הלבבות של סוירס בנד 2 לב מתוק

רויאל סויר מתמודד עם יותר צרות ממה שיכול לשאת: אביו נרצח, והרוצח נחוש להרוס את השושלת המשפחתית. הדבר האחרון שהוא צריך הוא סיבוך נוסף – כמו אישה. אבל דייזי האצ’ינס היא לא סיבוך, היא הדבר היחיד שמרגיש נכון בעולם שהתמוטט סביבו. דייזי מצידה לא מחפשת בעיות, במיוחד לא כאלה שמגיעות עם גברים. אבל רויאל שונה, והמשיכה אליו חזקה מכדי להתעלם ממנה. הוא יפהפה, עשיר ועוצמתי – וכל חיוך שלו גורם לה לשכוח את כל הסיבות להתרחק.

”לב מתוק” הוא הספר השני בסדרת ”הלבבות של סוירס בנד” – רומן רומנטי מרגש עם סוף שמח, שניתן לקרוא גם כספר יחיד. הסדרה מספרת על משפחת סויר המתגוררת בסוירס בנד, וכל ספר מתמקד בזוג אחר. אם חיפשת סיפור מלא תשוקה, מתח ואהבה גדולה – זה הספר בשבילך!
שם: הלבבות של סוירס בנד 2 לב מתוק
מחבר/ת: אייבי ליין
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011350158

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">דייזי</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">הייתי צריכה להביא סל קטן יותר. גיששתי באי־נוחות, מנסה לאזן את הסל הרחב והקלוע כנגד מותני, בעודי מגששת באפלה אחר כניסת העובדים של<span class="no-break"> הפונדק.</span></p>
			<p class="textindent">עוד אחד מרעיונותיי המבריקים שלא בדיוק יצא אל הפועל כפי שתכננתי. בזמן האחרון נראה שהיו לי לא מעט כאלה. ביקרתי ב<span class="italic _idGenCharOverride-3">פונדק של סוירס בנד</span> מאות פעמים, אך תמיד נכנסתי מהדלת הקדמית כאורחת במסעדה<span class="no-break"> ובבר.</span></p>
			<p class="textindent">היום, הבאתי משלוח — מבחר מפתה של פינוקים מהמאפייה שלי, <span class="italic _idGenCharOverride-3">מאפיית סוויטהארט</span>, בתקווה שאוכל להתחיל לספק מאפים לפונדק, שיוכלו להשאיר בחדרי האורחים או למכור בחנות הקטנה שליד הקבלה. כל דבר שירחיב את קהל הלקוחות שלי. כרגע, הייתי זקוקה לכל דולר שאוכל<span class="no-break"> להשיג.</span></p>
			<p class="textindent">בדרך כלל שקט בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שגל האפייה הראשון מסתיים, ולפני שאנחנו פותחים את הדלתות לקהל. הנחתי שסבתא יכולה לטפל בלקוחות הראשונים, וקיוויתי שאספיק להוריד את הסל ולחזור למאפייה בזמן לגל השני. זה יקרה, אם אצליח למצוא את כניסת<span class="no-break"> העובדים.</span></p>
			<p class="textindent">עמדתי ובהיתי בגנים אשר הוארו בפנסים שפוזרו לאורך השטח, מאחורי בניין העץ והאבן העצום. אפילו בחושך, הגנים היו יפהפיים. שבילי החצץ הובילו לספסלים, ומשם למדשאות <span id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></span>רכות ומושלמות לפיקניק, והלאה, אל צריפי האורחים, הפזורים לאורך<span class="no-break"> הנהר.</span></p>
			<p class="textindent">עייפות כבדה אחזה בי, ולרגע כל מה שרציתי היה רק לקרוס על אחד מספסלי הברזל המעוצבים, להוציא מהעטיפה את אחת מהעוגיות שלי ולעשות<span class="no-break"> הפסקה.</span></p>
			<p class="textindent">עדיין לא, אבל כנראה לא עוד זמן רב. אני פועלת על מעט מדי שינה כבר יותר מדי זמן, אבל אני לא יכולה לעצור עד שאסדר את הבלגן שהכנסתי את עצמי<span class="no-break"> אליו.</span></p>
			<p class="textindent">הרמתי שוב את הסל גבוה יותר על מותני, ועקבתי במבטי אחר קרני האור הראשונות של הזריחה שהתגנבו אט־אט אל תוך הגן. רק עוד דקה אחת. אחר כך אתאפס, אמצא את כניסת העובדים, אמסור את הסל שלי ואחזור לעבודה. כשספגתי פנימה את יופיו של הבוקר המוקדם בהרים, את פכפוך זרם הנהר הקרוב ואת האדים שעלו מהגנים, הבנתי איפה הייתה הטעות<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">כמובן, כניסת העובדים לא תהיה מאחורי הבניין. במהלך היום, האזור הזה אוכלס בעיקר על ידי אורחים. עברתי דרך חניית האורחים בדרכי מהמאפייה, ושכחתי לחלוטין מקיומה של החניה הקטנה יותר, שבקדמת הפונדק — שם בוודאי אמצא את כניסת<span class="no-break"> העובדים.</span></p>
			<p class="textindent">באנרגיה מחודשת, איזנתי באופן מגושם את הסל שלי שוב, והתחלתי לפסוע בשביל החצץ לעבר הצד השני, מקווה שאיני משאירה מאחוריי שובל של עוגיות ובראוניז באריזות יפהפיות. כשהתקרבתי לפינה, בחרתי בשביל הצר ביותר מימין, אשר סומן בשלט קטן — 'לעובדים בלבד', מתוך תקווה ששם תהיה הדלת שאני<span class="no-break"> מחפשת.</span></p>
			<p class="textindent">לא ציפיתי להתנגש בקיר. בצווחה, נסוגתי לאחור, נאבקת להישאר על רגליי כדי שלא אנחת על ישבני בעוד הסל נוטה<span class="no-break"> הצידה.</span></p>
			<p class="textindent">לא קיר. גבר. גבוה, לבוש בקפוצ'ון עם כובע וג'ינס. הוא <span id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></span>התנגש בי חזיתית, קופסת הקרטון שבידיו פוגעת בסל שלי ומרעידה<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">התכווצתי כשהבראוניז נפלו ונחבטו בדשא, וצעקתי, "היי, רגע אחד," אבל הגבר שלח את זרועו ודחף אותי בכוח. וכך, בכל זאת מצאתי את עצמי על ישבני. רגליי התעופפו באוויר, עוגיות ובראוניז הוטחו על הדשא הרטוב, מכל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עבר.</span></p>
			<p class="textindent">בהיתי בהלם בדמות שהתנשאה מעליי, פניו הוסתרו תחת כובע הקפוצ'ון העמוק. לראשונה, ליבי נרעד. הנחתי שהוא היה עובד בדרכו לעבודה, או אורח שיצא לריצה מוקדמת. חשבתי שהוא יתנצל על שהתנגש בי, שנצחק על זה, ונמשיך כל אחד לדרכו, אבל הוא לא אמר דבר, רק עמד מעליי, פניו מוצלות, מקרין<span class="no-break"> איום.</span></p>
			<p class="textindent">עקביי בעטו בדשא, ידיי נאבקו למשוך אותי לאחור, כדי להתרחק מהאיום הפתאומי. הגבר בקפוצ'ון היסס, ידיו מתהדקות על הקופסה שהחזיק, לפני שהסתובב בחדות ונמלט מעבר לפינה, בדיוק לכיוון אליו אני עצמי התכוונתי לפנות. הוא נעלם מעיניי, ואני נשפתי אנחת<span class="no-break"> רווחה.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי צריכה לאסוף את מה שנותר מהפינוקים שלי ולחזור למאפייה, לנסות שוב בזמן אחר, או לפחות לקחת את מה שיכולתי להציל ולמסור בדלפק<span class="no-break"> הקבלה.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי צריכה לעשות כל דבר שהוא, רק לא לעקוב אחרי הזר עם<span class="no-break"> הקופסה.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודעת למה עשיתי זאת. למה הייתי כל כך בטוחה שהוא זומם משהו רע, או מה בדיוק חשבתי שאוכל לעשות<span class="no-break"> בנדון.</span></p>
			<p class="textindent">בכל זאת, עקבתי אחריו. החיים שלי סיפקו לי אינסטינקטים טובים בזיהוי אנשים עם כוונות רעות. לא תמיד הקשבתי לאינסטינקט הזה — וזה היה בדיוק מה שגרם לי לצרות בימים אלה — אבל כשכן הקשבתי, לרוב<span class="no-break"> צדקתי.</span></p>
			<p class="textindent">הקפתי את הפינה של הפונדק, וראיתי את האיש בקפוצ'ון <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>מתכופף מעל ריבוע מתכתי שבצבץ מצידו של הבניין. זה נראה היה כמו פתח אוורור או פתח יניקת אוויר. הוא פתח את הקופסה, הטה אותה לעבר הפתח כאילו עמד לשפוך לתוכו משהו. מה,<span class="no-break"> לעזאזל?</span></p>
			<p class="textindent">גיששתי אחר הטלפון שלי. הכיסים שלי היו ריקים. לעזאזל. כנראה הפלתי אותו כשנפלתי אל הקרקע. זה היה הרגע לרוץ, למהר אל דלפק הקבלה, ואל טלפון כלשהו<span class="no-break"> שעובד.</span></p>
			<p class="textindent">לברוח היה הצעד החכם. חכם, אך איטי מדי. אם הייתי בורחת, הוא היה נעלם עוד לפני שהייתי מספיקה להשיג את המשטרה בטלפון, וכבר היה מאוחר מדי לעצור את מה שתכנן לעשות עם הקופסה<span class="no-break"> ההיא.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא ראה אותי. עדיין היה לי זמן להימלט. במקום זאת, קראתי, "היי! אתה עובד כאן בפונדק? אני מתקשרת<span class="no-break"> לאבטחה!"</span></p>
			<p class="textindent">טיפשי, אני יודעת. לבד, בחשכה, עם זר שכבר הבנתי שהוא מסוכן, ובמקום להזעיק עזרה, אני צועקת<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<p class="textindent">לא הצעד החכם ביותר שלי. לא הצעד החכם ביותר שלי, אבל הוא<span class="no-break"> עבד.</span></p>
			<p class="textindent">קופסת הקרטון נשמטה מידיו. באור המתחזק של זריחת השמש, צפיתי באימה בתכולת הקופסה נשפכת אל הקרקע, מבול של תיקנים שחורים ומבריקים התפזרו ונעלמו בין גבעולי הדשא. <span class="italic _idGenCharOverride-3">אויש,</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> דוחה</span></span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הוא עמד לשפוך את אלה לתוך פתח האוורור של הפונדק? ההשלכות הכו בי בתוך שנייה. אני מנהלת מקום שמוכר מזון ומשקאות. ידעתי בדיוק כמה הרסנית עלולה להיות מתקפת תיקנים. נוסף על כך, גודלו העצום של הפונדק יגרום לכך שיהיה בלתי אפשרי למגר את<span class="no-break"> כולם.</span></p>
			<p class="textindent">וגם, תיקנים. גועל<span class="no-break"> נפש.</span></p>
			<p class="textindent">כל זה חלף בראשי ממש לפני שפניתי לברוח. לאן? לא ידעתי. הוא עמד ביני ובין הדרך הקצרה ביותר לדלפק הקבלה ולטלפון, אבל <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>רצתי בכל זאת. כל מקום היה עדיף על שהות בחושך עם זר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עצבני.</span></p>
			<p class="textindent">סבתי על עקביי כדי לברוח. הספקתי להתקדם שלושה צעדים שלמים לפני שיד נסגרה על גב חולצתי ומשכה אותי לאחור, היישר אל האדמה. נחתּי בכבדות, האוויר יצא מריאותיי בבת אחת. האיש בקפוצ'ון היה עליי שנייה לאחר מכן, זרועו מורמת, ידו קפוצה<span class="no-break"> לאגרוף.</span></p>
			<p class="textindent">אם היה חושב בהיגיון, הוא היה בורח. נראה שזה הופך את שנינו לאנשים שלא חושבים בהגיון. התפתלתי, מנסה להשתחרר מכובד משקלו, אך הוא החזיק אותי בקלות, ומלמל, "כלבה מטומטמת, חטטנית, שפאקינג מפריעה לי<span class="no-break"> בדרך."</span></p>
			<p class="textindent">הוא הניף את אגרופו ופגע בעצם הלחי שלי. כאב התפוצץ, ראשי הוטח הצידה מותח את צווארי. מעולם לא חטפתי אגרוף בפנים לפני כן. זה כאב.<span class="no-break"> מאוד.</span></p>
			<p class="textindent">הוא הכה שוב, אגרופו נפגש שוב עם פניי. גניחה נפלטה מפי כשנאבקתי להרים את ידיי ולהגן על פניי, בהיותי חסרת יכולת להדוף אותו<span class="no-break"> מעליי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא קטנטונת, גובה ומשקל ממוצעים בערך, אבל הוא היה גדול ממני בהרבה. הוא הכה אותי שוב, הפעם אגרופו פגע בזרוע שהצלחתי לשחרר. צרחתי בכל כוחי, יודעת שקולי הוא ההגנה היחידה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">שאפתי אוויר לצעקה נוספת, מתכוננת למכה הבאה, ואז משקלו נעלם, נגרר<span class="no-break"> מעליי.</span></p>
			<p class="textindent">שמעתי קול נמוך, "מה<span class="no-break"> לעזאזל?"</span></p>
			<p class="textindent">הכרתי את הקול הזה. הפסקתי לצעוק ושקעתי בדשא הלח, ריאותיי עולות ויורדות, בניסיון להסדיר את נשימתי. אגרוף כבד הכה בבשר בחבטה, ואחריה נשמעה גניחה פתטית. פקחתי את עיניי וראיתי את רויאל סויר מצמיד את התוקף שלי לקרקע, ברך אחת נעוצה בגבו, והוא מסובב את שתי ידיו של האיש<span class="no-break"> לאחור.</span></p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"דייזי?" רויאל שאל, מציץ אליי במהירות. "דייזי האצ'ינס? את<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני חושבת שכן," אמרתי באיטיות. "באתי להביא לכם עוגיות — הופ אמרה שאני יכולה להשאיר אותן עם כרטיס הביקור שלי. לא מצאתי את הדלת, ואז ראיתי אותו. הוא<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"תאטי, דייזי. תנשמי רגע." קולו היה נמוך ומרגיע. חזק. נשכבתי שוב על הדשא, מניחה לסמכות בקולו לגרש את הפחד שבי. אף אחד לא יעבור את רויאל. הכול יהיה<span class="no-break"> בסדר.</span></p>
			<p class="textindent">"הופ אמרה שתעברי כאן," הוא המשיך. "אבל למה הגעת מאחור? מי האיש<span class="no-break"> הזה?"</span></p>
			<p class="textindent">שאפתי עמוק, אספתי את מחשבותיי והתיישבתי. "חשבתי שכדאי שאכנס מהכניסה לעובדים. התכוונתי להשאיר את הסל שמישהו יוכל להעביר אותו למשרד שלך לפני שתגיע, אבל היה חשוך ופתאום הבנתי שאני לא באמת יודעת איפה הדלת. אני מניחה שהסתבכתי קצת בדרך, ואז ראיתי את האיש הזה. אלוהים, אני חושבת שהוא ניסה לשפוך תיקנים לתוך מערכת האוורור שלכם. הוא עמד שם<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">הצבעתי לעבר הקופסה ההפוכה על הקרקע, סמוך לציוד האוורור בצידו החיצוני של<span class="no-break"> הבניין.</span></p>
			<p class="textindent">רויאל סינן קללה בשקט, והוסיף, "את מסוגלת לקום? תוכלי לעשות לי<span class="no-break"> טובה?"</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי, עדיין מנסה להתמצא במרחב, ואם להיות כנה, גם קצת נרתעתי מנוכחותו של רויאל<span class="no-break"> סויר.</span></p>
			<p class="textindent">לא כך דמיינתי את פגישת ההיכרות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">קיוויתי שהוא יקבל את סל הפינוקים היפהפה שלי, עם עלון המידע וההצעה שצירפתי, ויזמין אותי לפגישה עסקית בפונדק. הייתי מגיעה לבושה כאשת העסקים שאני, ולא בחולצת טריקו מוכתמת בקמח ובשיער מבולגן. בהחלט לא דמיינתי את עצמי מכוסה כתמי דשא ולחי שמתנפחת במהירות.<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3">לעזאזל</span></span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">מעולם לא נפגשנו רשמית, אבל ידעתי מי זה רויאל. שנינו גדלנו ב<span class="italic _idGenCharOverride-3">סוירס בנד</span>. כולם הכירו את כולם. זו המשמעות של עיירה<span class="no-break"> קטנה.</span></p>
			<p class="textindent">אני הייתי דייזי האצ'ינס, נכדתה של אלינור האצ'ינס, הבעלים של <span class="italic _idGenCharOverride-3">מאפיית סוויטהארט</span>. מעבר למאפים הנפלאים שאני מכינה, לא היה בי דבר חשוב<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">הוא היה רויאל סויר, אחד מהסוירים של <span class="italic _idGenCharOverride-3">סוירס בנד</span>. כפי שנרמז משמו, כאן בעיירה הוא היה טכנית נסיך. לא שהוא ישב לו ומירק את הכתר. הוא ואחיו, טן, ניהלו את <span class="italic _idGenCharOverride-3">הפונדק של סוירס בנד</span>, ואם לשפוט לפי ההצלחה המסחררת שלהם בעשור האחרון, הם עשו עבודה יוצאת מן<span class="no-break"> הכלל.</span></p>
			<p class="textindent">אולי הוא לא בן אצולה של ממש, אבל הוא עדיין היה <span class="italic _idGenCharOverride-3">סויר</span>. עשיר, מקושר, וכבר ציינתי לוהט? לא היה סויר מכוער אחד בכל<span class="no-break"> המשפחה.</span></p>
			<p class="textindent">אביהם היה ממזר, אבל ממזר חתיך, והוא בחר את נשותיו — לפי דבריה של סבתא — בעיקר לפי המראה החיצוני שלהן. הוא אומנם לא הצליח להחזיק באף אחת מהן לאורך זמן, אבל אין ספק שהן הביאו לעולם ילדים יפי<span class="no-break"> תואר.</span></p>
			<p class="textindent">לא שעסקתי ביום־יום בבהייה בגברים ממשפחת סויר. הייתי עסוקה מדי בשביל זה, אבל לו הייתי עושה זאת, הייתי בוחרת ברויאל. שיער כהה, עבה וגלי, ארוך קצת יותר מדי. עיניים כחולות עמוקות. כתפיים רחבות, מבנה גוף רזה וחזק. חיוך שהיה כל כולו קסם מסוכן, כזה שהוא השתמש בו בקלות ולעיתים<span class="no-break"> קרובות.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי די בהלם שהוא ידע את שמי. אני מודה שהייתי מעט מסוחררת, ולא רק מהאגרוף שחטפתי בפרצוף, אלא גם מהמבט הממוקד בעיניים הכחולות־כחולות ההן, שננעצו בי<span class="no-break"> בחדות.</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה