לא לומר את הכול
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
לא לומר את הכול

צבי איל
...זה היה נראה מבטיח והגיוני כל־כך: ניקח את הנושא הטעון הזה, נסיר ממנו את הכובד המייסר, את רגשות האשם ואת האיסורים שיוצרים אותם – ונרוויח את כל הטוב בלי כל הרע, לא? מה השתבש בדרך?
אולי שפכנו את התינוק עם המים. אולי בלי שהתכוונו החופש והשחרור פרקו מעלינו לא רק את רגשות האשם, אלא גם את השמחה ואת תחושת המשמעות.
מתוך הספר

לא לומר את הכול מזכיר שלפעמים כשלא אומרים הכול, אומרים הרבה יותר.
הוא מלמד שכללי הצניעות אינם משטוּר ודיכוי אלא כמעט ההפך. צניעות יוצרת הפרדות שמאפשרות קשר קרוב ואינטימי.
הוא מביט באומץ אל הקושי לסבול את הכיסוי ואת ההסתרה, ומבחין שזה מתחיל מהקושי לעמוד חסרים מול א־לוהים.
ובעיקר, הוא מציע נתיב לשוב בעזרתו אל קרבה שיש בה סוד, כיסוי וגילוי, קרבה שצומחת גם מפרקים של ריחוק, קרבה שהיא תהליך עמוק שנושא פרי מתוק.
שם: לא לומר את הכול
מחבר/ת: צבי איל
שפה: עברית
תחום: יהדות ומחשבת ישראל
תת תחום: יהדות ומחשבת ישראל
מק״ט: 011325682
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="ChapterSplit"><span class="bold">פרק א</span></h2>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer000">
					
				</div>
			</div>
			<h3 class="part"><span class="bold"> "דייג אוהב </span><span class="bold">דגים?"</span></h3>
			<h6 class="small"><span class="bolditalic">אם לא מפרידים, אין חיבורים</span></h6>
			<p class="firstspace"> </p>
			<h2 class="sub1"><span class="bolditalic">אתה לא כזה תותח</span></h2>
			<p class="first">מלחמת חרבות ברזל הביאה עימה עומס רגשי גדול, אך גם הומור שסייע בהתמודדות. במשך חודשים אחדים הציפו את קבוצות הווטסאפ והרשתות החברתיות סרטונים מרגשים של חיילים השבים אל ביתם אחרי שירות ארוך, ומתקבלים בחיבוקים חמים ואוהבים. הפסקול המלווה היה בדרך כלל השיר ״לצאת מדיכאון״ של יגל אושרי. בסרטון כדוגמת אלה,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> נראה חייל נכנס אל ביתו במדים ועם נשק, ומתקבל בחיבוק נרגש על־ידי אשתו. בפנים קורנות, וכשהתיק והנשק עדיין עליו, היא מובילה אותו הישר אל הכלים בכיור, ואחרי כן נותנת בידיו דלי, מגב וסמרטוט, וגם מוסרת לטיפולו ערמת כביסה עצומה, ואילו היא עצמה יוצאת מהבית בהבעת פנים של מי שהולכת לחגוג את החופש.</p>
			<p class="first">זה משעשע לא רק בגלל השבירה של התבנית הצפויה, אלא גם בגלל הערעור על ההאדרה של גבורת החייל השב הביתה. גיבורה נוספת, כך מתברר, היא מי שניצבה באורך רוח בחזית מטלות הבית. יותר מכך – יש בסרטון איזו הגחכה של ההרואיות הגברית. אף אחד אינו מזלזל בחיילים שבמשך חודשים, ואפילו שנה ויותר, חיים בתנאים בלתי אפשריים, נלחמים במסירות נפש ותוך סיכון עצמי, ובכל זאת לפעמים צריך להתייחס לכל זה גם בקריצה.</p>
			<p class="first">התורה מצווה את האיש לשמח את אשתו, ובשם הרב יצחק גינזבורג שמעתי שהמצווה שמוטלת על האישה במקביל היא קצת לצחוק על בעלה. אין הכוונה ללעג, וודאי שלא לזלזול, אך יש איזו חשיבות עצמית גברית שנראית לפעמים כמו הרצינות שבה מתייחס אל עצמו ילד שהתחפש לגיבור־על. חשוב שאישה תעריך את בעלה הערכה כנה, ואולי אפילו תחשוב שהוא ״תותח״. זה בסדר שלפעמים גם תשתף פעולה עם הדמיונות הילדותיים שלו על כך שהוא מושיע את העולם, אך לצד זה טוב שמדי פעם בפעם גם תנעץ סיכה בבלון הזה. הומור הוא דרך מצוינת לשם כך.</p>
			<p class="first">כלומר, הערך של החיים הזוגיים איננו רק התמיכה, החיזוק והמעטפת החמה שהם מספקים, אלא גם כמעט ההפך. אחד התפקידים החשובים של קשר קרוב הוא דווקא לעזור לנו ״לצאת מהסרט״ שבו אנחנו חיים וממה שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו. קשר בריא מוציא אותנו מעצמנו פעמים רבות באמצעות חיכוכים או תסכולים (בדוגמאות הנ״ל אמנם האישה היא שעוזרת לאיש בעניין הזה, אך הדבר נכון גם בכיוון ההפוך).</p>
			<p class="first"><span class="bolditalic">לבדו בין כה וכה</span></p>
			<p class="first">התוכן הזה ניכר כבר מתיאור בריאת האדם.</p>
			<p class="first">כשמביט א־לוהים בבריאה המתהווה הוא רואה מדי יום כי טוב, וכשמעשה הבריאה מושלם רואה א־לוהים ״והנה טוב מאוד״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> אך הטוב איננו נמשך לעד, ומאוחר יותר אנחנו מתוודעים לכך שגם ״לא טוב״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> ומה? ״היות האדם לבדו״. רש״י מסביר בעקבות חז״ל שה״לא טוב״ איננו בדידותו של האדם דווקא, אלא החשש שיאמרו שהוא אלוהי העולם הזה. כמובן, א־לוהים איננו עסוק בתחרות. החשש הגדול הוא שמא האדם עצמו ידמיין שהוא א־לוהים.</p>
			<p class="first">[נדגיש: האדם הראשון, יציר כפיו של א־לוהים, היה בעל מדרגה רוחנית עליונה שאיננה מושגת לנו. כל האמור לקמן, שיש בו מידה של ביקורת והתייחסות ״בגובה העיניים״, הוא רק הצעה פרשנית אפשרית, ובעיקר – איננו עוסק באדם הראשון עצמו, אלא בדמותו כפי שהיא משתקפת בעינינו. דמותו היא אב־טיפוס לאנושות כולה, ובאמצעות ההתבוננות בו נלמד על עצמנו ועל הפגמים שדורשים תיקון].</p>
			<p class="first">כלומר, לחיות לבד זה מתכון בטוח לחיים שבהם אתה עיוור לפגמים שלך. החיכוך עם זולת מאלץ אותנו להתפכח מחלקים רבים של הדימוי העצמי. החיים המשותפים והאינטנסיביים עם אדם אחר, שבהכרח שונה מאיתנו מאוד, עושה את זה בעוצמה גדולה. אנחנו לא א־לוהים ואיננו גיבורי־על, ולפעמים ״משפריצים״ מתוכנו צדדים קטנוניים, ואפילו מכוערים, שאינם מופיעים בחיים הבודדים. האישה הנבראת נועדה לגאול את האדם מהפנטזיות על כך שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לעולם, וכמו שראינו בדוגמאות לעיל, היא עושה את זה מצוין.</p>
			<p class="first">החיים הזוגיים, במובן זה, הם מפגש, ולעתים התנגשות, עם המוגבלות והחוסר שבנו.</p>
			<p class="first">התוכן הזה מתחדד מהדרך שבה מתארים חז״ל את בריאת האישה,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> דרך שבמפתיע נראית הפוכה מהמפורש בפסוקים. לדבריהם גם לפני שהפיל א־לוהים תרדמה על האדם ונטל ממנו צלע, האישה הייתה קיימת, אלא שהייתה מחוברת אל האיש בגבו. אדם וחווה היו דבוקים זה בזה כעין תאומים סיאמיים, ופנו כל אחד לכיוון אחר. תהליך בריאת האישה מכונה בלשון חז״ל ״נסירה״, כלומר הפרדת האישה מן האיש והפיכתה לדמות עצמאית.</p>
			<p class="first">כשמחליט א־לוהים לברוא את האישה הוא מכריז שיעשה לאיש ״עזר כנגדו״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> המילה ״כנגדו״ צריכה להתפרש לא דווקא במובן של ניגוד אלא במובן ״מולו״, כמו בפסוק ״שיוויתי ה’ לנגדי תמיד״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> כלומר, ייתכן שגם לפני הנסירה הייתה האישה עזר, אך מכאן ואילך לא יוכל האדם להתעלם עוד מקיומה. כמובן, מה שעומד לנגדנו עלול בקלות לעורר גם ניגוד והתנגדות. כפי שאמרנו – וזה נכון בכל מפגש עם זולת, ובמיוחד בחיים זוגיים – קשה לשאת את החוויה שמי שעומד מולי הוא מראה שבה ניבטים החולשות והחסרונות שלי. קשה לחוות את החסר וההזדקקות, קשה להשלים עם כך שאינני ״לבדי״, ואינני א־לוהים.</p>
			<p class="first">תיאור האישה כמי שהייתה קיימת גם לפני ש״ננסרה״ אכן שונה מפשט הפסוקים, אך במבט נוסף נדמה שהוא נחבא בעומק הסיפור הפשוט.</p>
			<p class="first">כשחז״ל מספרים שהאישה הייתה דבוקה לאיש מגבו, הם מטים אוזן לצלילי הפסוק ״לא טוב היות האדם לבדו״ ושומעים שה״לבדו״ הזה איננו תיאור מציאות אלא תחושה פנימית שמבטלת את הזולת.</p>
			<p class="first">האישה הייתה שם תמיד, אך לא פגשנו בה עד שננסרה מהאיש, אולי מפני שהייתה מין סרח עודף וקיומה היה מובן מאליו בעבורו. האישה נגררה אז מאחור, והדבר אִפשר לאדם ליהנות מנוכחותה בחייו בלי להישיר אליה מבט ולקיים איתה קשר פנים אל פנים. כעת, אחרי הנסירה, לא רק שהיא אישיות עצמאית, אלא שגם הקשר עם האיש איננו טבעי ואיננו מתרחש מאליו, והוא דורש בחירה ורצון.</p>
			<p class="first">כלומר, חוויית ה״לבדו״ שחש האדם הייתה תחושת עליונות דווקא, שנראית רחוקה מאוד מבדידות מייסרת, ועם זה ברור שמאחורי מסכת ה״רק אני״ המגוחכת הזאת מסתתרת אומללות גדולה. ההתייצבות פנים אל פנים מול בן זוג או בת זוג מנפצת את אשליית ה״לבדו״ באופן שנושא גם כאבים, אך דווקא משום כך גם יש בכוחו לרפא את הבדידות.</p>
			<h2 class="sub1"><span class="bolditalic">האחר איננו אני</span></h2>
			<p class="first">״קר לי לראות אותך כך״, אומרות אימהות – לא משנה מאיזו עדה... – בעת שהן רצות עם סוודר אחרי הילד שיצא מהבית. למי בעצם הן דואגות כשהן אומרות ״קר <span class="bold">לי</span>״? (אבל אנחנו כמובן מבליגים על כך, ואוהבים אותן). ובלשונו האלמותית של הגשש: ״דייג אוהב דגים?״</p>
			<p class="first">אהבה היא עניין מתעתע – היא מתיימרת לתאר אכפתיות כלפי הזולת, בעוד שלמעשה במידה רבה זה מפני הטוב שמעניק לנו המפגש עימו. אהבה בוגרת ובשלה היא זאת שבה אנחנו רואים את הזולת באמת, ולא רק את ההשתקפות של דמותנו בדמותו.</p>
			<p class="first">אקיהיקו קונדו הוא תושב יפן אינטליגנט ונורמטיבי לכאורה, שעובד כמנהל אדמיניסטרטיבי של בית־ספר. בגיל התיכון הוא חווה דחייה חוזרת ונשנית על־ידי בחורות שאיתן ניסה ליצור קשר, והדבר הביא אותו לדכדוך עמוק. ואולם לימים הוא מצא מזור למכאובו. בשנת 2018 הוא נשא לאישה בטקס רשמי דמות מצוירת, ומאז היא מלווה אותו בתור בובה וממלאת את חייו אושר.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> עוד ועוד מקרים כאלה מתפרסמים ברחבי העולם, וביפן לבדה ישנם אלפי ״זוגות״ שכאלה. אקיהיקו קונדו הקים ב-2023 עמותה שתומכת באנשים שיחסיהם הזוגיים מתקיימים עם דמויות פיקטיביות. אין ספק שמערכת יחסים כזאת היא עניין נוח מאוד. אין בה מריבות, וכשהבובה מתבלה ניתן להחליף אותה באחרת. רק הבדידות – האם היא באמת נפתרת?</p>
			<p class="first">עם ההתפתחות המסחררת של הבינה המלאכותית היא הופכת לעתים מקור, לא רק לכתיבת עבודות אקדמיות או לעצות באשר להשקיית עציצים אלא גם לסיפוק הצורך בחום ובקשר. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שאחוזים גבוהים מהאוכלוסייה מבקשים ממנועי בינה מלאכותית לשמש כדמות רומנטית וירטואלית, וגם מציינים שהם מעדיפים אותה על פני דמות ממשית,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> אלא שכלל לא מפתיע לגלות כי השימושים האלה בבינה מלאכותית מגבירים את סכנת הדיכאון והחרדה.</p>
			<p class="first">אהבה וירטואלית היא אהבה נטולת סיכון, אך בגלל זה בדיוק היא גם נטולת סיכוי.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="first">בתורת הקבלה התרחב מאוד העיסוק ב״נסירה״. הוא הפך למושג מרובה שלבים, שלא מתאר את בריאת האישה בלבד, אלא גם את היפרדות המציאות כולה מהבורא (יחסי הבורא והבריאה מתוארים במקומות רבים כיחסי איש ואישה).</p>
			<p class="first">האר״י מוסיף ומגלה בכתביו שחטא האדם הראשון התרחש לפני שהושלמה הנסירה וההפרדה של המציאות מהבורא, והוא פגם בתהליך ההיפרדות, ולכן גם באפשרות ההתקשרות המחודשת.</p>
			<p class="first">עוד אומר האר״י שכחלק מן החטא, נוסף על האכילה מעץ הדעת, התרחש הזיווג בין אדם לחווה מוקדם מדי. האדם נברא ביום השישי, והיה עליו להמתין לליל שבת כדי להתייחד עם חווה, אך הוא נחפז ועשה זאת קודם לכן.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> בזהירות אציע שאולי משמעות הפזיזות הזאת היא כניעה לתאווה ללא בסיס של קשר אנושי בשל (ושוב אזכיר את מעלת אדם הראשון ואת העובדה שדמותו משמשת רק מראה להביט דרכה בעצמנו). כלומר, במקום שהקשר האינטימי בין האיש לאישה יגיע כשיא המתפתח מהיכרות מתונה והתקשרות רגשית, במקום זה התהפך הסדר, והאינטימיות הגופנית הפכה לנקודת המוצא.</p>
			<p class="first">חז״ל גם אומרים שאדם הראשון היה ״מושך בעורלתו״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> זהו ביטוי שמתאר את מי שמנסה לטשטש ולהסתיר את ברית המילה שלו.</p>
			<p class="first">ייתכן שאת העניינים השונים לכאורה חורז יחד תוכן אחד.</p>
			<p class="first">אחד ממקובלי זמננו, רבי רפאל משה לוריא,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> מציין שגם ברית מילה היא סוג של נסירה, כלומר, תהליך היפרדות וניתוק. משמעות המושג ״עורלה״ הוא כיסוי אוטם, ולכן אנחנו מוצאים בנביאים גם את הביטויים ״עורלת אוזן״,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> כלומר סירוב להאזין ולקבל, ו״עורלת לב״,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> היינו אטימות הרגש. ברית המילה, שמתקיימת בגוף במקום החיבור של איש לאשתו, נועדה להסיר את האטימות ולאפשר קשר אמיתי. הרב לוריא מציע שדברי חז״ל על אדם הראשון המושך בעורלתו מלמדים שהזיווג עם חווה התרחש לא רק לפני השלמת נסירת הבריאה, אלא גם לפני השלמת נסירת האיש והאישה עצמם. כמובן, הכוונה איננה למישור הפיזי אלא לתוכן פנימי, שאותו התחלתי לבאר לעיל.</p>
			<p class="first">ציינתי שהאדם הראשון נחפז להתייחד עם חווה מפני שבמידת מה היה שקוע בעצמו ולא התמסר אליה כראוי. זוהי גם משמעות המשיכה בעורלה – אטימות וחיפוש עונג וסיפוק במקום פתיחות, הקשבה והתמסרות. שני העניינים האלה יחד מבטאים פגם בתהליך הנסירה, פגם ביכולת לראות באישה זולת עצמאי ולכבד אותה ככזאת. ללא נסירה שלמה, קרבה גופנית, שאמורה להיות ביטוי לאינטימיות רגשית קרובה, תהפוך להחפצה.</p>
			<p class="first">אולי נבין לפי זה גם את הקשר שיוצר האר״י בין האכילה מעץ הדעת להקדמת הזיווג. אכילת הפרי האסור נולדה מפנטזיה נחשית שאפשר להיות כא־לוהים, עליון על כול, ולא מקיים יחס שוויוני. זהו אותו ״שגעון גדלות״, אותו ״לבדו״, שמקשה על האדם לראות את האישה כדמות בפני עצמה ולא רק כמכשיר בשירות צרכיו. כמובן – הדמיון הזה בעצמו מעיד על השקר שבו. מי שמשתמש בזולת לצרכיו רק מגלה בזה שהוא נזקק וחסר, וכדי להשלים את חסרונו הוא מתנהל בדורסנות. רוממותו של  א־לוהים איננה מתגלה בכוחנות אלא בהפך הגמור – דווקא העליונות וחוסר ההזדקקות מאפשרים לא־לוהים לברוא עולם ולהעניק לנבראים עצמאות וחופש בחירה אמיתיים.</p>
			<p class="first">אחרי שחוטא האדם ואוכל מפרי עץ הדעת, שואל אותו על כך א־לוהים, והאדם משיב: ״האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> חז״ל אומרים בקול את מה שכולנו מרגישים כשאנחנו קוראים את המילים האלה: ״כאן כפר בטובה״.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> במקום להודות לא־לוהים על האישה שאיתו, הוא מתלונן ומאשים את א־לוהים ואת האישה בכישלונות שלו. בכך הוא רק ממשיך את אותו חטא עצמו – הוא מפנטז אולי שהוא שלם  כא־לוהים, אך למעשה אינו מסוגל להתנהג בבגרות וליטול אחריות. דווקא נטילת אחריות מבטאת עצמאות והכרה בכך שאני אדם לעצמי והזולת הוא אדם לעצמו. ה״התקרבנות״ של האדם מבהירה שגם בשלב הזה ממשיכה האישה להיות עבורו מעין כלי לשימושו.</p>
			<p class="first">הזמר ארקדי דוכין סיפר פעם בריאיון טלוויזיוני שהוא לומד קבלה כבר עשרים שנה. ״נו, ומה למדת?״ שאל המראיין.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> היינו מצפים לשמוע על עולמות רוחניים נסתרים, אך ארקדי השיב בפשטות: ״שיש עוד אנשים מלבדי בעולם״. המשפט הזה נשמע טריוויאלי, ובדיוק לכן זה מרשים כל־כך לשמוע מישהו מסכם בעזרתו עשרים שנות עיסוק בתורת הסוד. אחד כזה למד כמה ההשלמה שלנו עם נוכחותם של אחרים איננה מובנת מאליה. הדרך שבה הוא מתאר מה למד בתורת הקבלה, רק מראה שהוא אדם שעושה עבודה פנימית, ושבעמל של עשרות שנים זז מילימטר או שניים, וזה המון!</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="first">תיארתי את חטא האדם הראשון כשקיעה של האדם בעצמו עד שראה באישה חלק ממנו וכלי שרת לצרכיו. הרב קוק מציע התבוננות מזווית נוספת. הוא טוען שהאדם חטא, לא מפני ששקע בעצמו, אלא מפני ההפך כמעט – מפני ששכח את עצמו, כלומר, שכח מיהו באמת והלך שבי אחר פיתוי הנחש.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> כמובן, אין בזה סתירה – אדרבה, שכחת הנשמה הולכת יד ביד עם אגו מנופח, כזה שעיוור לזולת ולצרכיו.</p>
			<p class="first">בסיום דבריו על שכחת האני כותב הרב קוק: ״וכיוון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה״. במילים אחרות – חיבור לזולת מתחיל בחיבור לעצמי. מי שאין לו את עצמו, לא יוכל להבחין ב״הוא״, באנשים אחרים, ולא יוכל להעניק להם מקום ולכבד אותם, ובוודאי שבעבורו לא יהיה ״אתה״, כלומר לא יוכל ליצור קשרים עם הזולת.</p>
			<p class="first">המתירנות פגעה בשני עניינים משלימים – בקשר עם הזולת ובקשר עם עצמנו. היא דלדלה את הלהט בינינו לבין בן הזוג שלנו, אך לא פחות מזה היא פגמה בפרטיות ובאינטימיות שבינינו לבינינו.</p>
			<h2 class="sub1"><span class="bolditalic">הכיסוי המרפא</span></h2>
			<p class="first">כללי הצניעות הם במובן עמוק רפואה ותיקון לחטא האדם הראשון. הרי מיד אחרי החטא התכסו אדם וחווה בחגורות מעלי תאנה,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> ובהמשך מלביש אותם א־לוהים בכותנות עור.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> <span class="bold">ההסתרה יוצרת הרחקה וכיסוי; </span><span class="bold">מתוך כך הפרדה ובידול, ודווקא מתוך כך גם אפשרות של </span><span class="bold">קשר ואינטימיות.</span> זוהי הרפואה לזיווג המוקדם מדי בין אדם לחווה, רפואת הקשר שאיננו רואה את הזולת כאדם לעצמו, רפואת הפנטזיה של האדם על דבר היותו א־לוהים – יחיד, עליון ושלם, ללא צורך באף אחד אחר.</p>
			<p class="first">את דרישות הצניעות נוכל לחלק בחלוקה גסה לשתי קטגוריות – הימנעות מלהחצין והימנעות מלקחת. אלה שתי תנועות הפוכות. אנחנו נדרשים להשגיח על הביטויים הגופניים והיצריים שלנו, ואנחנו נדרשים להשגיח על תכנים גופניים ויצריים שאנחנו צורכים.</p>
			<p class="first">כשאדם נמנע מצריכה יצרית לא ראויה, כמו למשל בהימנעות מהבטה לא מתאימה, הוא נמנע מהחפצה, כלומר מהפיכת גוף האדם שהוא צופה בו לכלי שרת לצרכיו. כמו כן היכולת לחשוק שפתיים ולהרחיק את המבט מפתחת חוסן פנימי. עוררות תאוותנית מלווה פעמים רבות בקול פנימי קולני, גם אם לא מודע, שזועק ״אני לא יכול בלי זה״. היכולת להמשיך ״בלי זה״ ולראות ששום אסון לא קרה, מצמיחה לאישיות שלנו עמוד שדרה פנימי.</p>
			<p class="first">מנגד, ההימנעות מהבעת יצריות במקום שבו איננו אמורים לעשות זאת, משרטטת גבולות לנוכחות שלנו.</p>
			<p class="first">כללי הצניעות הנוגעים ללבוש, למשל, אינם משטור של הגוף ושל מה שהוא נושא איתו, אלא דרך לבסס את ההפרדות הנצרכות כל־כך, ומתוך כך גם דרך לאפשר קשר שיש בו ממד של גילוי.</p>
			<p class="first">שני צדדי הצניעות יוצרים הפרדות הכרחיות ובריאות. הם חלק ממערך הפרטיות שלנו, והם חלק ממערך השמירה על הפרטיות של הזולת. כשההפרדות האלה מתקיימות יש מקום לקשר רב ממדי, שיש בו אינטימיות רגשית אשר מחוברת עם יצריות שאיננה נצלנית.</p>
			<p class="first">ביסוס הפרטיות שלנו הוא תיקון לחטא האדם הראשון באותו מובן שעליו מדבר הרב קוק. היכולת לקיים קרבה אמיתית עם הזולת מתחילה ביכולת להיות באינטימיות עם עצמנו. כשהחברה דוחקת אותנו להחצנה של הגוף ולהתנסויות יצריות, בייחוד בגיל ההתבגרות, אנחנו מתקשים להפנות את המבט פנימה ולשמוע קולות עדינים שבנו.</p>
			<p class="first">כללי הצניעות שמגינים על פרטיות הזולת נוגעים לדברים הראשונים שעסקנו בהם – הם עוזרים לנו להתייחס אל הזולת כאל מי שאינו מובן מאליו.</p>
			<p class="first">נוסף על כך שכללי הצניעות משרטטים את גבולות המרחב האישי של כל אדם, הם שומרים על ה״ביחד״ ועל הפרטיות של בני הזוג ביחס לסביבה. כך למשל ישנם ביטויי חיבה שנשמור למרחב הזוגי ולא נבטא ברבים. בכיוון ההפוך – ההלכה אוסרת לרוב על שהות משותפת ומבודדת של איש ואישה שאינם נשואים. שהות כזאת יוצרת ממד פרטי ואינטימי, ומתאימה לכן רק בהקשר זוגי. אלו דוגמאות לאופן שבו ״ממסגרת״ ההלכה את המרחב הזוגי, מגינה עליו, ובכך גם מאפשרת לו להצמיח קשר קרוב.</p>
			<h2 class="sub1"><span class="bolditalic">על</span><span class="bolditalic"> כן יעזוב איש את האימג' שלו ודבק באשתו</span></h2>
			<p class="first">ביטוי נפשי למושג הנסירה נוכל למצוא בשיטת הטיפול הזוגית ״אימגו״ שפותחה לפני עשורים אחדים על־ידי הארוויל הנדריקס ואשתו הלן לייקלי האנט.</p>
			<p class="first">בספר ״לבסוף מוצאים אהבה״ מסביר הנדריקס שכשאנחנו מחפשים זוגיות, אנחנו מחפשים בלא מודע דמות שהתעצבה והופנמה על־ידינו בהתאם לילדות שחווינו. הדמות הזאת נוצרה מתוך סך התכונות הטובות והפחות טובות של ההורים שלנו. הצרכים שלנו שלא סופקו דוחפים אותנו לשחזר את פצעי הילדות מתוך משאלה לרפא אותם. נוסף על כך, אנחנו מבקשים למצוא בבן הזוג חלקים שחסרים לנו בעצמנו. שיטת האימגו קרויה על שם הדימוי והדמות – <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">image</span> – ששוכנים בירכתי התודעה ומכוונים אותנו בלא מודע למצוא בן זוג כדוגמתם.</p>
			<p class="first">ההתרחשות המודעת, לעומת זה, עשויה להיות התאהבות מלאת אושר, שעם הזמן מתחלפת בתסכול בלתי נסבל. התסכול הזה הוא הזדמנות להתרפא מפצעי העבר, אך לשם כך נדרשת עבודה אישית סבלנית. הנדריקס והאנט פיתחו שיטת תקשורת שבבסיס שלה עומדים השיקוף והאישוש. בני הזוג מקיימים שיח לאחר שחילקו ביניהם את התפקידים ל״שולח״, שמתבטא ומשתף, ו״מכל״, שקולט ומקשיב. ה״מכל״ נדרש לעסוק בתפקידו בלבד, גם כשהוא שומע דברים שמוציאים אותו מדעתו. ה״שולח״ צריך לדעת שהוא נמצא בסביבה בטוחה ומאפשרת, ולשם כך צריך ה״מכל״ כביכול לשים את עצמו בצד, לא לשלול, לא לבקר, לא לזלזל וכו’.</p>
			<p class="first">כפי שמציינים הנדריקס והאנט: ״הדיאלוג אומר בסופו של דבר לאחר: ‘אני מכבד את השוני שלך; אני רוצה ללמוד ממנו. ואני רוצה לשתף אותך בשלי’. אחת התובנות הגדולות ביותר של הדיאלוג היא גילוי של שני עולמות נפרדים. בכל פעם שבה מעורבים שני אנשים, מתקיימות תמיד שתי מציאויות. מציאויות אלה תמיד תהיינה שונות בעניינים קטנים וגדולים, יהיה אשר יהיה. את מציאותו של האדם האחר ניתן להבין, לקבל, להוקיר ואף לאהוב, אך לא ניתן להפוך אותה לזהה לשלנו״.</p>
			<p class="first">כלומר, האימגו מלמד שישנה דמות אשר מחוברת אלינו ב״אחור״, בירכתי התודעה, ואותה אנחנו מחפשים. אך ברבות הימים אנחנו מגלים שמצאנו דמות שונה ממה שביקשנו.</p>
			<p class="first">נוסף על כך, חלק ממה שאנחנו מפנימים בילדות זה חוויית סימביוזה עם אמא, שמתמסרת לחלוטין לטיפול בנו. היא מתאמצת להבין מה מציק או כואב לנו, וכך אנחנו לומדים שאין צורך להתאמץ להסביר קשיים שאנחנו חווים. אנחנו לומדים שפירושה של אהבה הוא להיות מובן מאליו. כמובן, האשליה הזאת מתנפצת במוקדם או במאוחר בקשר הזוגי.</p>
			<p class="first">כדי להתרפא אנחנו חייבים להסכים ״להינסר״, לקבל את הפער ואת השוני, לא לדרוש מבן הזוג שלנו להתאים את עצמו אלינו, לא לצפות שיבין אותנו תמיד, ועלינו להיות מסוגלים לתת לו מקום גם בלי לבחון מה נרוויח או נפסיד כתוצאה מכך. זה כמעט פרדוקסלי, אך דווקא ההשלמה עם הנפרדות תביא הן לריפוי אישי והן לאהבה וקרבה עמוקה עם הזולת. דווקא אז נגלה שבמובן עמוק, בלא מודע, זה בדיוק מה שחיפשנו. יש כאן ממש התקיימות דברי הפסוק ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו [= את האימג’ שמנהל אותו, בעקבות מערכות היחסים שחווה כילד], ודבק באשתו [מתוך כבוד להיותה אדם עצמאי], והיו לבשר אחד״.</p>
			<p class="first"><span class="bolditalic">אובדן האהבה </span><span class="bolditalic">בבית הילדים</span></p>
			<p class="first">דוגמת קצה לחיים משותפים ללא ״נסירה״, כלומר ללא הפרדה בין ״רשויות הפרט״ השונות, ניתן למצוא בלינה המשותפת שהייתה נהוגה בעבר בקיבוצים ושנחקרה רבות. מלבד שעות אחדות אחר הצהריים גדלו ילדים, מלידתם ועד גיוסם לצבא, בבית ילדים, לצד שאר ילדי הקיבוץ. בבית הילדים הם טופלו, התרחצו וישנו. עם השנים התברר שהלינה המשותפת גבתה מחירים לא פשוטים.</p>
			<p class="first">אני רוצה להתייחס לשתי תופעות בהקשר ללינה המשותפת. האחת מכונה ״אפקט וסטרמרק״. זוהי תופעה פסיכולוגית שמאפיינת אנשים הגדלים יחד בינקותם, ושלפיכך לרוב לא יימשכו זה לזה בבגרותם. אחד הסימוכין לכך הגיע ממעקב אחרי ילדי הקיבוצים. האנתרופולוג יוסף שפר מצא בשנות השבעים שמתוך 2,796 נישואין בין ילדי קיבוץ רק 14 היו של ילדים בני קבוצת גיל אחת, וגם בהם לא היו כאלה שגדלו יחד לפני גיל שש.</p>
			<p class="first">עדות לאפקט וסטרמרק ניתן למצוא גם במקורות יהודיים. יחזקאל הנביא<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> מתאר את עם ישראל כתינוקת שהושלכה בשדה מיד עם לידתה, מלוכלכת מדם הלידה, ואפילו חבל הטבור לא נכרת מגופה. א־לוהים מתואר כמי שעובר על פניה ומאחל לה ״בדמייך חיי!״ התינוקת גדֵלה והופכת לנערה בוגרת, והנה שוב עובר ההלך על פניה, פורש כנפו עליה וכורת איתה ברית נישואין. אך מדוע הוא מותיר אותה לבדה בעוברו שם בתחילה? מדוע איננו אוסף אותה אל ביתו בעודה תינוקת עזובה? מאיש חכם שמעתי,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> שאילו היה עושה כן, אילו היה מגדל אותה איתו בביתו, לא היה יכול להתפתח ביניהם קשר של איש ואישה. העזיבה, על אף הכאב שבה, אפשרה את האהבה וכריתת הברית שהופיעו בהמשך.</p>
			<p class="first">אזכור יהודי נוסף לאפקט וסטרמרק ניתן למצוא במדרש<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> המספר על אישה נכבדה שתהתה באוזני רבי יוסי מדוע הסתיר א־לוהים את בריאת האישה מהאיש, מדוע הרדים אותו לשם כך. רבי יוסי משיב לה שלולא כן היה סולד אדם מחווה. השואלת מחזקת בעצמה את דבריו של רבי יוסי, ומספרת שיועדה להינשא לאח של אימהּ, אך משום שגדלה במחיצתו התכערה בעיניו.</p>
			<p class="first">המקרים האלה אמנם אינם מתארים פגיעה בצניעות, אך הם רלוונטיים עבורנו כי הם מדגימים שמשיכה מתעוררת רק כלפי מה שאיננו מובן מאליו, מה שפורץ את גדרי המוכר. בעולם שבו הכול גלוי, חשוף ונגיש, קשה שתצמח אינטימיות רגשית, ומתברר שקשה אפילו שתתעורר תשוקה, וכבר פגשנו במבוא את הנתונים המדהימים המעידים על ירידה כללית בקשרים אינטימיים.</p>
			<p class="first">תופעה אחרת שנדונה בעניין הלינה המשותפת בקיבוצים היא השכיחות הגבוהה של פגיעות מיניות. מריבוי עדויות עולה כי סוגים שונים של פגיעות מיניות היו למרבה הצער עניין רווח בבתי ילדים.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> האם זה סותר את אפקט וסטרמרק? כלומר, האם הפגיעות האלה מעידות שמשיכה מתפתחת גם במסגרת של גדילה משותפת בינקות?</p>
			<p class="first">לא ממש. הרוב הגדול של הפגיעות בוצע על־ידי מבוגרים מחוץ לקבוצה. היו גם פגיעות בתוך הקבוצה, אך חלק נשא אופי של השפלה והתעללות יותר מאשר פורקן יצרים. וכמובן – היו גם פגיעות מיניות מובהקות, כשם שלצערנו ישנם מקרים נוראים של גילויי עריות במשפחה. זה לא מנוגד לטענה שככלל גדילה משותפת מינקות פוגעת באפשרות המשיכה.</p>
			<p class="first">למעשה לא רק שריבוי הפגיעות בילדי הקיבוצים איננו סותר את הדברים לעיל, הוא הצד האחר של אותה מטבע. במקום שבו אין פרטיות וגבולות שמורים, וגם לא מעטפת משפחתית מגוננת, אין מה שיעמוד בדרכן של רוחות הפרצים הרעות. כך יוצא שמצד אחד לא נוצרת קרבה אינטימית, ומצד אחר יש פגיעה במוגנות.</p>
			<p class="first">ושוב, אין מדובר במשמעות הרגילה של חוסר צניעות, אלא במשהו בסיסי אפילו יותר – בשרטוט קווים מבדילים בין אדם לרעהו. ההבדלה הזאת מגינה ושומרת, וגם מאפשרת ללב להתעורר להימשך, ואף לקיים קשר קרוב. המהפכה המתירנית טשטשה מאוד את הגבולות שמגינים על הפרטיות מצד אחד, ואשר מאפשרים אינטימיות מנגד.</p>
			<h2 class="sub1"><span class="bolditalic">קומוניזם של האינטימיות</span></h2>
			<p class="first">המשנה במסכת אבות<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"> </span> מתארת ארבעה סגנונות אנושיים של יחס לרכוש. יש מי שמכריז: ״שלי שלי, ושלך שלך״. כלומר, לכל אחד רכושו, ואיש אינו רשאי לקחת ממה ששייך לאחר. המשנה מתארת זאת כ״מידה בינונית״, כלומר ממוצעת ורגילה, שכן יש כאן כבוד לרכוש הזולת מצד אחד, אך גם הימנעות מחסד ונתינה מצד אחר. דעה אחרת במשנה סבורה שעקשנות של ממש לא לקחת וגם לא לתת איננה ממוצעת והגיונית, אלא היא ״מידת סדום״. סגנון אנושי אחר הוא זה שלפיו ״שלך שלי, ושלי שלי״. מדובר ברשעות, כמובן. מי שאומר: ״שלי שלך, ושלך שלך״, מכונה על־ידי המשנה חסיד. ומה בקשר למי שאומר: ״שלי שלך, ושלך שלי״? כיום היינו אומרים אולי שהוא קומוניסט, אך המשנה מכנה אותו ״עם הארץ״. אדם כזה חסר את ההכרה הבסיסית בעצמאותו הכלכלית של הזולת ואת הכבוד לעצמאות הזאת. הקומוניזם נשמע בעבר כמו הארץ המובטחת – שותפות אידילית ששומטת את התחרות מן היסוד. אלא שיחד עם התחרות היא עוקרת גם את שמחת הנתינה ואת ההתרגשות וההודאה שבקבלה. למעשה עם הזמן התברר שהיא עוקרת גם את המוטיבציה היצרנית בעצמה. האידיליה בחזון שלפיו כל אחד נותן לפי יכולתו ולוקח לפי צרכיו קרסה מהר מאוד, והתחוור שכלכלה אינה יכולה להיות מושתתת על עקרונות של שיתוף ושוויון. הקומוניזם הביא למחסור, וממילא, במקום שיישא איתו את בשורת האחווה רק העמיק את מלחמת הקיום.</p>
			<p class="first">המתירנות הציעה במובנים מסוימים לחיות כמו קומונה גדולה בכל הנוגע לגוף ולאינטימיות – עולם שבו הכול אפשר ואין צורך להסתיר דבר מאיש. התקווה הייתה שהתרת האיסורים תביא להסרת הדיכוי ורגשות האשם, ותחתיהן יופיעו שחרור, פתיחות ועונג. ובכן, ראינו – חוסר הגבולות דלדל את ערך הקשר ואת תחושת המשמעות, ואחרי עשרות שנים לא רבות, שבהן חגגה האנושות את המצב החדש, הגענו למצב של מיעוט בקשרים יציבים, ואפילו מיעוט ביחסי אישות.</p>
			<p class="first">כמו כן, במקום מנגנוני ההגנה שנפרצו צמחו מנגנוני הגנה חליפיים והרבה פחות מוצלחים – החל בסגירות רגשית ו״שמירת הקלפים קרוב לחזה״ במהלך קשר; ניתוק רגשי גם בשעה של קרבה גופנית; המשך בחשבונות בנק נפרדים גם כשמחליטים על מיסוד הקשר, ועד כדי נישואין ומגורים בבתים נפרדים.</p>
			<p class="first">הארץ המובטחת התגלתה כג’ונגל מאיים לא פחות מזאת שעזבנו.</p>
			<p class="first">אולי הגיע הזמן לשוב אל מושגים נשכחים של סוד, צניעות, הסתרה ובושה, ולגלות שאיתם אנחנו גם שבים אל גן־העדן.</p>
			<p class="firstspace"> </p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה
נצפו לאחרונה
התעניינת גם ב...
ימינה
שמאלה