם כל עוד היא תאפשר זאת." לצערי, היא נעתרה לו, למרות המשבר הגדול שנאלצה להתמודד איתו בעת ההיא.</p>
			<p class="text">לא אני ולא אבא שלי לא ידענו זאת עד היום שבו פגשתי אותה.</p>
			<h2 class="chapter">ג.</h2>
			<p class="first">אני הולכת לאורך שדרות רספייל, שם ז'קלין מתגוררת. ביתה ממוקם במרומי בניין אוסמני מרהיב סמוך לתחנת המטרו Vavin. הערב ירד לא מזמן, והעיר נשטפה בגוונים ורדרדים. טרטור האופנועים שב ומבליח, נאסף אל רחשי העיר ונעלם. פריז יפה - יפה מכדי לחיות בה. למרות יופייה היא לא מרוממת את רוחי. למה אני עצובה? הרי אני במקום שבו בחרתי להיות, והרוח הצוננת נהדרת, סתיו במיטבו!</p>
			<p class="text">בחירות. מה פירושן?</p>
			<p class="text">מעשים, בעיקר. בחירת רחשי הלב היא האתגר האמיתי.</p>
			<p class="text">"תחליטי שאת שמחה," אמרה לי פעם חברת ילדות.</p>
			<p class="text">"מה? אבל איך?"</p>
			<p class="text">"פשוט תחליטי לשמוח - ותשמחי!"</p>
			<p class="text">"בסדר..." השבתי.</p>
			<h2 class="chapter">ד.</h2>
			<p class="first">הצינון של אבא הידרדר בימים האחרונים לדלקת אוזניים. הוא נדרש לבטל בשל כך נסיעה ללונדון שנועדה לגייס כספים לסרטו החדש. קרוב לארבע שנים הוא מנהל שיחות עם מוסדות קולנוע ומשקיעים שתמכו בו בעבר, אבל כל תקווה שנולדה בו נמוגה.</p>
			<p class="text">ביטול הנסיעה שלו ללונדון מהווה גזירה קשה המשפיעה על מצב רוחו. אמא, כמו תמיד, סופגת את עיקר הכעס שלו. אני חוטפת את ההדף. גם כשמתרחקים מן המשפחה מבחינה גיאוגרפית היא נותרת איתנו, בשיחה או בדממה.</p>
			<p class="text">בחירות. מה פירושן?</p>
			<p class="text">אני בוחרת להיות ללא בן זוג, כי אין איש שמעורר בי להט, שגורם לי לרצות להיות בחברתו. שלוש שנים חלפו מאז הזוגיות האחרונה שהיתה לי. מעת לעת אני זוכה בנסיקות של תקווה, אך מתרסקת במהרה. למרות הכאב, מוטב להיות במקום הכמהַּ מאשר בריק.</p>
			<p class="text">משכנה של ז'קלין ניצב מולי, יום נוסף חלף לו.</p>
			<h2 class="chapter">ה.</h2>
			<p class="first">"רז, אני רוצה לבקש ממך טובה קטנה."</p>
			<p class="text">ז'קלין ואני יושבות בסלון ביתה על ספת עור בצבע מוקה, סמוך לאח לבנה וציור אקספרסיוניסטי גועש. היא מסתכלת עלי בעיני האוגר שלה, המאופרות בקפידה, ומחייכת חרף המצוקה שהיא שרויה בה. מי יודע אל עבר אילו נתיבי חיים אנו צועדים מדי יום, אילו תפקידים אנו צפויים לאייש בנפשו של האחר אם רק נואיל להיענות לו?</p>
			<p class="text">"את רואה את הספרייה הזאת?" שאלה.</p>
			<p class="text">אני מסובבת את ראשי, חוזה בקיר הסלון הרחב המכוסה כולו ספרים. הצבעוניות שלהם מתחדדת הודות למדפים הלבנים.</p>
			<p class="text">"אני אודה לך מאוד אם תסכימי לערוך בשבילי רשימה של כל הכותרים שנמצאים כאן."</p>
			<p class="text">אני מביטה בז'קלין בתדהמה. "בטח. אבל למה?"</p>
			<p class="text">"אנדרה לוקח את כולם."</p>
			<p class="text">אנדרה ורמס, יועץ פוליטי נודע בצרפת, היה במשך למעלה מעשרים שנה בעל הראווה של ז'קלין ואב ילדיה: אהרון ובנג'מין. מסיבות שאינן ידועות לי עלו הנישואים שלהם על שרטון, וכעת הם מעמידים את ביתם למכירה.</p>
			<p class="text">"למה הוא רוצה לקחת הכול?" זעקתי.</p>
			<p class="text">"כי הוא יכול."</p>
			<p class="text">ז'קלין קמה ומניחה את ידיה על מותניה. היא מסתכלת קדימה בשקט כמפיקה תצלום נוסף של הבית, מיצג זיכרון. היא אלגנטית כתמיד: שערה השטֶני בוהק, ניכר כי לא מזמן הלכה למספרה. היא לובשת שמלת סטן פרחונית בצבע טורקיז, ועונדת עגילי כסף משובצים אבני חן ירוקות. על צווארה שרשרת הגולשת על שדיה, ושרשרת נוספת, שקופה כמעט, עם מגן דוד. מן הרגע הראשון שבו חזיתי במזוזה הקבועה בפתח ביתה הבנתי כי היא יהודייה גאה, וכי זאת כנראה הסיבה האמיתית לכך שנעתרה לארח אותי בעת כה מורכבת בחייה. בשל חייה בגולה, היא מחשיבה עזרה ליהודים כמצווה ממעלה ראשונה.</p>
			<h2 class="chapter">ו.</h2>
			<p class="first">למחרת אני פוצחת במבצע. השעה קרובה לשלוש אחר הצהריים והשמש מציפה את הסלון. אני שולפת ספר אחר ספר, רושמת בעט על נייר את שם הכותר, את שמה של ההוצאה לאור ושנת הפרסום. בתחילה המשימה נראית לי מגוחכת. מה הטעם בתיעוד מפורט של ספרים שממילא יילקחו ממנה? האם אי-פעם אכן תביט ברשימה? ז'קלין עצמה גילתה לי שאת מרבית הספרים כלל לא קראה, שאנדרה רכש אותם עבורו... <span class="bold _idGenCharOverride-2">הם היו שלו</span>. ובכל זאת, לאורך שנים היה עצם קיומם של הספרים בביתם פרט בלתי נפרד מחייה - נוסף על כל תכולת הדירה, והנוף אל שדרת רספייל הנשקף מהחלון.</p>
			<p class="text">בדומה למילים בשפת אמנו שאיננו עושים בהן שימוש, אך שוכנות בקרקעית תודעתנו, כך גם החפצים בתוך הבית עומדים בבסיס החוויה החושית שלנו. כשמשפחה מתפרקת, החפצים ה"שקופים" קמים לפתע לחיים. המשך קיומם תלוי בחדות זיכרוננו - או שמא קיום מי שהיינו נקשר ביכולתנו לזכור אותם.</p>
			<p class="centerspace">_____________________</p>
			<p class="firstspace">בספרו "הבן החורג" כתב הסופר הארגנטינאי חואן חוסה סאר:</p>
			<p class="letterinspace ParaOverride-6"><span class="CharOverride-8">כשאנו שוכחים משמע שאיבדנו, ללא ספק, </span><span class="CharOverride-8">יותר רצון מאשר זיכרון. דבר אינו חלק בלתי נפרד מן </span><span class="CharOverride-8">הטבע שלנו. די בהצטברות של חיים, גם אם הם ניטרליים </span><span class="CharOverride-8">ואפורים, כדי שתקוותינו היציבות ביותר ורצונותינו העזים ביותר יתפוררו.</span></p>
			<p class="firstspace">משימת רישום הספרים קירבה ביני ובין ז'קלין. הירתמותי לעזור לה גרמה לכך שהיא תזנח את מעטה הנימוסים ותתייחס אלי ביתר חופשיות. עם זאת, המשכתי לחוש אי-נוחות בתוך הבית הגדול שלה, בעיקר בגלל צמד ילדיה. מגיל צעיר הם הורגלו לנוכחות מתמדת של זרים - ארוחות ערב רבות משתתפים, אורחים מזדמנים כמוני... עם זאת, ברגע כה שברירי בחייהם הם סירבו לשאת את נוכחותי שם. הם לא הביעו זאת בקול: מבטיהם הסגירו זאת. יכולתי להבין אותם.</p>
			<h2 class="chapter">ז.</h2>
			<p class="first">יום ראשון בבוקר. ריח חמאה פורץ אל חדרי. אני שוכבת על ספת הקנפּה, ומושיטה יד אל כוס המים שמונחת על הרצפה. אני מזיעה. חדר העבודה שנהפך לחדר השינה שלי חשוך, למעט אלומות אור בודדות שמסתננות מתחת לדלת. אני קמה ופותחת את תריס העץ, מאירה את החדר, אך לאחר מכן שבה למיטה ועוצמת עיניים. קווים בוהקים משייטים מולי על רקע אדום-צהבהב.</p>
			<p class="text">"כן, אני יודע! ביי, אמא!" קרא בנג'מין.</p>
			<p class="text">"שֶׁרי!<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>3</span></span> אבל אתה זוכר -" קולה של ז'קלין רדף אחריו.</p>
			<p class="text">אני פוקחת שוב עיניים, חופנת את המכשיר הנייד: הודעה מאמא. דיווח על התפתחות הריב עם אבא - מאז אתמול בערב הם לא מדברים. אני קמה באחת.</p>
			<p class="text">תחנת הרדיו פְרַנְס קוּלטוּר נשמעת ברקע, והמטבח ריק מאנשים. אני מוזגת לי כוס מים, לאחר מכן מתנשמת לאט, מנסה להשיב את שלוותי. על השיש כאוס מוחלט: קליפות ביצים מפוזרות, מצע של קמח... ז'קלין בהחלט אינה אמי.</p>
			<p class="text">"או, הנה את!"</p>
			<p class="text">ז'קלין ניגשת אלי, לבושה במכנסי פשתן בהירים ובחולצת משי בוהקת בצבע פנינה. היא נראית עליזה הבוקר, לשם שינוי.</p>
			<p class="text">"בונז'ור!" אמרתי.</p>
			<p class="text">"ישנת טוב?" שאלה אחרי שנישקה את לחיי, "בואי, יש קרפים. שמרתי לך כמה."</p>
			<p class="text">שעה שהמחבת מתחממת, ז'קלין מספרת לי על צייר צעיר שברצונה לקדם. בקרוב היא תצא מהבית כדי לפגוש אותו.</p>
			<p class="text">"דעי לך שפריז היא לא מה שהיתה פעם," אמרה, "יש מעט מאוד אנשים שמעיזים להסתכן היום, ליצור דבר חדש. כשמכירים אדם כזה, צריך לעשות הכול כדי לעזור לו."</p>
			<p class="text">"את חושבת?"</p>
			<p class="text">"בבקשה -"</p>
			<p class="text">אני מביטה בצלחת שהוגשה לי. אף אם אחורי הקלעים של הכנת המנה מבורדקים, התוצאה הסופית נהדרת! אני מברישה שכבה של מייפל וטועמת את הקרפ.</p>
			<p class="text">"טעים לך? יופי. אני שמחה," אמרה ז'קלין והתיישבה על ידי. כעבור רגע המשיכה לדבר: "תדעי לך, אף אחד לא יוצר מריק. ליצור כשאימפריית אמנות כמו צרפת ניצבת מאחוריך יכול גם להיות דבר מגביל... בישראל, לעומת זאת, כיוון שהיא מדינה חדשה יחסית, יש לא מעט אמנים שמעיזים להתפרע, לקחת - או, רז!" קולה קיפץ באחת, "שכחתי לומר לך. הזמנתי כמה חברים לארוחת ערב. את תהיי היום בבית, נכון?"</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"נהדר."</p>
			<p class="text">אחד מבין החברים יהיה גיום.</p>
			<h2 class="chapter">ח.</h2>
			<p class="first">אתה לא היית הראשון. גיום הוא האיש עם המפתח, הגבר שפתח לך ולשאר הגברים מעל גיל ארבעים את השער לגעת בי. אתה נכנסת לגן פרוץ, והתהלכת בו כילד - מרוגש אך בשלך, מתפעם אך משחק, קוטף את הפירות, נוגס, משליך - חייך מורכבים בשביל גנים.</p>
			<h2 class="chapter">ט.</h2>
			<p class="first">כאשר פגשתי את גיום לראשונה לא העליתי בדעתי שאי-פעם אנשק אותו, שלא לומר אפשק את רגלַי בתוך שלושה שבועות, ארעד ממגע ידיו, מגמישות לשונו - ואז אביט בו: גבר בן חמישים ושלוש. עשרים ותשע שנים מפרידות בינינו.</p>
			<p class="text">הכרנו במסיבת הבית של ז'קלין. גיום, צלם נופים מדופלם, שב לא מזמן מגיחה קצרה לישראל - סיבה מספיק טובה בשביל ז'קלין להכיר בינינו. מן הרגע הראשון שבו גיום הסתכל עלי יכולתי לחוש במבטו הסקרן נח על פרצופי, מרוצה ממה שהוא רואה. בתום שיחה קצרה הוא הספיק לומר לי שאני מאוד יפה בעיניו - מילים שיצאו מפיו בפתאומיות מוחלטת, כמכונית שסטתה באוטוסטרדה.</p>
			<p class="text">"אשמח לראות אותך שוב," אמר לי לפני לכתו.</p>
			<p class="text">"גם אני," השבתי בנימוס, או אולי גם מתוך סקרנות? אין ספק שהחמיא לי שגבר מצליח כמוהו מגלה בי עניין. עיניו של גיום אמרו לי שאני נזר הבריאה, בעוד אני מצאתי את עצמי בעלת מראה מיוחד בימַי הטובים, שעירה וסוסית בימַי הרעים. לצערי (למזלי, תיקנה אמא), ירשתי ממנה את רעמת תלתליה ואת גבותיה העבות. נוסף על כך, ודאי ירשתי ממנה גם את מדשאת הפרא שצמחה על רגלי, על זרועותי ובאזור הערווה. בילדותי היה המצב חמור יותר יחסית להיום. זכור לי כמה התביישתי בעצמי, כיצד בחנתי ללא הרף את בנות הכיתה חלקות השיער, בהירות הזרועות... הן נחשבו לבנות היפות. אני הייתי אבן גיר: חלפו שנים עד שכלל איברי מצאו את מקומם.</p>
			<p class="text">ובכל זאת, תמיד היו לי עיני - אותן עיניים שלא חדלו להפעים אותך, שגיום נדהם מהן כמוך - עיניים מלוכסנות ירוקות הטבולות בחום וזהב, שעל רקע עורי השחום ובין ריסי הצפופים נראות כגולות בוהקות, לא פעם נאמר לי. אה! כמה חבל שרוב הזמן עינינו הן נחלת מבטם של אחרים. אילו הייתי מביטה בהן יותר, אולי ביטחוני העצמי היה גובר.</p>
			<h2 class="chapter">י.</h2>
			<p class="first">בילוי הערב נגמר לו. השעה כמעט אחת בלילה ואני שרועה על השמיכה. שעתיים-שלוש חולפות. אני קמה באחת: חיפוש אחר מים, צחצוח שיניים, לבישת פיג'מה. לחזור לישון נראה לי בלתי אפשרי! אני הולכת לסלון, מזהה סימני קיום מאמש - קומץ צלחות וכוסות מפוזרות. בבוקר הן ייאספו, ויום חדש יחל לו, בד שצריך יהיה לצבוע, להוסיף לו משמעות.</p>
			<p class="text">דמותו של גיום משורבטת לנגד עיני: אף קטן מעט נפוח, צבע עור ורדרד, עיניים חומות בעלות מבנה נורדי, בפירוש לא של אדם יהודי. בלורית ראשו כסופה ומבטו שלֵו ובטוח, מבט של גבר שאוהב נשים. הוא נראה מבוגר מאבי, אף שהוא צעיר ממנו. הוא גבוה ממני בכמה סנטימטרים. אינני גבוהה.</p>
			<p class="text">אני מחפשת את שמו באינטרנט, נחשפת למגוון תמונות. התמונות מאדירות את הדרתו, מבליטות את החוכמה שנודפת מעיניו. אני נכנסת לסרטון ועוד סרטון. הוא פרסם ספרי צילום רבים.</p>
			<p class="text">אני פולטת צחוק קטן, ניגשת אל אדן החלון.</p>
			<p class="text">שדרת רספייל כבויה ובה בעת דולקת הודות לאנרגיה של האנשים הספורים החולפים בה, המקדשים את ההווה.</p>
			<p class="text">"אין סיכוי!" מלמלתי, צוחקת בשנית.</p>
			<p class="text">למחרת גיום כותב לי, מתעניין בשלומי. אני משיבה בטון שמח, והוא יוזם מפגש נוסף.</p>
			<h2 class="chapter">כ.</h2>
			<p class="first">הפעם השנייה שבה גיום ואני נפגשים היא במסעדת יוקרה השוכנת על יד תיאטרון האודיאון. רק אז, במחצית הערב, אני נזכרת לשאול אם אינו נשוי במקרה.</p>
			<p class="text">"מה פתאום," אמר, "מעולם לא הייתי, וגם לא אהיה."</p>
			<p class="text">"אה, כן? אתה נשמע מאוד נחרץ."</p>
			<p class="text">"זה לא מתאים לאורח החיים שלי. אני אדם חופשי. אני צריך הרבה זמן לעצמי, לחשוב..."</p>
			<p class="text">"ובת זוג מונעת ממך לחשוב?"</p>
			<p class="text">"מובן שלא," חייך וליטף את לחיי, "אני פשוט צריך לנסוע הרבה במסגרת העבודה שלי, את מבינה? אני לא יכול להיות כבול למקום אחד. או לאישה אחת, לצורך העניין."</p>
			<p class="text">"ברור."</p>
			<p class="text">"אנשים מאוד מפחדים מבגידות. אבל בשבילי להיות עם אישה אחת כל החיים זה אומר לבגוד ביופי שהעולם מציע לנו. זה אומר לבגוד בעצמנו."</p>
			<p class="text">אני מביטה בפניו הקמוטות של גיום בעודי מקשיבה למילים הללו - מילים די מדכאות לאוזניה של בחורה בת עשרים וארבע שטרם התרגלה לשמוע אמירות כאלה - ומהנהנת.</p>
			<p class="text">"זה לא אומר שאין לי מערכות יחסים משמעותיות," המשיך והניח את כף ידו על שלי, "אני בזוגיות עם שתי נשים נהדרות, ושתיהן אגב יודעות זו על זו ואין להן בעיה עם זה. עם אחת מהן, ג'ולי, אני בקשר כבר למעלה מחמש-עשרה שנה. היא גרה בשווייץ. והשנייה היא ליזה, אישה צעירה, מבוגרת ממך רק בכמה שנים - גם לה יש תווי פנים מיוחדים ושפתיים בולטות כמו שלך, והיא בכלל גרה בבורדו... אז את מבינה, עם שתיהן אני לא מתראה הרבה, כי לפעמים אני נוסע גם למשך חודשים שלמים לצילומים. אבל בכל פעם שאני מתראה עם אחת מהן זה מאוד קרוב ונעים, כמו בית."</p>
			<p class="text">"כמו..." הדגשתי, ונתתי לדברים שאמר לחלחל בתוכי.</p>
			<p class="text">רחש השיחות מסביב מזמזם באוזני, צרפתית חסרת תוכן. מלצרית עם שפתיים עבות משלי מחייכת אל לקוח. שפתיה גדושות הבוטוקס כמעט נסדקות בעת החיוך.</p>
			<p class="text">"ואת, שֶׁרי, את המבריקה שלי," אמר בחלוף כמה שניות, "את יותר מדי חכמה בשביל בחורים בגילך."</p>
			<p class="firstspace">גיום אהב לומר לי משפטים כאלה, כבורא מציאות עם מילותיו. לקראת תום הארוחה הוא נישק אותי. הוא עשה זאת באותה טבעיות פטרונית שבה ליטף קודם את הלחי שלי, כאדם שיודע שאיעתר לו.</p>
			<p class="text">כך אכן היה. מצא חן בעיני האופן המשתאה שבו הביט בי - אדם מצליח, עסוק וחכם שכמותו; מצאה חן בעינַי הכנות שלו, עצם היותו אדם עם עקרונות; מצא חן בעיני המקום הנהדר שאליו לקח אותי - כדור בדולח לכל המקומות בפריז שעוד יכיר לי. יכול להיות שגם שאבתי הנאה מתחושת הריצוי: היכולת להעניק לאדם דבר שהוא חפץ בו יכולה להוליד חשק שטרם התקיים.</p>
			<p class="text">עם זאת, אני זוכרת עד היום את תחושת הבהלה שהצנעתי כאשר גיום פשט מולי לראשונה את תחתוניו - איש מצומק עם קצת כרס, שערות לבנות פזורות על בית החזה - וניתר עלי... האם בערתי מתשוקה? רחוק מכך! זה רק כאשר נישק את כל גופי, איבר אחר איבר, שהתמסרתי לו לאט, עיני עצומות.</p>
			<h2 class="chapter">ל.</h2>
			<p class="first">עשרים וארבע.</p>
			<p class="first">חמישים ושלוש.</p>
			<h2 class="chapter">מ.</h2>
			<p class="first">לאבא שלי יש כפות ידיים יפות. הן מוצקות וגדולות, כמעט פי שניים משלי. בילדותי נהגתי להשוות בין הגודל של כפות ידינו. בחנתי את ההבדלים בינינו כילדה שמודדים את צמיחתה על הקיר: החריטות שהופיעו על גבי אצבעותיו של אבא היו כמו סימני דרך שסיפרו לי כמה גדלתי.</p>
			<p class="text">"רק תיזהרי לא להגיע לקו הזה -" אמר כשהיה במצב רוח מבודח, מורה לי על החריטה העליונה באמתו, "שלא תיהפכי לי פתאום למפלצת!"</p>
			<p class="text">לאחר מכן הוא היה לופת את כף ידי עד אשר התחננתי שיניח לי.</p>
			<p class="text">מאז שאיבדתי עניין במשחק, כפות ידי לא השתנו במידה רבה. גם כפות ידיו של אבא שלי נותרו כמעט כמות שהן, יפות וחסונות.</p>
			<p class="firstspace">איך ייתכן שכפות ידיו של גבר נראות הרבה יותר צעירות מעור פניו? כאילו היו הורה מלווה שצעד כמה צעדים לפני הפרצוף, שומר ומגונן עליו מפני המוות, מזכיר לו איזה עונג הוא עוד יכול להסב. מאז ששכבתי עם גיום, מבטי על כפות ידיים של גברים השתנה: מאיבר סתמי הן נהפכו לאיבר ארוטי - ועוד איזה איבר! לא נחבא אל הכלים כאיברים אחרים, אלא נוכח להפליא, מוצק ומגרה.</p>
			<p class="text">אני זוכרת שהלכתי פעם לראיון עבודה אצל אדם ששמו ראובן, כשעוד שקלתי לעשות בייביסיטר לילדים של משפחות יהודיות עשירות בפריז. ראובן שאל אותי באילו ימים יהיה לי נוח לבוא, ואז חפן עט והחל לרשום אותם על נייר בזה אחר זה; ותוך כדי שאני מדברת והוא רושם, עיני עקבו בעניין אחר כף ידו הגדולה - התמקדו בגון עורו המבריק, במשטח העור החלק ובוורידים שהזדקרו ממנו כגבעות, כפאלוס, תזכורת לכוח שלו.</p>
			<p class="text">אני גם זוכרת שהלכתי עם גיום לאופרה בסטיל, ובמשך כל המערכה השנייה הוא ישן, ובזמן שכף ידו המנומנמת נחה על ברכי, הסתכלתי עליה. זאת היתה כף יד קטנה למדי, כיאה לקומתו, עם ציפורניים גזומות לתפארת - ותוך כדי שליטפתי אותה, חשבתי: רק לפני פחות מחודש האצבעות האלה נעו בגופי, והיד הזאת יפה, כמעט כשל נער!</p>
			<p class="text">יד של גבר היא כמו גברת שלא חושפת את גילה האמיתי.</p>
			<h2 class="chapter">נ.</h2>
			<p class="first">בערב שבו גיום ואני קיימנו יחסי מין בפעם הראשונה ביקשתי ממנו להזמין לי מונית שתשיב אותי אל ביתה של ז'קלין. הייתי אז בת עשרים וארבע, ובעיני בת העשרים וארבע שהייתי היתה חשיבות רבה לשינה לצד אדם חדש. היא היתה אמורה לבשר על משהו, ואולי משום כך היא לא היתה באמת שינה.</p>
			<p class="text">"תכף," אמר גיום, "בואי נעשה לפני זה הליכה קטנה. יש רוח נעימה."</p>
			<p class="text">"אוקיי," חייכתי, מופתעת מרצונו להאריך את הבילוי המשותף.</p>
			<p class="text">בזמן שגיום נכנס לשירותים, אני נותרת קפואה במקומי, במרחק כמה צעדים מהדלת. מבטי משוטט בסלון: משני צדי ספת העור מונחים פסלי שיש של קדושים מעונים, ועל אחד הקירות תלוי ציור מרשים של אפיזודה מהברית החדשה שבה נראה ישו ישן בסירה. בסלון יש גם פסנתר כנף, ומראה רחבה עם עיטורים מנחושת שתלויה על אחד הקירות.</p>
			<p class="text">אף על פי שנולדתי למשפחה אמידה (אמא מרצה בכירה לתיאטרון, אבא במאי סרטים מוכר), תפאורת החיים הראוותנית של גיום ושל ז'קלין היממה אותי ועוררה את קנאתי. בתיהם הזכירו לי את הבתים המפוארים של חברות הילדות שלי, שיצקו בי תחושת מחסור מתמדת. או שאולי התחושה הזאת שכנה בי עוד מלידתי, בגלל הורי. שניהם נולדו לחיי עוני והצליחו, כל אחד בדרכו, להיחלץ מהם. מחרדות הילדות שלהם, אמנם, הם לא נפרדו. לכן הם העבירו אותן הלאה.</p>
			<p class="firstspace">דירתו של גיום ממוקמת ברחוב קטן על יד הוטל דה ויל. אנחנו יורדים לכיוון הרציף והולכים לאורכו, נגד כיוון הרוח, אבל הרוח לא נגדנו, היא צוננת במינון הנכון, מלטפת ומחיה; ומבעד לרוח הבלתי נראית נגלה לו הסן, יפהפה ומרשים, טבע שנועד להיוולד כציור. אני נושאת את מבטי הצדה, סופגת את מחזה העצים הגבוהים עם עליהם השדופים, המסתירים את מי הנהר כאילו היו אצבעות המונחות על עיניים של ילד המפחד להביט בפלאי העולם. ובין העצים נמתחות על המים אלומות אור הדומות לגשרים שקרסו ונבנו, קרסו ונבנו, עם בואה של כל סירת תיירים חדשה.</p>
			<p class="text">"לא רע, אה, שֶׁרי?"</p>
			<p class="text">"כן, לא רע בכלל!"</p>
			<p class="text">גיום כורך סביבי את זרועו ומכתיב את קצב צעדינו. עם נעלי העקב הקטנות שלי אני פוגשת את גובהו.</p>
			<p class="text">"אז מתי אמרת שהטיסה שלך?"</p>
			<p class="text">"ביום שלישי."</p>
			<p class="text">"וואו! זה קרוב. אתה מתרגש?"</p>
			<p class="text">"מתרגש?" גיחך, "לא הייתי אומר שמתרגש זאת המילה הנכונה. זאת העבודה שלי, אני עושה את זה כל הזמן."</p>
			<p class="text">"אז אתה חושב שמה שעושים כל הזמן מפסיק בהכרח לרגש?"</p>
			<p class="text">"זה..." התפזר במחשבותיו.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"זה לא מה שהתכוונתי לומר," אמר במרץ מתחדש, "כן, בטח שאני שמח. זה עומד להיות פרויקט יפה."</p>
			<p class="text">"רגע, לאן אמרת שתיסע?"</p>
			<p class="text">"לפלנד."</p>
			<p class="text">"איפה זה בדיוק?" שאלתי, מסווה את המבוכה שעוררה בי בורותי.</p>
			<p class="text">"זה חבל ארץ גדול בצפון אירופה. אני אהיה באזור הפיני שלו."</p>
			<p class="text">"איזה יופי! אז -" השתתקתי שעה שצמד זקנות בלבוש ספורטיבי חלפו על פנינו. לא מצא חן בעיני מבטן השופט, כאילו ידעו שרק לפני שעה גיום גרם לי לגנוח, "סליחה, מה רציתי... אה, כן! אתה מתכוון לבקר בעוד מקומות?"</p>
			<p class="text">"מה פתאום. כשאני מצלם טבע, אני זז כמה שפחות. אם אני משנה מקום אני תוהה אם לא החמצתי משהו במקום שעזבתי."</p>
			<p class="text">"ומה אם אתה מחמיץ משהו במקום שלא הלכת אליו?"</p>
			<p class="text">"הא!" נאנח בסיפוק, "את שואלת שאלות יפות, שֶׁרי. אפשר לשאול את זה בנוגע לכל דבר אחר בחיים, אבל בצילום אני תמיד אומר שצלם טוב הוא כמו דייג. הוא צריך להיות סבלני ולחכות שהיופי יגלה את עצמו."</p>
			<p class="text">"אוי נו, באמת!" צחקקתי, "אבל לא כל תמונה שתצלם במקומות שתימצא בהם תהיה יפה? הנה, תראה - מכל זווית שממנה אצלם את הסן, תצא לי תמונה נהדרת!"</p>
			<p class="firstspace">גיום ואני חוצים את פּון נף שעה שמי הנהר נדים עם הרוח. יד ביד אנחנו צועדים על הגשר הנושא על עצמו מדי יום משקל אדיר של אנשים נוגים ונמרצים, של זוגות איתנים או מזדמנים... בלילה הגשר הופך לשמש שוקעת המותחת את קרניה על המים. מוזיקת הסמבה מצדו הימני פוגשת את מוזיקת הקנטרי מצדו השמאלי, והצלילים מתלקחים ללא פגע, נידפים כעשן.</p>
			<p class="text">"היה ערב נהדר," אמר גיום כשפניו מועדות אל הלובר, דוחף אל פי את לשונו.</p>
			<p class="text">כמו בשאר נשיקותינו, הוא מערבל את לשונו במרץ בלי להבחין שעוד לשון מעורבת בתנועה.</p>
			<h2 class="chapter">ס.</h2>
			<p class="first">איש לא ידע על הקשר שלי עם גיום מלבד אמא. התביישתי בפער הגילים בינינו. פחדתי שאנשים יסיקו מסקנות חפוזות, לא יבינו מה באמת הוא העניק לי. במחיצת גיום, לראשונה בחיי הייתי בקשר עם אדם שלא עורר בי חוסר ביטחון. אמנם הוא לא משך אותי פיזית, אבל החמיא לי שהוא נמשך אלי, מהלל את שכלי, נכון תמיד להשיב להודעות שלי. למרות אורח חייו הפוליגמי, הוא גרם לי לחוש מיוחדת ולא עורר את חרדת הנטישה שלי. לו רק ידעת אתה איך להעניק לי שלוות נפש כמו זאת שחשתי עם גיום. אך אולי שלווה מותנית בהיעדר תשוקה.</p>
			<h2 class="chapter">ע.</h2>
			<p class="first">כאשר אדם עובר לגור במקום חדש, הוא מנסה לפסל לעצמו עולם מן החומר הזר לו. קומץ של אנשים נבחרים, חנויות ורחובות נעשים מפת דרכים קיומית עבורו, נושאים חשיבות גדולה לאין שיעור.</p>
			<p class="text">אתה היית אהובי הנשגב בעולם הזמני שבראתי. אני הייתי אורחת מזדמנת בעולמך המיושב.</p>
			<p class="firstspace">לקראת אמצע חודש נובמבר אני עוזבת את ביתה של ז'קלין כדי להתגורר בדירת סטודיו קטנה. בעל הדירה הוא חבר ותיק של ז'קלין, ולכן בחר בי כדיירת בלי בכלל לפגוש מועמדים אחרים.</p>
			<p class="firstspace">הדירה ממוקמת ברחוב למרסייה, ברובע השבעה-עשר, סמוך לתחנת המטרו Brochant. גודלה כארבעים מטר מרובע (ארמון בסטנדרטים של סטודנטית זרה!) והיא מרוהטת חלקית: ספת קנפה אדומה, שולחן מטבח קטנצ'יק וארונית עץ צרה בסלון. אני מחליטה לרכוש מזרן יקר לכבוד המעבר, ומסתירה את הרכישה הבזבזנית מהורי. זאת פעם ראשונה שאגור לבד: אני נרגשת מאוד.</p>
			<p class="first">אף שאבי ידע כי יבוא יום שבו יתבקש לסייע לי במימון שכר הדירה, הוא הגיב בכעס לבקשתי.</p>
			<p class="text">"היא יקרה מדי," חרץ, "איך תסתדרי שם לבד? את צריכה להישאר אצל ז'קלין עוד קצת. מה, היא אמרה לך ללכת?... את ילדה מפונקת. את לוקחת כל דבר שאני נותן לך כמובן מאליו... את לא יודעת לעבוד קשה... <span class="bold _idGenCharOverride-2">אני</span> (הדגיש בפתוס!) לא נולדתי עם כפית זהב כמוך. כדי להגיע לאן שהגעתי עבדתי, רז. את יודעת מה זה לעבוד?"</p>
			<p class="text">"אבל אני רוצה לעבוד!" קראתי, "אתה היית זה שאמר לי לא לעשות בייביסיטר. אני ר -"</p>
			<p class="text">"תעשי לי טובה. אני לא שילמתי על לימודי האוניברסיטה שלך כדי שתעבדי במקביל. את חלשה מדי בשביל זה. הלחץ ישבור אותך."</p>
			<p class="text">בחלוף יום או יומיים, כשזעמו דעך: "לא היית צריכה לנסוע עד פריז בשביל תואר במקצוע לא קיים. את רוצה ללמוד על מדעי המדינה? אבא שלך ראה הכול ומכיר את הכול. יש לך שאלה, תשאלי אותי. בואי הביתה, חבל על הכסף."</p>
			<p class="text">"אבל אתה היית בעד," הזכרתי. "ויקטור הוגו למד שם!"</p>
			<p class="text">"איזה שטויות את מדברת! למה שארצה שהבת היפה והמתוקה שלי תגור הרחק מאבא? אבל מה אני אומר... את כבר ילדה גדולה. אלה הבחירות שלך והטעויות שלך, אני אמרתי את שלי."</p>
			<p class="first">בחלוף כשבוע אבי התרצה לבסוף, אך גם הציב תנאים: כדי שאזכה בסיועו במימון הדירה היה עלי לוותר על המינוי לבריכה ולמצוא פעילות ספורטיבית אחרת.</p>
			<p class="text">"אני מפחד עלייך," הוא אמר. "אף פעם לא ידעת לשחות טוב. את לא צריכה לנסות דברים בכוח."</p>
			<h2 class="chapter">פ.</h2>
			<p class="first">ואז אתה נכנסת בשקט, בצעדים מתונים אל חיי. זה היה בראשית חודש דצמבר. חשתי נינוחה יותר בפריז, בטוחה יותר ברזי השפה הצרפתית. גרתי בדירה משלי וטיפחתי חברויות חדשות. החורף הימם אותי במידת עוצמתו: שום טיול חורפי בניכר לא יכול היה להכין אותי לחיי שגרה במדינה אירופית - יום מתחיל, יום נגמר, הליכות חוזרות ונשנות אל תחנת המטרו, שפתי סדוקות מן האוויר הקפוא.</p>
			<p class="text">אתה העברת סמינר בשם "מבוא לסוציולוגיה" מדי יום שלישי בשש ורבע בערב. אני זוכרת היטב את הפרט הזה, כיוון שהוא היה הסיבה לכך שלא הייתי אמורה להימצא בסמינר שלך מלכתחילה, לפגוש אותך ולהתאהב בך. אבל האם לא כל סיפורי האהבה כאלה? דווקא משום שלא היו אמורים להתרחש, הם התרחשו.</p>
			<p class="text">בשיעור שבו פגשתי אותך לראשונה דיברת על תפיסת המעמדות של פייר בורדייה. השיעור היה באמצע הסמסטר הראשון, ולא היתה כל סיבה לכך שאכנס לכיתה שלך ואאריך את יום לימודי עד השעה שמונה בערב. שיעור מבוא לסוציולוגיה גם לא היה הכרחי במסגרת לימודי מדעי המדינה. למרות כל זאת נשארתי: שמעתי מקומץ תלמידים על כישרונך הרטורי, ורציתי גם אני לחזות בטווס.</p>
			<h2 class="chapter">צ.</h2>
			<p class="first">הכיתה מסודרת בצורת ח'. אני מתיישבת על יד הקודקוד הימני, סמוך אליך. מי את? שואל מבטך עם כניסתי, אבל מלוא גופך מגויס להבעת עניין באחד התלמידים שפנה אליך. ואז השיעור מתחיל, ואז הוא נגמר, ואני לא זוכרת כמעט דבר ממה שנאמר בו, אבל אני יודעת שנאמר הרבה - היד שלי הרי לא הפסיקה לכתוב! כאילו רדפה אחרי חוטי חשמל שהובילו אל יעד עלום שרק גאון כמוך ידע את טיבו.</p>
			<p class="text">"בונז'ור," בירכתי אותך לשלום בתום השיעור.</p>
			<p class="text">"בונז'ור!" אמרת, "נעים להכיר."</p>
			<p class="text">"אני מקווה שזה בסדר ש... שנכנסתי לשיעור, למרות ש..." גמגמתי, לפתע היה לי קשה להתבטא בצרפתית, "אני לא רשומה לסמינר שלך."</p>
			<p class="text">"בטח שזה בסדר!" צהלת, "כל מי שמוכן להישאר כאן עד שמונה בערב כדי להקשיב לי הוא גיבור בשבילי. אני לא הייתי מוכן!"</p>
			<p class="text">צחקתי. ביקשת לדעת את שמי.</p>
			<p class="text">"רז."</p>
			<p class="text">"את איטלקייה?"</p>
			<p class="text">לימים אמרת לי שאני נראית כמו שחקנית מדרום איטליה.</p>
			<p class="text">"לא," היססתי לרגע, "אני מישראל."</p>
			<p class="text">אני תמיד חוששת מעט מהתגובה של אנשים זרים לשמע המידע הזה. בן רגע אני נהיית נציגה של עם שלם, אם אני רוצה בכך ואם לא. לשמחתי, הגבת בנועם.</p>
			<p class="text">"אה! תלמידה מישראל עוד לא היתה לי! סליחה, תוכלי לחזור שוב על שמך? אני מצטער, זאת השעה."</p>
			<p class="text">"רז," חייכתי, "זה אומר 'סוד' בעברית."</p>
			<p class="text">"נהדר, שם יפה... שם יפה מאוד."</p>
			<h2 class="chapter">ק.</h2>
			<p class="first">שלושה שבועות חולפים מאז אותו שיעור. אני פוגשת במהלכם את גיום רק פעם אחת. לכבוד ראש השנה הלועזי המתקרב הוא מזמין אותי למסעדת מישלן בתוך מגדל אייפל. אני נכנסת לממלכת הדמיון כילדה-אישה, זרועי שלובה בזרועו של גבר שאינני אוהבת. חוויות מרהיבות שכאלה, הנחלקות עם אנשים שלא דבוקים ללב, מעצימות בתום הטקס את תחושת הבדידות. אני שותה הרבה יין כדי שבשובנו הביתה אקבל בהנאה את מגעו של גיום, את גניחותיו המוזיקליות.</p>
			<p class="firstspace">במהלך הסעודה אני משתפת את גיום במחשבות שעלו בי בעקבות מאמרים שקראתי בשביל סמינר המבוא לסוציולוגיה שאתה מעביר. גיום, מנגד, מחיה לפנַי את פּלֵטת הצבעים של הרי טיבט, ומספר לי על היעד הבא שייסע אליו. תוך כדי כך מלצרים באים והולכים, מפרטים במקצוענות עילית את תוכן המנות. גבי זקוף, אני מהנהנת כגברת אך מרגישה מעת לעת ילדה, מובכת. אני בטח נראית להם פרוצה, צעצוע של גיום.</p>
			<p class="text">בעת נסיעת המונית אל ביתו - עשר דקות לכל היותר - גיום מנשק אותי כאילו מושב המכונית היה מזרן, עם אותה לשון משתרבבת שמציפה אותי ברוק.</p>
			<p class="text">"בעוד רגע מגיעים," אמרתי, מנסה להזכיר לו את עצם קיומו של הנהג.</p>
			<p class="text">"אוי, שֶׁרי," ליטף לי את הירך, "זה חלק מהעבודה שלו."</p>
			<h2 class="chapter">ר.</h2>
			<p class="first">ביום שלמחרת פגישתי עם גיום, אני שולחת לך מייל:</p>
			<p class="letterinspace ParaOverride-6"><span class="CharOverride-8">לוסיאן מאלְרוֹ היקר,</span></p>
			<p class="letterin ParaOverride-6"><span class="CharOverride-8">שלום. </span><span class="CharOverride-8">שמי רז זהבי, אני תלמידה שלך בסמינר "מבוא לסוציולוגיה". תודה </span><span class="CharOverride-8">לך על השיעור המרתק שהעברת בשבוע שעבר! רציתי לשאול אותך </span><span class="CharOverride-8">אם יהיה לך זמן להיפגש איתי. אשמח מאוד לשוחח איתך </span><span class="CharOverride-8">על הצעת המחקר שלי, אם תסכים. אני חושבת לשנות נושא...</span></p>
			<p class="letterin ParaOverride-6"><span class="eng CharOverride-12" lang="en-US" xml:lang="en-US">Avec mes cordiales salutations</span><span class="CharOverride-8">,</span><span class="hafnaya CharOverride-13"><span>4</span></span></p>
			<p class="letterin ParaOverride-6"><span class="CharOverride-8">רז</span></p>
			<p class="firstspace">בתוך פחות מחמש דקות אתה משיב לי:</p>
			<p class="letterinspace"><span class="CharOverride-8">רז היקרה,</span></p>
			<p class="letterin"><span class="CharOverride-8">השבוע אני מאוד עמוס, </span><span class="eng CharOverride-12" lang="en-US" xml:lang="en-US">H</span><span class="eng CharOverride-9" lang="en-US" xml:lang="en-US">é</span><span class="eng CharOverride-12" lang="en-US" xml:lang="en-US">las</span><span class="CharOverride-8">!</span><span class="hafnaya CharOverride-13"><span>5</span></span></p>
			<p class="letterin"><span class="CharOverride-8">אבל השבוע הבא יהיה אפשרי בהחלט.</span></p>
			<p class="letterin"><span class="CharOverride-8">האם </span><span class="CharOverride-8">יום שלישי, חצי שעה לפני הסמינר, יתאים לך? אם לא, </span><span class="CharOverride-8">נמצא מועד אחר.</span></p>
			<p class="letterin"><span class="eng CharOverride-12" lang="en-US" xml:lang="en-US">Bien </span><span class="eng CharOverride-9" lang="en-US" xml:lang="en-US">à</span><span class="eng CharOverride-12" lang="en-US" xml:lang="en-US"> vous</span><span class="CharOverride-8">,</span><span class="hafnaya CharOverride-13"><span>6</span></span></p>
			<p class="letterin"><span class="eng CharOverride-7" lang="en-US" xml:lang="en-US">LM</span></p>
			<p class="firstspace">אף על פי שאני רשומה לסמינר אחר שמתקיים בעת שהצעת, אני מאשרת את הגעתי ביום שלישי. לאחר מכן אני קוראת פעמיים נוספות את ההודעה שלך, מוקסמת מהטון האישי, מזריזות תגובתך. <span class="bold _idGenCharOverride-2">LM</span>... מוצא חן בעיני האופן המסתורי שבו אתה רושם את שמך בראשי תיבות. לפני כן לא ראיתי איש עושה זאת.</p>
			<h2 class="chapter">ש.</h2>
			<p class="first">יום שלישי מגיע. אני לובשת סוודר אדום המבליט את שדַי, חצאית שחורה וגרבונים. באותה עת אני עדיין לא מודעת לכך שאני נמשכת אליך, ובכל זאת אני מעוניינת שתחשוק בי.</p>
			<p class="text">דלת המשרד שלך פתוחה למחצה. אני מציצה פנימה, ואז דופקת עליה במבוכה. "אפשר?"</p>
			<p class="text">"אה, בונז'ור!" קיפץ קולך, "כן, כן, תיכנסי!"</p>
			<p class="text">גופך הצנום שקוע בכורסה. סגרת זה עתה את המחברת, והנחת אותה על ברכיך.</p>
			<p class="text">"אתה נראה כמו המטפל שלי," אמרתי בין צעדי, מתחרטת בן רגע.</p>
			<p class="text">מסתבר שאתה דווקא מעריך את הבדיחה.</p>
			<p class="text">"בואי, עלמה צעירה. גלי לי את סודותייך."</p>
			<p class="text">המשרד שלך רחב. סמוך לדלת הכניסה ניצבת עמדת המחשב, ואתה יושב קרוב לחלון סגור קטן. אור בוהק נשפך ממנורת התקרה.</p>
			<p class="text">אני מתיישבת מולך בשיכול רגליים, ומתחילה לספר לך על הצעת המחקר הנוכחית שלי - זאת שבזכותה התקבלתי לפקולטה למדעי המדינה - ועל נושא המחקר החדש שהגיתי: סוציולוגיה של ריחות. בעודי מדברת אני חשה שוב קושי להתבטא בצרפתית. אתה מקשיב בלי להוציא הגה, רושם לעצמך מדי פעם הערות. ארשת פניך רצינית.</p>
			<p class="text">"סליחה. ה... נו!"</p>
			<p class="text">אני מנסה להיזכר במילה שפרחה ממני, מסתכלת עליך בייאוש.</p>
			<p class="text">"בסדר," אמרת, "אני חושב שהבנתי."</p>
			<p class="text">"כן?" פערתי את עיני.</p>
			<p class="text">"שנייה אחת."</p>
			<p class="text">עודך חמור סבר. אתה שב לרשום במחברת. כמה שניות חולפות.</p>
			<p class="text">"פפפף!" פלטתי, "רציתי לומר משהו חשוב..."</p>
			<p class="text">אתה מניח את העט, זוקף את ראשך.</p>
			<p class="text">"אני חושב שזה רעיון מצוין."</p>
			<p class="text">"מה?" קפצתי.</p>
			<p class="text">"הרעיון להצעת המחקר שלך. הוא מקורי מאוד."</p>
			<p class="text">אתה חושף חיוך עמום, מחווה בהרחבה את דעתך. פקעת עצבי נפרמת, אני משיבה לך ביתר ביטחון, בלהט, גופי מוטה קדימה כי המושב שלך רחוק. אני לא רוצה להחמיץ אף אחת ממילותיך, התובנות שלך מצוינות! אני צוחקת מדי פעם, מהנהנת, בין הדלתיים הסגורות נדמה לי כי השיח שלנו חשוב מאין כמותו - ריקוד במילים, רקיחה של מתכון. אתה מבריק. איזה עונג לדבר עם אדם כמוך על סוגיות ברומו של עולם במקום על הבלי הקיום! שנינו שוכחים מהזמן החולף.</p>
			<p class="text">"<span class="bold _idGenCharOverride-2">מֵרְד!</span>" קראת פתאום. "מה השעה?"</p>
			<p class="text">"אוי, לא! אתה חושב ש..."</p>
			<p class="text">"בסדר," נשמת לרווחה, "יש עוד שתי דקות."</p>
			<p class="text">אתה משיב את הטלפון הנייד לתיק, ונעמד. אני קמה במקביל, מחויכת. הלחץ שלך מצחיק אותי: אתה נראה כילד שמפחד לאחר לשיעור, אך מדובר בסמינר שלך!</p>
			<p class="text">אנחנו הולכים יחד לכיתה, מפטפטים כצמד חברים. אתה מבטיח שתדבר בקרוב עם פרופ' בפטיסט (מנחה המחקר הנוכחי שלי), ותשאל אותו אם אין לו התנגדות לכך שאשנה נושא מחקר באמצע הסמסטר, ושאתה תנחה אותי בכתיבתו.</p>
			<p class="text">"אין מה לעשות, יש נהלים," אמרת.</p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">3	בצרפתית: יקר.ה שלי (<span class="eng CharOverride-7" lang="en-US" xml:lang="en-US">Ch</span><span class="eng CharOverride-14" lang="en-US" xml:lang="en-US">é</span><span class="eng CharOverride-7" lang="en-US" xml:lang="en-US">ri; Ch</span><span class="eng CharOverride-14" lang="en-US" xml:lang="en-US">é</span><span class="eng CharOverride-7" lang="en-US" xml:lang="en-US">rie</span>).</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">4	צרפתית: עם איחולי הלבביים.</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">5	צרפתית: למרבה הצער.</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">6	צרפתית: כל טוב.</p>
				
			
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 70.40 ₪ מחיר רגיל 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 65.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות