אוף דה הוק
ביקשת רומנטיקה נעימה, מצחיקה, שובבה ומחבקת? קיבלת!

את הסיפור על האב היחידני שמתאהב בבייביסיטר שלו כבר שמעת - אבל מה קורה כשהשמרטפית המדוברת היא במקרה גם ארוסתו לשעבר של אחיו?

זה סיפור על תסבוכת רומנטית מתוקה להפליא, על אב חד הורי מתבודד והבחורה שבאה להאיר את ליבו וגם את לב ילדו עתיר הדמיון בן השש בקרני השמש המיוחדות שלה, על בלגן משפחתי ועל עיירת חוף קטנה שבה כולם יודעים הכל על כולם.
שם: אוף דה הוק
מחבר/ת: ג’ולי אוליביה
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011350135
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">הרפתקה גדולה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> ומאתגרת</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">ג'ספר</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">הפסקתי להאמין בחיים נורמליים ומשעממים לפני כארבע<span class="no-break"> שנים.</span></p>
			<p class="textindent">הורות לילד בן שש, שמשחק בהעמדת פנים כל הזמן, תעשה זאת<span class="no-break"> עבורך.</span></p>
			<p class="textindent">"היי אתה,<span class="no-break"> עצור!"</span></p>
			<p class="textindent">חרב שודדי ים מאוד מזויפת — תודה לאל — פוגעת בירך<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">ותודה לאל על הפלסטיק הבטוח לילדים, כי הילד שלי דואג להניף אותה במלוא הכוח - של ילד - באמצע<span class="no-break"> משחק.</span></p>
			<p class="textindent">הספל — האהוב עליי יש לציין, זה עם השרבוט "<span class="italic _idGenCharOverride-2">הקפטן מס'</span> <span class="italic _idGenCharOverride-2">1</span>", בכתב ידו הרועד של סאם על צידו — מחליק מידי ומתנפץ<span class="no-break"> בכיור.</span></p>
			<p class="textindent">פניו של סאם<span class="no-break"> נופלות.</span></p>
			<p class="textindent">מסתבך בכל הכיף גם רוג'ר — הכלב במשקל שישים הקילוגרמים שלי, שמחליק מעבר לפינה עם לשון תלויה בחוץ, רודף אחרי סאם, הקפוא<span class="no-break"> כעת.</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתובב בשנייה האחרונה כדי להגן על סאם מפני רוג'ר הדוהר לעברינו, אך ירכי נחבטת בארונות, בזמן שסאם נופל בכל<span class="no-break"> מקרה.</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים —" אני חורק את שיני, עוצר את הקללה לפני שזאת עוזבת את<span class="no-break"> פי.</span></p>
			<p class="textindent">הלוואי שיכולתי לומר שזה היה סופו של הבוקר המצער שלנו. אבל החיים אינם משחקים איתי משחקים קטנים ושטותיים. הם מחכים שסדר היום שלי יהיה מושלם, שאפענח את העניין הזה שנקרא <span class="italic _idGenCharOverride-2">הורות</span>, ואז מנחיתים עליי מכת מחץ. אנחנו משחקים כאן שחמט, לא דמקה. פשטות אף פעם לא הייתה שם<span class="no-break"> המשחק.</span></p>
			<p class="textindent">"השגתי עבודה<span class="no-break"> לקיץ."</span></p>
			<p class="textindent">עיניי מתרחבות אל עבר אחותי הקטנה, היושבת לצד אי המטבח כשאגודליה מתפתלים יחד בתמימות מעושה. היא הייתה באמצע משפט לפני שהבלגן התחיל, ואני מקווה שזהו לא סוף<span class="no-break"> המשפט.</span></p>
			<p class="textindent">"את <span class="italic _idGenCharOverride-2">פאקינג</span> צוחקת עליי," אני נושך את שפתי התחתונה למרות שהקללה כבר נפלטה מפי והגיעה לאוזניו של הילד שלי. הוא ממצמץ לעברי בעיניים<span class="no-break"> פעורות.</span></p>
			<p class="textindent">טוב, אי אפשר להשיג הכול. או אפילו את<span class="no-break"> הרוב.</span></p>
			<p class="textindent">אבל החדשות של אחותי יכולות<span class="no-break"> לחכות.</span></p>
			<p class="textindent">במקום זאת, אני כורע לרצפה כדי לטפל בעניין חשוב יותר — ערבוביה של רגליים של ילד וגפיים ארוכות של כלב. אני מסיר את כובע הצמר האדום של סאם ומחליק באצבעותיי את שערו הבלונדיני הרך, מגשש עבור דברים שאינני מעוניין<span class="no-break"> למצוא.</span></p>
			<p class="textindent">"הספל שלך<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אין שריטות על הראש שלך." אני מכריז<span class="no-break"> בקול.</span></p>
			<p class="textindent">"אבל הספל האהוב<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר," אני מתעקש, חופן את לחיו של סאם ומטה את ראשו מעלה, "רוצה לדעת<span class="no-break"> למה?"</span></p>
			<p class="textindent">"למה?"</p>
			<p class="textindent">"בגלל שאני רואה שאין פגיעות או חבורות<span class="no-break"> עלייך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"כלום?"</p>
			<p class="textindent">"אף לא<span class="no-break"> אחת."</span></p>
			<p class="textindent">ברגע שאני מגלה שזה באמת נכון, קצב הלב שלי נרגע מייד. לפחות עד שאני מבחין ברעד בשפתו התחתונה. שזה אומר שאנחנו עשר שניות מהתפרצות בכי. אני לא בטוח אם זו העצבות מכך שהספל שהוא הביא לי ביום האב האחרון התנפץ, או שמא זו המחשבה שהוא יסתבך בצרות, מפני שרץ בבית כמו<span class="no-break"> פרא.</span></p>
			<p class="textindent">אני אוחז בשפה הרועדת ומזיז אותה מטה, בוחן את החניכיים<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"הממ... אין סימנים לצפדינה<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-001-backlink">1</span></span>, ותן לי לבדוק שגם אין נמק. לפיראטים תמיד יש<span class="no-break"> נמקים!"</span></p>
			<p class="textindent">צחקוק קטן מתגלגל באיטיות<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent">"אין לי <span class="italic _idGenCharOverride-2">מנק</span>." הוא מכריז בחן, בזמן שהוא מסדר את משקפיו העבים והעגולים על<span class="no-break"> אפו.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה בטוח?" אני שואל בספקנות<span class="no-break"> מדומה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מרים את ידו, ממשיך להעמיד פנים שאני רופא שבודק מטופל, אך סאם מניף את חרבו<span class="no-break"> בינינו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בסדר!" הוא קובע בביטחון נטול דמעות שמפתיע<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">המשבר<span class="no-break"> נמנע.</span></p>
			<p class="textindent">רוג'ר, הוולפהאונד האירי<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-000-backlink">2</span></span> המסיבי שלנו, מיילל<span class="no-break"> בהסכמה.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו נדבר על זה אחר כך," אני מודיע לרוג'ר ומפנה אליו אצבע מאשימה. סאם מיילל בסולידריות. אני מגלגל את עיניי, חובש את כובע הצמר של סאם בחזרה על ראשו ומוסיף עוד גירוד קטן כי אני יודע שזה גורם לו לצחוק. ואני משוכנע שאין הרבה צלילים שמתעלים על הצחוק המענג של הילד<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"מה דעתך שנעביר את פשיטת הפיראטים הזאת החוצה?" אני<span class="no-break"> מציע.</span></p>
			<p class="textindent">"מצאתי אוצר!" סאם<span class="no-break"> אומר.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר גמור," תמיד מפתיע אותי איך ילדים קטנים מתאוששים במהירות לא הגיונית. "תראה לי<span class="no-break"> בזריזות."</span></p>
			<p class="textindent">סאם חופר בפאוץ' שלו בצייתנות, ולבסוף מציג בידיו הקטנות שריד דמוי עור מתקלף מפסטיבל הפיראטים של <span class="italic _idGenCharOverride-2">נבר הרבור</span> משנת 2002, וקופסה שקופה עם<span class="no-break"> ברגים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"האם אלה הגיעו מחדר העבודה שלי?" אני<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">אני מרים גבה בודדת.<span class="no-break"> "לא?"</span></p>
			<p class="textindent">סאם חושק שפתיים כשצחקוק נפלט מפיו ומהנהן קלות.<span class="no-break"> "כן."</span></p>
			<p class="textindent">אני מושיט את כף ידי אליו, "תביא לי<span class="no-break"> אותם."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניח אותם בכף ידי<span class="no-break"> בביישנות.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תיקח עוד ברגים מחדר העבודה שלי, בסדר? מסור ומסמרים לא מתאימים לפיראטים<span class="no-break"> קטנים."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מצטער על הספל שלך." הוא<span class="no-break"> לוחש.</span></p>
			<p class="textindent">"היי, אני אתקן את זה, בסדר? פשוט בפעם הבאה תלך בעדינות יותר כשאתה מנווט בתוך הבית. ובכלל, אני בטוח שתוכל למצוא אוצרות הרבה יותר טובים במרפסת או<span class="no-break"> בגינה."</span></p>
			<p class="textindent">"אררר!" הוא<span class="no-break"> נוהם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">צחוק קטן חומק משפתיה של בוני, ואני מביט באחותי במבט נוקב שאומר 'אנחנו עוד לא סיימנו'<span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span> היא מכסה את פיה בכף ידה כדי להסוות צחוק נוסף, אך אני עדיין יכול לשמוע את צחוקה המתגרה בי, במעומעם דרך כף<span class="no-break"> ידה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יכול לשמוע 'כן' במקום?" אני מעודד את סאם לתגובה<span class="no-break"> הרצויה.</span></p>
			<p class="textindent">"כן,<span class="no-break"> קפטן!"</span></p>
			<p class="textindent">"כל<span class="no-break"> הכבוד."</span></p>
			<p class="textindent">אני נעמד וטופח על גבו של סאם בזמן שהוא מדדה אל עבר הדלת האחורית. הפאוץ' נוקש ברעש על גבי חגורת העור הישנה והסדוקה שלי, התלויה על מותניו. השלל שלו, כפיות, פקקי בקבוקים ודמויות משחק, יוצרים יחד סימפוניה בבית השקט שלנו. הוא פותח את הדלת האחורית לרווחה וממהר החוצה. רוג'ר נעמד על רגליו, מחליק לאורך הפרקט בעקבות חברו<span class="no-break"> למשחק.</span></p>
			<p class="textindent">"ותסגור את הדלת האחורית!" אני קורא<span class="no-break"> בקול.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעו של סאם מתעקלת בצורת וו מדומה ונשלחת לסגור את הדלת. רעש חריקת הצירים נבלע בצחוקו. עם סגירת הדלת נעלם גם רחש הגלים העמום המגיע מבחוץ, משאיר את הבית עם זמזום<span class="no-break"> שקט.</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים," אני נושף מילה בודדת לפני שהגיחוך של אחותי מטריד אותי<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">כמובן.<span class="no-break"> האויב.</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתובב כדי להביט בה. "מה אמרת לי<span class="no-break"> קודם?"</span></p>
			<p class="textindent">"מה?" היא שואלת בתמימות.<span class="no-break"> "מתי?"</span></p>
			<p class="textindent">אני יורה באחותי מבט שהיה מרתיע גם את המרושע בבחורים המקועקעים שעובדים ברציפים שלי. אבל אחותי בת השבע־עשרה זוקפת את סנטרה, לא מוטרדת כלל. אני מניח שזה החוסן הנפשי שרוכשים כשיש לך ארבעה אחים גדולים רועשים ועוד שניים<span class="no-break"> צעירים.</span></p>
			<p class="textindent">"כשחבטו בי ברגל עם חרב," אני<span class="no-break"> מציין.</span></p>
			<p class="textindent">בוני מקישה באצבעותיה ומטה את ראשה. "אוה! הקטע עם ה'<span class="italic _idGenCharOverride-2">אני</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> פורשת</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">'</span></span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מריץ את ידי לאורך זקני, עושה כל שביכולתי כדי למנוע מחוסר האונים<span class="no-break"> לשקוע.</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא מצחיק,<span class="no-break"> בון."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא<span class="no-break"> צוחקת."</span></p>
			<p class="textindent">שוקע, שוקע,<span class="no-break"> שוקע...</span></p>
			<p class="textindent">אני מייצב את כפות ידיי על שיש האי ומביט בה במבט ישיר. "הבנתי. את רוצה שכר גבוה<span class="no-break"> יותר?"</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא קשור<span class="no-break"> לכסף."</span></p>
			<p class="textindent">"שקר."</p>
			<p class="textindent">בוני מחייכת חיוך רחב. יש לה את אותו החיוך של אימא שלנו, מה שלא אמור להיות אפשרי בהתחשב בכך שאנחנו לא חולקים קשרי דם אמיתיים. אפשר להבחין בזה בכל דרך אחרת, בעיקר כשהשיער השחור והעור השזוף קלות שלי עומדים בניגוד מוחלט לשיער הגלי האדום והעור הבהיר של בוני. אני מניח שחינוך מנצח את הטבע בכל פעם כי איכשהו השובבות של משפחת דיוויס תמיד<span class="no-break"> מתעלה.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אני לא רוצה את הכסף <span class="italic _idGenCharOverride-2">שלך </span>יותר." היא נשענת אחורה בכיסא הבר, משלבת ידיים מכוסות בנמשי קיץ. "סוף־סוף מצאתי עבודה אמיתית<span class="no-break"> לקיץ."</span></p>
			<p class="textindent">"איפה?"</p>
			<p class="textindent">"אני לא<span class="no-break"> מגלה."</span></p>
			<p class="textindent">"למה?"</p>
			<p class="textindent">"אני לא רוצה שתהפוך שוב<span class="no-break"> לרגזני."</span></p>
			<p class="textindent">אני נוהם<span class="no-break"> בתגובה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אני לא</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> רגזני.</span></span></p>
			<p class="textindent">"זה בג'מבלאיה של ג'וקס, נכון?" הטון שלי, אם להודות באמת, קשוח יותר ממה שהוא אמור<span class="no-break"> להיות.</span></p>
			<p class="textindent">חיוך מפציע שוב על פניה, פלטה שקופה מציצה מבין<span class="no-break"> שפתיה.</span></p>
			<p class="textindent">"רגזני..." היא אומרת בניגון. "ולא. איכס." פניה מתעוותות בגועל. "המקום הזה מסריח מדגים. אבל אני מניחה ש... גם<span class="no-break"> אתה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מתנגד לטענה הזאת. גם בעבודה כקברניט נמל יש חסרונות. זה משתנה בהתאם ליום. בימים מסוימים אני מגיע הביתה מריח משילוב של קירות עבשים וקפה אשר ממלאים את המשרד שלי, ובימים אחרים בריח של פיתיונות דגים מהשלל של<span class="no-break"> היום</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אז איפה את עובדת?" אני<span class="no-break"> לוחץ.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא מגלה." בוני מנענעת את ראשה. "יש לך את האדום הזה בעיניים. תפסיק. זה מלחיץ<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">"העיניים שלי לא<span class="no-break"> אדומות."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודע מי מהאחים שלי התחיל את השמועה הזאת שהעיניים שלי הופכות לאדומות כשאני כועס, אבל איכשהו זה נדבק אליי בעיירה הקטנה שלנו. אולי אני באמת רואה אדום. הייתי מאמין לזה יותר אם הייתי מרגיש משהו חוץ מעייפות בימים אלו. אין לי מספיק זמן כדי שאבזבז אותו על<span class="no-break"> כעס.</span></p>
			<p class="textindent">צחוק ציני חומק משפתיה. "או־קייייי.<span class="no-break"> בטח."</span></p>
			<p class="textindent">אני שונא סרקזם של מתבגרים. כשסאם יגדל, צפוי לי עולם שלם של<span class="no-break"> כאב.</span></p>
			<p class="textindent">"את עובדת בלגונת בת הים?" אני<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">"לא. אני לא יודעת לשחות. אתה יודע את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">לסתותיי ננעלות. "נו קדימה.<span class="no-break"> איפה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, אוקיי. אני אגלה לך. אתה כנראה בכל מקרה תגלה. מבטיח לא<span class="no-break"> להתחרפן?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מרים גבה<span class="no-break"> בתגובה.</span></p>
			<p class="textindent">היא שואפת אוויר. "קיבלתי את תפקיד המארחת ב'<span class="italic _idGenCharOverride-2">מקום</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> מסתור</span></span><span class="no-break">'."</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לעזאזל.</span></p>
			<p class="textindent">'<span class="italic _idGenCharOverride-2">מקום מסתור</span>' תופס את כל עובדי הקיץ הטובים. תסמכו על אחי שהוא יגנוב את העובדת שלי<span class="no-break"> ממני.</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים..." אני<span class="no-break"> רוטן.</span></p>
			<p class="textindent">למרות שחלק ממני לא יכול להאשים אותה. עבודה שם היא סוג של טקס חניכה למתבגרים ב<span class="italic _idGenCharOverride-2">נבר הרבור</span>. בנוסף, זו כנראה עבודת הקיץ הכיפית ביותר שבני נוער יכולים להשיג, לא שזה מפתיע בהתחשב בבעלים של<span class="no-break"> המקום.</span></p>
			<p class="textindent">"ג'ס, אני שוב רואה אדום בכחול<span class="no-break"> שלך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"התפקיד הזה כולל דיבור עם אנשים," אני ממשיך, מתעלם מההאשמה שלה. "את תצטרכי להיות נחמדה. את שונאת את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מאמין שהחיים בעיירה קטנה וחטטנית מובילים להרגשת בוז כלפי רוב התושבים. למרות שההורים והאחים חסרי הדאגות שלי הם למעשה ועדת קבלת הפנים ב<span class="italic _idGenCharOverride-2">נבר הרבור. </span>הם משתתפים בכל אירוע, החל מאומנות בפארק ועד לפסטיבל ההלאווין. לעומתם, בוני ואני תמיד הסכמנו שרוב האנשים כאן<span class="no-break"> מבאסים.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, לוּ קיבלה עבודה<span class="no-break"> שם..."</span></p>
			<p class="textindent">אני מהנהן באיטיות בהבנה, "אה. הינה זה. החברה הכי טובה קפצה מהגשר, אז גם את<span class="no-break"> קופצת?"</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, <span class="italic _idGenCharOverride-2">אימא,</span>" בוני יורה בחזרה. "אולי אני פשוט רוצה עבודה<span class="no-break"> אמיתית."</span></p>
			<p class="textindent">אני מקיש באצבעותיי על השיש, חצוי ומעוצבן. אני לא רגיל לאחריות מצד האחים שלי. בגיל שבע־עשרה האחים הצעירים שלי עדיין עשו מתיחות ונמנעו מריתוקים. לעומתם, בגיל שבע־עשרה בוני הרבה יותר הגיונית. היא הבת היחידה במשפחה, ואני מתחיל להאמין שמתבגרות עשויות מחומר אחר וקשוח יותר מאשר<span class="no-break"> מתבגרים.</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, מה אם אשלם לך חמישים ליום?" אני נותן הצעת<span class="no-break"> נגד.</span></p>
			<p class="textindent">"לא. אתה לא יכול לקנות<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">"אפילו לא תמורת מאה<span class="no-break"> ליום?"</span></p>
			<p class="textindent">"אתה לא תעשה את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, אני לא." אני מסכים. אני מושיט את ידי אל הטלפון הנייד, גולל באצבעי על המסך הסדוק. "בסדר. אני אתקשר<span class="no-break"> לסבתא."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, היא<span class="no-break"> הלכה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מניח את הנייד על הדלפק, "לכמה זמן החופשה<span class="no-break"> שלה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אוה, היא הלכה<span class="no-break"> לתמיד."</span></p>
			<p class="textindent">"היא<span class="no-break"> מתה?!"</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים אדירים, לא! היא עברה<span class="no-break"> לארובה."</span></p>
			<p class="textindent">אני נושף בהקלה. "אלוהים. את לא יכולה פשוט להגיד שאישה בת שמונים הלכה<span class="no-break"> לתמיד."</span></p>
			<p class="textindent">"אופסי," היא אומרת בחיוך שובבי. "אבל היי, היית יודע את זה אם היית מגיע יותר<span class="no-break"> לעיר."</span></p>
			<p class="textindent">זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה. אבל יש סיבה לכך שקניתי את הקוטג' הדרוש־תיקון הזה, שנמצא במרחק חמש־עשרה דקות נסיעה מ<span class="italic _idGenCharOverride-2">נבר הרבור</span>. כמובן שהשתוקקתי לפיסת אדמה הגובלת ברצועת חוף שקטה — אי אפשר באמת להתחרות בנוף שנשקף מהמרפסת האחורית שלנו — אבל זה גם היה מקום<span class="no-break"> מבודד.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">נבר הרבור</span> היא אחת מהעיירות הקטנות המטוילות ביותר בחוף הצפוני, אבל אני העדפתי לא להימצא במרחק הליכה מכל אחד שהכרתי מלידה. אומנם הפסדתי כמה דברים חשובים, כמו שמרטפית החירום שלי שפרשה לארובה — גן עדן עלי אדמות, אבל לפחות הריכולים נשארו בתוך העיר, ואותי הם עוזבים<span class="no-break"> במנוחה.</span></p>
			<p class="textindent">בנוסף, אני יכול לעבוד על הבית ואף אחד לא מתלונן על הרעש. אלו רק אנחנו והשחפים. כל עוד הם שומרים על הקנים שלהם רחוק מהפרויקט המתחדש שלי, אני בסדר איתם. הם גם מצפצפים הרבה פחות<span class="no-break"> מהמקומיים.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנקה את חלקי הספל השבור מהכיור ומניח אותם בצד על מנת שאוכל לתקן אותו מאוחר יותר. "את אומרת לי שאת מעוניינת בעבודה אחרת..." אני אומר ופותח את דלת<span class="no-break"> המקרר.</span></p>
			<p class="textindent">"<span class="italic _idGenCharOverride-2">שיש</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> לי</span> עבודה אחרת." היא<span class="no-break"> מתקנת.</span></p>
			<p class="textindent">"וחופשת הקיץ של סאם מתחילה בשבוע<span class="no-break"> הבא."</span></p>
			<p class="textindent">היא מתכווצת קלות במקומה. "אוקיי, אני מרגישה קצת אשמה לגבי<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"לא יכולת להגיד לי את זה לפני כמה<span class="no-break"> שבועות?"</span></p>
			<p class="textindent">"רק הבוקר גיליתי שהתקבלתי." היא מפצירה בי. "אני מבטיחה. ממש <span class="italic _idGenCharOverride-2">לאחרונה</span> איזי סימסה לי את הצעת<span class="no-break"> העבודה."</span></p>
			<p class="textindent">"איזי סימסה<span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span>לך את הצעת<span class="no-break"> העבודה?"</span></p>
			<p class="textindent">מתברר שמנהלת הבר של אחי יותר בעניינים<span class="no-break"> ממני.</span></p>
			<p class="textindent">"כן," בוני אומרת, "כולם מסמסים הכול היום. חוץ<span class="no-break"> ממך."</span></p>
			<p class="textindent">"אני<span class="no-break"> מסמס."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה מסמס כמו רוצח<span class="no-break"> סדרתי."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, אני<span class="no-break"> לא."</span></p>
			<p class="textindent">"שלחת לי ברכת יום הולדת, והיא נשמעה כמו<span class="no-break"> איום."</span></p>
			<p class="textindent">"רק הבהרתי את<span class="no-break"> הנקודה."</span></p>
			<p class="textindent">היא צוחקת בלגלוג. "אתה <span class="italic _idGenCharOverride-2">כל</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> כך</span><span class="no-break"> זקן."</span></p>
			<p class="textindent">"שלושים ושלוש זה לא<span class="no-break"> זקן."</span></p>
			<p class="textindent">"הכחשה," היא<span class="no-break"> מאשימה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא בהכחשה. את פשוט צעירה. אז כל מי שלא בתיכון, הוא זקן<span class="no-break"> בעינייך."</span></p>
			<p class="textindent">בוני מושיטה את ידה ומניחה אותה מעל ידי — זאת עם הצלקת הדהויה על גב כף היד — ואומרת ברכות, "אתה יודע... זה נשמע כמו הרפתקה גדולה<span class="no-break"> ומאתגרת</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"קורע מצחוק," אני מושך את ידי ומשתחרר<span class="no-break"> מאחיזתה.</span></p>
			<p class="textindent">הרפתקה גדולה ומאתגרת היא ביטוי שאימא שלנו השתמשה בו כדי להטיף לנו כילדים. לא משנה מה היקום יזרוק לכיוונך, כל דבר הוא פשוט אירוע מרגש נוסף שצריך להתמודד איתו. כל עוד נישאר נאמנים לעצמנו — כלומר, נמשיך להתנהג באדיבות, גם אל מול חוסר אדיבות — אנחנו נהיה בסדר. ברגע שאחיי התבגרו, הביטוי הפך לבדיחה פנימית בינינו, לרגעים בהם התנהגנו כמו חלאות זה לזה. אבל אימא לא טעתה. היא טועה לעיתים<span class="no-break"> נדירות.</span></p>
			<p class="textindent">קופסת פלסטיק מלאה באבטיח מחליקה מידיי על אי המטבח. מיץ אדום גולש משולי הקופסה ומציף את האי. ראשי נופל בייאוש, ואנחה נפלטת<span class="no-break"> מפי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">בהחלט</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> הרפתקה.</span></span></p>
			<p class="textindent">גבותיה של בוני מתכווצות. "רוצה שאביא לך<span class="no-break"> סמרטוט</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני מסתדר," אני<span class="no-break"> ממלמל.</span></p>
			<p class="textindent">אני מוציא סמרטוט נקי ממגירה קרובה ומנגב את מיץ האבטיח<span class="no-break"> הדביק.</span></p>
			<p class="textindent">בוני מצטרפת עם מגבת נייר. "תודה בון." אני נאנח<span class="no-break"> בשקט.</span></p>
			<p class="textindent">אני שולף תרסיס ניקוי מתחת לכיור ומרסס. זה לא הכתם הראשון שאני מתמודד איתו בעקבות חיים קדחתניים עם הילד שלי ועם כל ההרפתקאות שמתלוות להם. ועכשיו אין לי אף אחד שישגיח עליו<span class="no-break"> בקיץ.</span></p>
			<p class="textindent">"היי," בוני אומרת<span class="no-break"> באיטיות.</span></p>
			<p class="textindent">"הממ?"</p>
			<p class="textindent">"אתה תהיה<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו נהיה בסדר<span class="no-break"> גמור</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה פשוט משפשף את הכתם הזה חזק מדי, זה<span class="no-break"> הכול</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אני עוצר. כתם האבטיח הפך לקצף ורוד. אני זורק את הסמרטוט<span class="no-break"> לכיור.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה יודע," היא ממשיכה, "אולי<span class="no-break"> אבא..."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא רוצה עזרה מאבא," אני חותך אותה, עיניי עולות בחדות ופוגשות<span class="no-break"> בעיניה.</span></p>
			<p class="textindent">ראשה נסוג לאחור<span class="no-break"> במהירות.</span></p>
			<p class="textindent">"או מכל אחד אחר,<span class="no-break"> אוקיי</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מנידה בראשה ושפתיה נפשקות "אבל<span class="no-break"> למה?"</span></p>
			<p class="textindent">"בגלל שאנחנו נהיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">בסדר</span></span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הם אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד. כשחזרתי ל<span class="italic _idGenCharOverride-2">נבר הרבור — </span>לפני ארבע שנים — עם סאם, השבט המשפחתי הקטן שלי עצר את חייו בשביל להיות שם בשבילנו. למזלי, בוני נזקקה לעבודת קיץ בשנים האחרונות, בעוד השאר היו מבוגרים. על כל המשתמע מכך. אני אולי מתבדח על כך שכולם ילדים מבפנים, אבל לכל אחד מהם יש את החיים וההתחייבויות שלו. ועכשיו, זה קורה גם עם אחותי<span class="no-break"> הקטנה.</span></p>
			<p class="textindent">האקסית שלי צדקה. לקחתי יותר מדי מהמשפחה שלי בשנים הראשונות של סאם. אני לא אעשה זאת<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">אני מוציא שני מזלגות מהמגירה ולוקח את האבטיח דרך דלתות הזכוכית של המרפסת<span class="no-break"> האחורית.</span></p>
			<p class="textindent">"ארוחת בוקר ילד!" אני קורא<span class="no-break"> בקול.</span></p>
			<p class="textindent">סאם נמצא למטה בחוף הסלעי שממול, רץ באזור החוף הקטן הזרוע בחלוקי נחל וסלעים סדוקים מכוסי ירוקת. רוג'ר לצידו, מדלג מסלע לסלע בגפיים ארוכים ורזים, פרוותו הצפופה ככל הנראה מלאה<span class="no-break"> בחול.</span></p>
			<p class="textindent">"היי, אל תרד לשם בלעדיי. דיברנו על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"איי, איי,<span class="no-break"> קפטן!"</span></p>
			<p class="textindent">שילוב של צחוק ונביחות כלב גורם לפי להימתח בחיוך. זה יהיה אחד מאותם רגעים יקרים שסאם — בתקווה — יזכור לנצח. זיכרונות קיץ קלילים של ילד והכלב שלו. אני רק יכול לקוות שזה איכשהו יתעלה על<span class="no-break"> הרע.</span></p>
			<p class="textindent">יש לי רק שלושה ימים כדי להבין איך להתמודד עם הקיץ הזה. היום היה היום האחרון של הלימודים. אין לי אפילו זמן לשקול הרשמה במרכז הקהילתי. הם כנראה מלאים בכל מקרה. אני לא אוכל לבקש מבטי לארח עוד ילד<span class="no-break"> אחד.</span></p>
			<p class="textindent">זה בסדר. אני לגמרי מסוגל לאזן בין עבודה לבין פיראט חסר מעצורים בן שש במשך כל הקיץ. לסאם מגיע סנדק שיכול לדאוג לו. אני אולי לא אהיה שבריר מהגבר שאבא של סאם היה, וסביר להניח שההרפתקאות שלנו לא היו מצליחות להגיע לקרסוליים של ההרפתקאות שההורים שלו היו מארגנים, אבל אני מנסה. אני רק יכול לקוות שאני עושה את הדבר הנכון<span class="no-break"> בעיניהם.</span></p>
			<p class="textindent">חזי כואב, ולרגע אני מרגיש את כל כובד המשקל המוכר מתמקם בבטן התחתונה ומושך אותי מטה לרצפה, נוטע אותי במקומי. זה שמגיע בכל פעם שזיכרונם של אד וסטייסי הולם בי. אני מעביר משקל מרגל אחת לשנייה, מוודא שאני יכול לזוז, ואז סוף־סוף מצליח לנשום<span class="no-break"> לרווחה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עיניה של בוני מציצות אליי, אבל הפעם נטולות תגובה עוקצנית, שמחכה<span class="no-break"> להיפלט.</span></p>
			<p class="textindent">"מה?" אני<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">"אני פשוט... אני לא אוהבת את המחשבה שאתם תהיו לבד כל הקיץ,<span class="no-break"> ג'ס."</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו נהיה בסדר," אני חוזר, במה שנשמע כמו הפעם העשירית — ואולי זה בגלל שאמרתי את זה כבר אינסוף פעמים בתוך הראש שלי. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר<span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span> "פשוט אל תגידי<span class="no-break"> לאחרים."</span></p>
			<p class="textindent">בוני משחררת נשיפה משולבת צחוק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">והקלה.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה יודע שהם יגלו בכל<span class="no-break"> מקרה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתכל עליה במבט מזהיר, והיא מחייכת חיוך רחב ומרימה את ידיה באוויר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בהכנעה.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר גמור. זה לא יצא משפתיי. אבל, אתה עדיין מגיע לארוחת ערב היום,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">החיוך שלה מתרחב יותר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בשובבות.</span></p>
			<p class="textindent">אני נושף. "כבר אמרת לאימא שאני מגיע,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"כבר אמרתי לאימא," היא מאשרת, והחיוך שלה משדר, שח<span class="italic _idGenCharOverride-2">־</span>מט איש זקן. "אבל ברצינות, תתקלח לפני שאתה מגיע הלילה," היא מוסיפה. "אני אקיא אם תריח כמו<span class="no-break"> דגים."</span></p>
			<p class="textindent">"זה נשמע כמו <span class="italic _idGenCharOverride-2">הרפתקה </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">גדולה</span> <span class="italic _idGenCharOverride-2">ומאתגרת</span><span class="no-break"> עבורך."</span></p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">מחלה שהייתה נפוצה בקרב יורדי ים במאה השמונה־עשרה.</p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">כלב צייד אירי גדול מאוד. </p>
				
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 60.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 27.00 ₪ מחיר רגיל 33.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
רומנטיקה עכשווית חד הוריים גראמפי וסאנשיין בעירה איטית פער גילים קומדיה רומנטית רומנטיקה אסורה רומנטיקה בעבודה רומנטיקה בעיירה קטנה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!