גוטפרוינד

שאול אולמרט
יותר מעשור לאחר מותו של יפתח, צלצל הטלפון של זוהר. שיחה נכנסת מ: יפתח.
כך, מרגע בלתי אפשרי שסודק חיים שלמים, נפתח ספרו השני של שאול אולמרט – רומן אינטימי ויוצא דופן בכנותו.
מאחורי זוהר גוּטפרוֹינד, עובד מפעל מופנם ומתבודד, מסתתר מי שהיה פעם סטודנט מצטיין, בן לאחד האישים הבולטים בישראל, גבר שהקים משפחה ואיבד אותה ובעיקר ילד יצירתי וסקרן שחלם להיות חבר אמיתי ליפתח – הילד המחונן והסוער שגדל לצדו.
זהו סיפור על זיכרונות ילדות מעוררי געגועים, על בחירות שמפצלות נתיבי חיים, על נאמנות אמיצה שאין לה גבול ועל ירושלים אחת, רבת־קסם ותהומות, שאינה מרפה מבניה גם אחרי שנים של ריחוק.

שאול אולמרט, יזם הייטק וסופר, משלב ברומן זה מרכיבים מסיפור חייו עם מרחבי דמיון עשירים. זהו ספרו השני, קדם לו ”מוכרי החלומות” (ידיעות ספרים, 2021).
שם: גוטפרוינד
מחבר/ת: שאול אולמרט
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011325709
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">פרק א'</h2>
			<p class="firstspace">יותר מעשור לאחר מותו של יפתח, צלצל הטלפון של זוהר. <span class="bold _idGenCharOverride-1">שיחה נכנסת מ: יפתח</span>.</p>
			<p class="text">הוא ניסה לקלוט ולזכור את כל הגירויים שסביבו כמו חלקים של פאזל שיוכל אחר כך לחבר בדמיון ולהחיות שוב את הרגע במדויק: מגע שקיות הניילון וכובד משקלן, הרוח העדינה של תחילת הסתיו הנושבת פנימה כשהדלתות נפתחות, הקופאית שעיניה פונות לכיוונו אבל אינה מביטה בו, משנעת במיומנות רובוטית את המצרכים הספורים שעל המסוע דרך הסורק האלקטרוני. הוא הביט בצג שוב, והצלצול פסק. <span class="bold _idGenCharOverride-1">שיחה שלא נענתה מ: יפתח</span>.</p>
			<p class="text">כשיצא החוצה, הגשם התגבר והבריח את הקונים למכוניותיהם. הוא הניח את שקיות המצרכים על המושב שליד הנהג והמשיך לעמוד מחוץ לאוטו, בוהה בהודעה שעל צג הטלפון ומתלבט אם ללחוץ על הכפתור הירוק או להמשיך להתמסר לרגע הבלתי אפשרי הזה לפני שהסבר הגיוני יפוגג אותו.</p>
			<p class="text">קצת יותר מעשר שנים קודם לכן, היתה זאת גם שיחת טלפון שבישרה לו על מותו של יפתח. <span class="bold _idGenCharOverride-1">שיחה </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">נכנסת מ: הילה</span>. הוא היה אז בגינת משחקים בשכונת צ'סטנאט היל, לא רחוק מהבית שבו התגורר. זה היה יום רביעי בהיר יחסית בתחילת חודש מאי, התקופה בשנה שבה אמורים לחוש הקלה מכך שכבר לא יורד שלג, אבל בפועל חשים ייאוש מכך שהקור מסרב לחלוף. דריה היתה בת חמישה חודשים, והוא יצא איתה החוצה כדי להשאיר מאחור את ניסיונות הכתיבה הכושלים ולברוח לרגע מהמועקה ורגשות האשם שהשהות לצד מישל עוררה בו. מאז שנולדה, הוא לא ידע איך להתנהל עם הבת שלו, ובמקרים הבודדים שבהם היו לבדם הרגיש כמו מול חוברת הדרכה להרכבת ארון מאיקאה או מול מכשיר חשמל תקול. התינוקת שלו היתה עטופה בתחפושת האמריקאית הסטנדרטית לימי הקור - מעיל עבה, צעיף, כובע צמר וכפפות - וישבה בנדנדה בצורת דלי. הוא נדנד אותה קלות כשהילה, אחותו הצעירה, התקשרה לדווח לו שיפתח נפטר בבית החולים הדסה הר הצופים לפני כמה שעות ושהלוויה מתוכננת רק לתחילת השבוע הבא, כי אבא של יפתח צריך להגיע מארצות הברית.</p>
			<p class="text">"אני מצטערת, זוהר. זוהר?"</p>
			<p class="text">"כן, הילה, אני שומע. עוד משהו?" ידו המשיכה לנדנד בקצב קבוע את בתו, שהביטה בו במבט קפוא ומאשים.</p>
			<p class="text">"זה נכון שאשתך בהיריון, זוהר? או שאולי היא כבר ילדה? בבקשה תגיד לי."</p>
			<p class="text">ענן חולף המטיר גשם, אבל רק טיפות מעטות חדרו מבעד לצמרות העצים. זוהר ניתק את השיחה, והמשיך לנדנד את דריה שהמשיכה לבהות בו.</p>
			<p class="text">"את יודעת שכמו כולם גם את חתיכת צבועה, נכון?" שאל אותה, בעברית, וחייך אליה חיוך רחב ומתפעל, כדרך שנוהגים הורים בפעוטות שלהם. "את עושה מאמצי-על להראות שזה לא מה שאת חושבת על עצמך, אבל את לא עובדת עלי לרגע, זה ברור לך?"</p>
			<p class="text">אולי בגלל טון הדיבור הזדוני שלו, או שאולי בגלל הגשם והרעמים, היא פרצה בבכי. הוא הניח לה לבכות בתוך נדנדת הדלי לעוד כמה דקות, פוזל מדי פעם לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותם. היבבות החרישיות שלה הפכו לבכי רם, והוא אִפשר לה לפרוק את הכאב של שניהם. כשהבכי והגשם התגברו, הוציא אותה מהנדנדה. האשפות, ציון, יפו, החדש, שכם, הפרחים, האריות, הרחמים. דריה המשיכה לבכות גם אחרי שקשר אותה בכיסא התינוק במושב האחורי, והוא עצם עיניים והמשיך למלמל בקול רם ובמהירות את סדר שערי החומה.</p>
			<p class="text">"פשוט תתחיל לנסוע, התנועה תרגיע אותה," הדהד בראשו קולה של מישל - שתמיד היו לה תשובות לכל השאלות, אלה שנשאלו ואלה שלא - אבל רצף היללות המתארכות בטון אחיד לא אִפשר לו להתרכז. הוא המשיך למנות את השערים, מנסה לדמיין את המראה של כל אחד מהם ולתת לרצף השמות החוזר על עצמו להעסיק את מחשבותיו ולהרחיק אותן מהכול. מהתינוקת הבוכה, מהנהיגה בגשם כבד הביתה אל האישה שכל מפגש איתה עימת אותו עם ההכרה בזמניותה של אשליית החיים המשותפים שהמשיכו לתחזק, מהעובדה שבקצה השני של העולם הלך לעולמו האדם שסיפור חייו חג סביבו, ולמרות זאת מותו נתפס באותו רגע כמו חוליה מתבקשת בשרשרת האירועים ואינו משנה דבר.</p>
			<p class="firstspace">עכשיו עלה עם שקיות המצרכים מהסופר לדירה שבה התגורר - דירה של חדר שינה אחד בעליית גג בסמטת בוזוול, מרחק הליכה מנהר צ'רלס ומנהר מיסטיק באחת השכונות הוותיקות בעיר. מהקומה התחתונה שמע את שריטת מחט הפטפון הישן של גברת דיימון, בעלת הבית, ואז את צליליו של אחד השנסונים הדביקים המלווים את ערבי הבדידות שלה.</p>
			<p class="text">בדירה בהה שוב בהודעה שעל צג הטלפון, ובראשו חלפו כמה הסברים אפשריים. אולי דבורה, אמו של יפתח, שמרה את הטלפון הישן של בנה והחליטה להתקשר אליו אחרי שנים שבהן לא החליפו מילה. או שאולי המספר נותק לאחר מותו של יפתח והועבר למנוי אחר שבמקרה התקשר אליו. ואולי המשיח הגיע, המתים יצאו מקברם, ויפתח התקשר להזכיר לו את ההבטחה שלו. כל האפשרויות האלה היו בעיניו סבירות ומופרכות באותה מידה. מחלון הדירה ראה את השמש שוקעת מעל העיר וידע שכבר מאוחר מדי להתקשר לישראל. הוא המשיך לשבת בסלון החשוך, מולו הטלפון ועליו רצף המילים הבלתי אפשרי הזה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">שיחה שלא נענתה מ: יפתח</span>.</p>
			<p class="text">"זוהר?" שאל קול של אישה צעירה כשאזר אומץ להתקשר בחזרה למחרת. היא אמרה ששמה גבריאלה, מירושלים, שהיא מנסה לאתר אנשים שהכירו את דבורה, ומתקשרת לכל מי שמופיע ברשימת אנשי הקשר בטלפון הנייד שהגיע בארגז חפצים של דבורה שהועבר אליה לאחר מותה.</p>
			<p class="text">"לא ידעתי שדבורה מתה."</p>
			<p class="text">"אני מתנצלת. אין לי מושג מי מאנשי הקשר שלה באמת הכיר אותה. סליחה שאני נופלת עליך ככה, אני פשוט אבודה ומחפשת קצה חוט."</p>
			<p class="text">הוא מלמל שזה בסדר, נבוך מכך שהעברית שלו נשמעת מגושמת, חושפת את זרותו, ולמרות שהיה לבדו בדירה הביט לצדדים בחוסר נוחות. היא לא ידעה שהיא מתקשרת לארצות הברית או מי הוא היה עבור יפתח ודבורה. רק פרט אחד בלט מיד לעיניה, כמובן. "רשום פה זוהר גוטפרוינד, אתה הבן של -"</p>
			<p class="text">"תקשיבי, אני צריך לצאת. כמעט שש בבוקר פה ואסור לי לאחר לעבודה."</p>
			<p class="text">היא אמרה שהיא עורכת ספרות, ושאחד ממקורות הפרנסה שלה הוא לחבר עבור עיריית ירושלים תקצירי חיים - מעין הספדים - על אנשים שנפטרו ולא נותרו להם קרובי משפחה. "העירייה מפרסמת כל שנה חוברת זיכרון, רק כמה פסקאות על כל מנוח. איזושהי כותרת, מסגרת לסיפור החיים שלהם. אתה יודע, שבכל זאת יישאר מהם משהו אחרי שהם הולכים."</p>
			<p class="text">עיריית ירושלים, גיחך זוהר. אם העבר חוזר לרדוף אותו, כמה סמלי שגם המוסד הזה הוא חלק מהחבילה.</p>
			<p class="text">"מצאו אותה בדירה שלה, כמה שבועות אחרי שהמחלה גמרה אותה. השכנים התלוננו על הריח, אז המשטרה פרצה פנימה. בדרך כלל אני מראיינת שכנים או חברים, אבל במקרה הזה קצה החוט היחיד שלי היה בעלת הבית שלה. היא העבירה לי ארגז עם כמה פריטים שכבר נואשה מלהאמין שמישהו יגיע לדרוש. ניירות, רשימות, העתקי מסמכים, צילומי קטעים מספרי שירה, דף מדפסת שהיה מוצמד בנעץ לדלת המטבח שלה וכתובה עליו רק הכותרת 'סוף לסיפור'. וגם הטלפון הישן הזה, שהבנתי שהיה של יפתח והיא המשיכה להשתמש בו אחרי מותו. אז התחלתי להתקשר לכולם ולחפש מישהו שיוכל לתת לי קצת רקע. הבנתי שהיא ילידת ארצות הברית, שהכירה שם את אמנון ועלתה איתו ארצה אחרי שיפתח נולד וזמן קצר לאחר מכן הם התגרשו, שהיא גרה לבד ברובע היהודי, והשלימה בגיל מאוחר תואר באוניברסיטה העברית. אבל חוץ מכמה פרטים שהופיעו במחשב של העירייה ובמרשם האוכלוסין אני לא מוצאת עליה כלום."</p>
			<p class="text">בשביל מה בעצם, שאל את עצמו אחרי שהשיחה הסתיימה. אם אישה נרקבה לבדה בדירה ולאף אחד לא היה אכפת אם היא חיה או מתה, למי זה משנה אם מנציחים אותה? ומה הערך של אותם פרטים ביוגרפיים שגבריאלה אספה עליה? האם זה מה שמגדיר בן אדם - איפה הוא נולד, עבד, מה הוא למד - זה מה שמעניין? הוא נשאר לשבת על מיטת הילדים בסלון, מתקשה לתת לקצה החוט מהעבר להיעלם. הוא כבר דמיין את הרגע הזה, שבו בת קול מפעם מפציעה לתוך חייו החדשים והמרוחקים, פורצת את מחסום הניתוק ומעירה לחיים את כל מה שביקש להשאיר מאחור: שיחת טלפון מעיתונאי שעורך תחקיר על מותו של יפתח ושמע שהוא מי שהכיר אותו הכי טוב, הודעה מעורך דין שמספר שיפתח השאיר מכתב שכתב לו לפני מותו וביקש שיישלח אליו רק עשור מאוחר יותר, אדם זר שעוקב אחריו ברחוב ומתוודה, כשהוא מתעמת איתו, שהגיע מהעולם הבא כדי לראות את הזוהר הזה שיפתח לא מפסיק לדבר עליו. אבל אחרי שהשיחה שלו עם גבריאלה הסתיימה, ההודעה על השיחה מיפתח נמחקה מצג הטלפון. אות החיים - אם ניתן להשתמש בביטוי הזה לגבי אנשים שאינם - התפוגג כלעומת שהופיע.</p>
			<p class="firstspace">"אני לא מרגיש שאני יכול לעזור לך", כתב לה כעבור יומיים, כששב מהעבודה בערב, טיפס במדרגות החירום אל עליית הגג, נשען על שיפוע הרעפים האדמדמים בזווית שבה בעלת הבית לא תוכל להבחין בו, והצית סיגריה.</p>
			<p class="text">"אני מבינה, תודה בכל אופן", השיבה מיד.</p>
			<p class="text">היא אף פעם לא הולכת לישון שם בעיר הקרה והאפורה שלה?</p>
			<p class="text">ועדיין, לאחר שבמשך שנים כל הבזק זיכרון עורר בו לרגע את התקווה שאולי בכל זאת, כל הודעה נכנסת וכל צלצול הקפיצו אותו, כל פעם שהתעורר לרגע מחלום בהקיץ היה נדמה לו לרגע שהנה יפתח עומד מולו ומסביר שזאת היתה רק טעות, שהוא בעצם עדיין כאן, שעדיין אפשר לתקן - אותה שיחת טלפון העירה בו שוב את כל מה שניסה לשכוח. הוא השתדל להסיט את מחשבותיו אבל מצא את עצמו מחבר משפטים רלוונטיים שוב ושוב, עד שלקח את המחברת הישנה שלו לגג וניסה לשרבט כמה שורות בתקווה שזה יוציא לו את כל העניין מהראש.</p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-1">דבורה אלטמן, לבית </span><span class="CharOverride-1">קראוס, נולדה בארצות הברית ב</span>-<span class="CharOverride-1">1951,</span> כתב ומיד קרע את העמוד מהמחברת, גלגל אותו לכדור וחרך אותו עם קצה הסיגריה שבידו. לאחר כמה דקות וסיגריה נוספת התחיל שוב, הפעם בנימה אישית יותר - <span class="CharOverride-10">מוזר לחשוב שכשהכרתי את דבורה היא </span><span class="CharOverride-10">היתה צעירה בהרבה </span><span class="CharOverride-10">משאני היום. היא הפכה לאמא בשנות העשרים לחייה, ולאחר גירושיה </span><span class="CharOverride-10">מצאה את עצמה בארץ זרה</span> -</p>
			<p class="text">גם הפתיח הזה הפך במהרה לכדור. אנשים מקדישים את רוב חייהם לכך שיזכרו אותם אחרי שימותו, הוא חשב. כמו אבא שלו שהיה מרבה לפזר אמירות בנוסח "יום אחד כשתיסע עם הילדים שלך בשדרות גוטפרוינד בירושלים", או "כשתנאם בטקס שבו יחנכו את הכיכר על שמי בכניסה לעיר, אל תשכח לספר איך גידלתי לבד שלושה ילדים או איך פעם עזבתי ישיבת מועצה באמצע כדי לשמוע אותך שר באירוע ראש השנה בבית הספר". ומה אם בעוד אי-אלו שנים גם בעיריית בוסטון ישכרו איזו גבריאלה כזאת, עורכת ספרות שמתפרנסת מחלטורות, וישלמו לה כדי לחבר הספד קצר על מישהו שהגיע מארץ אחרת, ושבועות לאחר מותו פרצו לדירתו ומצאו את גופתו?</p>
			<p class="text">לאחר כמה ימים הוא שלח לגבריאלה הודעה נוספת וכתב שהוא סקרן לדעת אם גם על יפתח פרסמו בזמנו הספד כזה. היא השיבה שנראה לה שלא, הרי כשיפתח מת ההורים שלו עדיין היו בחיים, וממילא זאת מסורת שהתחילו איתה רק בשנים האחרונות.</p>
			<p class="text">"זה נורא איך שכל המשפחה הזאת נעלמה בכזאת מהירות, אה?"</p>
			<p class="text">זוהר גיחך. נעלמה עבור מי?</p>
			<p class="firstspace"><span class="CharOverride-10">יפתח</span>, הוא כתב בראש העמוד במחברת שלו, מוקדם מאוד בבוקר יום המחרת. הוא נאנח, ובמשך דקות ארוכות הביט כמהופנט בארבע האותיות האלה, כאילו עצם העובדה ששרבט אותן על נייר היא צעד שאין ממנו חזרה. המחברת היתה אחד החפצים הבודדים שהוא לקח איתו כשעזב את הבית חמש שנים קודם לכן. היו בה בעיקר קצוות דפים שנתלשו, זכר לניסיונות שווא לשקוע בכתיבת סיפורים שבמקרה הטוב הסתכמו בפסקת פתיחה.</p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">יפתח לא היה מוכן לסלוח למי שמשקר, בעיקר למי </span><span class="CharOverride-10">שמשקר לעצמו.</span><span class="CharOverride-10"> </span>ניסה והתחרט.</p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">את דבורה ראיתי בפעם האחרונה ביום </span><span class="CharOverride-10">שבו עזבתי את הארץ. יפתח הסתגר בחדר שלו ולא הרשה </span><span class="CharOverride-10">לי להיכנס.</span> הוא מחק שוב. אולי כדאי להתחיל בהתחלה ולא בסוף?</p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">יפתח היה החבר האמיתי הראשון בחיים שלי. אפשר לומר </span><span class="CharOverride-10">החבר היחיד.</span> כתב, פסל גם את האפשרות הזאת ותהה איך במקרה הפוך יפתח היה מתאר אותו.</p>
			<p class="text">בשנים הראשונות לאחר מותו, זוהר דיבר אליו במשך שעות ארוכות. מתבודד ומעלה זיכרונות, משחזר את העבר ומספר לו במילותיו את כל מה שכבר ידע, מבקש לקבע נרטיבים שאולי אם יפתח היה מקבל אותם, גם הוא היה יכול להאמין בהם ולחיות עם עצמו בשלום. אבל אפילו בדמיונו לא הצליח להביא את יפתח להעניק לו את החסד הזה.</p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">זוהר</span>, הוא כתב בראש העמוד הבא, אחרי שהפך את הקודם לכדור. ושוב כתב מה שחשב, מחק מה שכתב, ותלש וזרק ובהה בדף הלבן, עד שפשוט החל לשרבט מילים ללא כותרת או ייעוד.</p>
			<p class="firstspace"><span class="CharOverride-10">הזיכרון הראשון שלי מיפתח הוא מגיל </span><span class="CharOverride-10">מאוד צעיר. ארבע, אולי אפילו מוקדם יותר. המטפלת שלי נתנה </span><span class="CharOverride-10">לי יד, ויאיר, אחי, הלך לידינו, ואז נעצרנו בפינת סמטת </span><span class="CharOverride-10">אור החיים, מול הבית של יפתח ודבורה, ויאיר אמר למטפלת, "</span><span class="CharOverride-10">תראי, שם בבית הזה, בקומה השנייה, איפה שהחלון? שם גרה </span><span class="CharOverride-10">אישה גרושה.״ בפעם הראשונה שבאמת ראיתי את יפתח הייתי </span><span class="CharOverride-10">כבר בכיתה א'</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> ואז כבר ידעתי עליו עוד כמה דברים. </span><span class="CharOverride-10">ראינו אותו לפעמים עובר ברחוב עם אמא שלו או יוצא </span><span class="CharOverride-10">מהמכונית של אבא שלו בחניון של הרובע. למיטב ידיעתי אף </span><span class="CharOverride-10">אחד לא דיבר איתו, אבל הוא סקרן את כולנו. אמרו </span><span class="CharOverride-10">עליו שהוא ילד מחונן, גאון. היו סביבו כל מיני סיפורים </span><span class="CharOverride-10">ואגדות. למשל, שהוא יודע לדקלם בעל פה את הביוגרפיה של </span><span class="CharOverride-10">צ'רצ'יל, או שהוא לומד יום בשבוע עם מורה </span><span class="CharOverride-10">פרטי מהאוניברסיטה כי הוא חכם מדי בשביל החומר שמלמדים בבית </span><span class="CharOverride-10">הספר. סיפרו שאבא שלו, פרופ' אמנון אלטמן, הוא פילוסוף חשוב, </span><span class="CharOverride-10">ושכשהוא לימד באוניברסיטה באמריקה, סטודנטית שלו הצליחה לסדר אותו ולהוציא </span><span class="CharOverride-10">ממנו ילד. אמא שלו, דבורה, גרה ברובע, אבל יפתח למד </span><span class="CharOverride-10">בבית הספר שליד הבית של אבא שלו בקצה השני של </span><span class="CharOverride-10">העיר, והיה מגיע לרובע רק בחלק מימות השבוע. לפעמים, כשהיינו </span><span class="CharOverride-10">משחקים סטנגה ברחבה הישנה, מישהו היה צועק שהבן של הגרושה </span><span class="CharOverride-10">מגיע, ואז היינו עוזבים הכול ורצים לאזור מגרש החניה לעקוב </span><span class="CharOverride-10">מרחוק אחר הטקס שבו אמנון ודבורה היו מעבירים ביניהם את </span><span class="CharOverride-10">האוצר המסתורי שלהם. אחר כך היינו צוחקים על המבטא האמריקאי </span><span class="CharOverride-10">שלה, ועל איך היתה מערבבת עברית ואנגלית במשפטים כמו "לא </span><span class="CharOverride-10">לגעת ב-</span><span class="eng CharOverride-11" lang="en-US" xml:lang="en-US">rail</span><span class="CharOverride-10">" או "</span><span class="eng CharOverride-11" lang="en-US" xml:lang="en-US">put it in the</span><span class="CharOverride-10"> זבל".</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">אנחנו </span><span class="CharOverride-10">גרנו ברחוב חיי עולם. על המפה זה נראה מרחק נגיעה </span><span class="CharOverride-10">מהבית של דבורה, אבל באותם ימים זה היה בשבילי כמעט </span><span class="CharOverride-10">בעיר אחרת. ההליכה בסמטאות של הרובע, כל המדרגות שהיינו צריכים </span><span class="CharOverride-10">לעבור, והחצרות שהיינו מקצרים דרכן. כמעט לא היינו הולכים דרך </span><span class="CharOverride-10">הרחוב. היינו מטפסים על גדרות, ולפעמים הולכים דרך הגגות. בכל </span><span class="CharOverride-10">האזור הזה אין כבישים חוץ מהכביש העוקף שמגיע אל מגרש </span><span class="CharOverride-10">החניה. רק סמטאות צפופות, בתי אבן גבוהים משני צדי הרחוב, </span><span class="CharOverride-10">כמעט בלי מרווחים ביניהם, קשתות גדולות מאבן ירושלמית שלפעמים הפושטקים, </span><span class="CharOverride-10">כמו שהיינו קוראים להם, היו מטפסים עליהן ומעשנים שם. והכול </span><span class="CharOverride-10">ליד הכותל, כיפת הסלע, כנסיית הקבר</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> המקומות שמבחינת כל העולם </span><span class="CharOverride-10">היו אתרים קדושים, גדולים מהחיים, בשבילנו היו פשוט השכונה שלנו. </span><span class="CharOverride-10">במערת צדקיהו, למשל, מירי</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> שלאבא שלה היתה חנות למוצרי יודאיקה </span><span class="CharOverride-10">ברובע</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> היתה מראה לבנים הגדולים את הציצי תמורת קרמבו, והמחילות </span><span class="CharOverride-10">של הקרדו היו המקום שבו אפשר להתחבא כשמתחיל להחשיך וההורים </span><span class="CharOverride-10">מחפשים אותך. לא היינו מודעים למשמעות, להיסטוריה, לעוצמות שלהם ואולי </span><span class="CharOverride-10">אפילו היום אני מבין את זה רק באופן חלקי. רק </span><span class="CharOverride-10">שנים אחר כך, כשעזבתי בפעם הראשונה את ירושלים ועברתי ללמוד </span><span class="CharOverride-10">בגרמניה, התחלתי לקלוט שבעצם גדלתי במקום הכי מרתק בעולם. אנשים </span><span class="CharOverride-10">התחילו לשאול אותי</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> מה, אתה מירושלים? וואו, איזה מדהים. ואני </span><span class="CharOverride-10">חשבתי: מה מדהים בלהיות מירושלים? כל האנשים שאי</span><span class="CharOverride-10">-</span><span class="CharOverride-10">פעם פגשתי היו </span><span class="CharOverride-10">מירושלים. אני זוכר שהמורה להיסטוריה ביסודי צעק עלינו פעם איך </span><span class="CharOverride-10">אנחנו מסוגלים להיות אדישים לכך שמהחלון של הכיתה רואים את </span><span class="CharOverride-10">כנסיית הדורמיציון, ושמיליוני אנשים ברחבי העולם היו נותנים את כל </span><span class="CharOverride-10">הכסף שלהם רק בשביל לראות את הנופים האלה. הבטנו בו </span><span class="CharOverride-10">במבט מזוגג ולא הבנו מה הוא רוצה מאיתנו. מבחינתנו זה </span><span class="CharOverride-10">פשוט היה מה שרואים מהחלון של הכיתה.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">בימי שישי יאיר </span><span class="CharOverride-10">ואני היינו הולכים עם אבא לבית הכנסת. הייתי שר את </span><span class="CharOverride-10">כל מזמורי קבלת השבת, אותם ידעתי בעל פה, ואחר כך </span><span class="CharOverride-10">יוצא החוצה ומביט בקנאה בילדי הרובע ששיחקו תופסת ברחבה, בתקווה </span><span class="CharOverride-10">שאולי יום אחד הם ירשו לי להצטרף אליהם. כשהתפילה הסתיימה, </span><span class="CharOverride-10">האבות היו יוצאים החוצה עם האחים הגדולים, ואנחנו היינו נצמדים </span><span class="CharOverride-10">אליהם והולכים משם יחד. כשנכנסנו הביתה, הטלוויזיה היתה פתוחה על </span><span class="CharOverride-10">הסרט הערבי של יום שישי, בלי קול, כדי שהשכנים לא </span><span class="CharOverride-10">יכעסו שאנחנו מחללים שבת, ואז הגיע הרגע הקסום של ערבי </span><span class="CharOverride-10">שבת. אבא היה מתיישב לבדו ליד השולחן ומתחיל לשיר את "</span><span class="CharOverride-10">שלום עליכם מלאכי השלום". הוא שר באטיות, וכל מילה בקעה </span><span class="CharOverride-10">מגרונו בהמון אהבה. במיוחד אהבתי כשהוא היה מגיע לשורה "ברכוני </span><span class="CharOverride-10">לשלום, מלאכי השלום". הייתי עוצם עיניים במהלך הפאוזה שלפני, מחכה </span><span class="CharOverride-10">למילים שנשמעו כמו זעקה שנישאת אל בית האלוהים הממוקם כמה </span><span class="CharOverride-10">רחובות מאיתנו. נוסף על בני המשפחה היו מצטרפים גם כמה </span><span class="CharOverride-10">אורחים קבועים שההורים שלי ריחמו עליהם כי לא היה להם </span><span class="CharOverride-10">עם מי לאכול ארוחת שבת, כמו השכנים, אדון וגברת בלוך, </span><span class="CharOverride-10">שבנם היחיד נהרג במלחמת יום כיפור. אברהם, זקן שכמעט לא </span><span class="CharOverride-10">אמר מילה ואמא הסבירה שכמוה, גם הוא הגיע משם. אמא </span><span class="CharOverride-10">הרבתה באמירות מרומזות הקשורות לילדות שלה, כמו "גם הוא הגיע </span><span class="CharOverride-10">משם" או "הבית האמיתי שלנו", ואני לא הבנתי על מה </span><span class="CharOverride-10">היא מדברת. וגם עדנה סוקולוביץ' האלמנה, שבאיזשהו שלב החליטה שהארוחות </span><span class="CharOverride-10">אצלנו לא מספיק לפי המהדרין והפסיקה לבוא.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">אהבתי את הדרמה, </span><span class="CharOverride-10">את הטקסיות. הייתי מדמיין איך השירה של אבא נישאת מהבית </span><span class="CharOverride-10">שלנו אל הסמטאות שליד, מזמינה את האורחים להיות חלק משולחן </span><span class="CharOverride-10">השבת שלנו. אבא היה ממתין שכולם יסיימו לאכול, ואז אומר </span><span class="CharOverride-10">כמה משפטים, שחזרו על עצמם מדי שבוע ובכל זאת נשמעו </span><span class="CharOverride-10">אותנטיים, כאילו חשב עליהם באותו רגע בפעם הראשונה. בהתחלה הוא </span><span class="CharOverride-10">היה מודה לאורחים שמכבדים אותנו בנוכחותם ואז מוסיף ש"לעולם </span><span class="CharOverride-10">לא נשכח את הבית שחרב ואת חובתנו לחזור ולהקים בית </span><span class="CharOverride-10">חדש תחתיו כאן בעיר הנצח". כולם היו ממלמלים בהסכמה, כולל </span><span class="CharOverride-10">אמא, שברגעים האלה תמיד עצמה עיניים והחזיקה את כפות ידיה </span><span class="CharOverride-10">על החזה, ויאיר הסביר לי שהיא חושבת על "הבית האמיתי" </span><span class="CharOverride-10">ההוא שהמשפחה שלה השאירה שם. הטקס הזה התנהל בכל ערב </span><span class="CharOverride-10">שבת באותה הצורה, ואפילו שטיפת הכלים וסידור המטבח היו חלק </span><span class="CharOverride-10">מההצגה שאני הייתי אחד השחקנים בה. אחרי שהיינו מסדרים הייתי </span><span class="CharOverride-10">עולה לגג לתלות את מפת השולחן לייבוש, ולפני השינה הייתי </span><span class="CharOverride-10">מדמיין איך מחוץ לחומות אפשר לזהות את הבית שלנו לפי </span><span class="CharOverride-10">הדגל הלבן שמתנוסס על הגג.</span></p>
			<p class="firstspace">זוהר עצר וקרא שוב את התיאורים שכתב בכתב יד צפוף ומבולגן בדפי המחברת שלו. חלפו שנים רבות מאז ניסה כוחו בכתיבה, התחביב שליווה את שנות נעוריו, ועדיין הציק לו שהוא לא יודע להגדיר מה בדיוק הוא כותב ולאיזו מטרה. דווקא המחשבה שהוא מספר על עצמו למישהו זר, דמות עמומה של אשת ספרות שמעולם לא פגש אך הביעה עניין כללי, עזרה לו לחבר כמה פסקאות ולכתוב בשטף. הוא הרגיש כאילו כל הזיכרונות שתיאר התרחשו ביקום רחוק, והניסיון למקם אותם על ציר הזמן ולתרגם אותם למילים היה כמו לפתוח מחסן מעופש כדי לעשות בו סדר, ולהיקבר תחת תכולתו כשהדלת נפתחת. הוא כבר היה צריך לצאת מהבית כדי להגיע למפעל בזמן, אבל התפתה להישאר על הגג עם המחברת שלו ולהמשיך להעלות זיכרונות, ולו כדי להוציא מהראש את המחשבות על העבר.</p>
			<p class="firstspace"><span class="CharOverride-10">בכיתה א', לקראת אמצע שנת הלימודים, הרב </span><span class="CharOverride-10">בבית הכנסת אמר לאבא שבערב שבת הבא הוא מזמין אותו </span><span class="CharOverride-10">להצטרף אל החזן בסוף התפילה ולהוביל את שירת "אדון עולם". </span><span class="CharOverride-10">אבא אמר שיהיה לו לכבוד, והרב הוסיף, "הכבוד שלנו, תעלה </span><span class="CharOverride-10">גם את הבן איתך." כל כך התרגשתי. מאוד אהבתי לשיר, </span><span class="CharOverride-10">ויותר מהכול חלמתי לשיר מול קהל. סיפרתי ליואל, המורה למוזיקה, </span><span class="CharOverride-10">שבשבוע הבא אשיר לפני כולם בבית הכנסת, והוא הסכים לעשות </span><span class="CharOverride-10">איתי חזרות על השיר אחרי הלימודים. דמיינתי איך אני עומד </span><span class="CharOverride-10">ליד אבא, מתחיל לשיר בקול רם ובטוח, והקהל נותן לי </span><span class="CharOverride-10">להוביל את השירה ומצטרף רק בפזמון החוזר.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">בערב שבת הייתי </span><span class="CharOverride-10">מרוכז כל כולי בתפילה והרגשתי את הלב שלי דופק במהירות. </span><span class="CharOverride-10">גם יואל, שבדרך כלל התפלל בבית הכנסת הספרדי, הגיע להתפלל </span><span class="CharOverride-10">לידינו, בהזמנתי. לקראת סיום התפילה אחד מעוזרי הרב סימן לאבא, </span><span class="CharOverride-10">והוא קם ממקומו, הסתובב אלינו ואמר, "יאיר, בוא תשיר יחד </span><span class="CharOverride-10">איתי." רק כששניהם צעדו אל הבמה קלטתי שאבא בכלל לא </span><span class="CharOverride-10">העלה בדעתו לקחת אותי לשיר איתו, ואפילו לא שם </span><span class="CharOverride-10">לב כמה אני מחכה לרגע הזה. כשהם עלו על הבמה, </span><span class="CharOverride-10">קמתי ויצאתי במהירות החוצה, פתחתי את דלת בית הכנסת אל </span><span class="CharOverride-10">הצינה שברחבה שמחוצה לו והתחלתי לרוץ, מנסה להתרחק מהר כדי </span><span class="CharOverride-10">לא לשמוע את השירה של יאיר. חלפתי על פני הילדים </span><span class="CharOverride-10">המשחקים, שנעצרו להביט בי מופתעים, ונבלעתי בסמטאות עד שהייתי רחוק </span><span class="CharOverride-10">מעיניהם. ידעתי שהתפילה כבר הסתיימה ושתכף יכעסו שאני מסתובב לבד </span><span class="CharOverride-10">בחוץ, אבל לא הייתי מסוגל לחזור הביתה. עמדתי לבדי בסמטת </span><span class="CharOverride-10">בית השואבה, רחוב קטנטן שאיש לא עבר בו, ודמיינתי איך </span><span class="CharOverride-10">אני צועק על אבא ועל יאיר שלא הזמינו אותי לשיר </span><span class="CharOverride-10">איתם. משם עברתי לדמיין את עצמי מגיע אל בית הכנסת </span><span class="CharOverride-10">בעוד הרבה שנים יחד עם שני הבנים שלי, ואיך מזמינים </span><span class="CharOverride-10">אותי לעלות לבמה. הרב מבקש שאוביל את השירה, ואני מסתובב </span><span class="CharOverride-10">אל הבנים שלי, מתחיל לשיר "אדון עולם" ומזמין אותם להצטרף </span><span class="CharOverride-10">אלי. הבנים שלי, גם הקטן וגם הגדול, שרים נפלא, ומרוב </span><span class="CharOverride-10">גאווה אני רק מחבק את שניהם ונותן להם להוביל.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אתה </span><span class="CharOverride-10">שר מאוד יפה."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">הסתובבתי ופלטתי צרחת בהלה. לא שמתי לב </span><span class="CharOverride-10">שבזמן שנסחפתי בדמיון ושרתי בקול רם, יפתח, הבן הגאון של </span><span class="CharOverride-10">הגרושה, עמד מאחורי. כל הסיפורים ששמעתי עליו חלפו במוחי בערבוביה </span><span class="CharOverride-10">כשהוא הביט בי בשקט וברוגע, בעיניים חומות ונבונות.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אתה יודע </span><span class="CharOverride-10">לשיר עוד שירים?" שאל לאחר שתיקה ארוכה, עדיין מביט בי </span><span class="CharOverride-10">ישר בעיניים.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אתה הבן של הגרושה, נכון?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">הוא לא ענה.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"</span><span class="CharOverride-10">אני יודע לשיר 'אשת חיל'. ואת 'והאר עינינו'. אה, וגם </span><span class="CharOverride-10">את השיר של 'ניגון עתיק' משיעור ריקודי עם, אם אתה </span><span class="CharOverride-10">מכיר."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"תשיר."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">יפתח הוקסם מהשירה שלי. הילד הגאון והמסתורי חשב </span><span class="CharOverride-10">שאני שר יפה, והרגשתי איך כל הגוף שלי משתחרר.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אח </span><span class="CharOverride-10">שלי אומר שיש לך את הציונים הכי גבוהים בארץ," אמרתי </span><span class="CharOverride-10">לו.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">אף שריר בפניו לא נע. "ראיתי אותו, את אח </span><span class="CharOverride-10">שלך. הוא מחפש אותך. הוא צועק את השם שלך."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"איפה?" </span><span class="CharOverride-10">הופתעתי שיפתח ידע מי אני ומי אח שלי.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"באזור הבית </span><span class="CharOverride-10">שלי, קודם."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"ולמה אתה לא בבית?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אמא שלי אמרה לי </span><span class="CharOverride-10">לצאת החוצה."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"למה?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">יפתח שתק.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אין לכם ארוחת שבת?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"לא."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"</span><span class="CharOverride-10">ואתם גם לא באים לבית הכנסת."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"זה כי אנחנו לא </span><span class="CharOverride-10">מאמינים באלוהים."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"לא</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> מאמינים</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> באלוהים?" חזרתי אחריו בתדהמה, מדגיש כל </span><span class="CharOverride-10">מילה, "איך זה יכול להיות?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"פשוט לא. אנחנו לא מאמינים </span><span class="CharOverride-10">שזה משנה אם מתפללים או לא," הוא אמר בקול שקט </span><span class="CharOverride-10">ובטוח, ולמרות שזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו מערער על </span><span class="CharOverride-10">קיומו של הבורא, המחשבה הראשונה שלי היתה שאם יפתח הגאון </span><span class="CharOverride-10">אומר, אז אולי זה נכון. מרחוק שמעתי את קריאותיו של </span><span class="CharOverride-10">יאיר, שצעק את שמי, הולכות ומתקרבות.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"אבל מה, אם אין </span><span class="CharOverride-10">אלוהים, אז איך הכול נהיה? מי ברא את האדם? מי </span><span class="CharOverride-10">אמר 'ויהי אור'?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"תראה," הסביר יפתח באטיות, וניכר שהוא משוכנע </span><span class="CharOverride-10">בצדקתו ומתנסח בזהירות כדי לא להישמע מתנשא, "הכי קל זה </span><span class="CharOverride-10">להאמין במשהו ולהחליט שזה ההסבר לכל דבר, אבל כשיש הסבר </span><span class="CharOverride-10">מפסיקים לשאול. ואם תחשוב על זה, אז אלוהים הוא התשובה </span><span class="CharOverride-10">הכי משעממת לשאלות הכי מעניינות."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"הנה אתה!" צעק יאיר מרחוק. "</span><span class="CharOverride-10">יא ערבי, לאן נעלמת?"</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"היינו אצלי בבית," השיב לו יפתח </span><span class="CharOverride-10">בשקט, משמיע את השקר הראשון והאחרון שאי</span><span class="CharOverride-10">-</span><span class="CharOverride-10">פעם אשמע ממנו. שנינו </span><span class="CharOverride-10">המשכנו להביט אחד לשני ישר בעיניים, ואני הרגשתי בטוח ומוגן.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">"</span><span class="CharOverride-10">כן, בגלל זה רצת החוצה במהירות של קרל לואיס? בוא </span><span class="CharOverride-10">כבר, מטומטם, בגללך לא התחלנו לאכול."</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">הלכתי בשקט מאחורי יאיר, </span><span class="CharOverride-10">מביט מדי פעם אחורה אל דמותו המתרחקת של הילד הגאון, </span><span class="CharOverride-10">שהמפגש הפך אותו למסתורי ומרתק יותר בעיני. איש לא התעניין </span><span class="CharOverride-10">למה איחרתי, ואני התיישבתי הרחק מאבא שלי ולא הסתכלתי עליו </span><span class="CharOverride-10">כל הארוחה, רק התרגשתי מהמחשבה שאולי סוף</span><span class="CharOverride-10">-</span><span class="CharOverride-10">סוף מצאתי ילד שיהיה </span><span class="CharOverride-10">חבר שלי. ועוד איזה ילד.</span></p>
			<p class="text"><span class="CharOverride-10">אחרי אותו מפגש קיוויתי להיתקל </span><span class="CharOverride-10">בו שוב. הארכתי את מסלול ההליכה מבית הספר הביתה כדי </span><span class="CharOverride-10">לעבור ברחוב של דבורה ויפתח, ומיד בשעה ארבע, עם תום </span><span class="CharOverride-10">מנוחת הצהריים שבה היה אסור באיסור חמור לשחק בחוץ ולהרעיש, </span><span class="CharOverride-10">יצאתי לחפש אותו ברחבי הרובע. לא העזתי פשוט לדפוק בדלת </span><span class="CharOverride-10">כי עדיין חששתי להאמין שהילד הגאון הזה באמת ירצה להיות </span><span class="CharOverride-10">חבר שלי, אבל זיכרון המפגש הלילי בערב שבת המשיך לחזור </span><span class="CharOverride-10">אלי. בכל פעם שהגעתי לפינה שבה נפגשנו הייתי נעצר וחי </span><span class="CharOverride-10">אותו מחדש</span><span class="CharOverride-10"> -</span><span class="CharOverride-10"> את רוח הערב הקרירה, את ריחות הבישולים של </span><span class="CharOverride-10">ארוחת שישי, את הקולות הרחוקים של תפילה ושירי שבת ובעיקר </span><span class="CharOverride-10">את הדהוד השתיקות הארוכות ששתקנו יחד, לא מתפתים להפר אותן </span><span class="CharOverride-10">בכוח באמצעות מילים. אבל עברו עוד חודשים רבים עד הפעם </span><span class="CharOverride-10">הבאה שנתקלתי בו.</span></p>
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות