גופות מוסתרות

קרוליין קפנס

ג’ו גולדברג הגיע ללוס אנג’לס כדי להתחיל מחדש, כדי לשכוח מה שקרה בניו יורק. אבל אז בחדר חשוך ב’סוהו האוס’ הכול משתנה פתאום.
היא לא דומה לאף אחת שהוא אי־פעם פגש.
היא לא יודעת על העבר שלו, ולעולם לא תוכל לדעת.
הבעיה היא שגופות מוסתרות לא תמיד נשארות ככה.
קרוליין קפנס היא עיתונאית ותסריטאית אמריקנית שעבדה בחנות ספרים בקייפ קוד, שם קראה לראשונה את ”לוליטה”. כמה שנים אחר כך כתבה את אַת – סיפורו של מוכר ספרים אובססיבי. הרומן תורגם ל־19 שפות ומעובד לסדרת טלוויזיה. היא חיה בלוס אנג’לס ונמנעת ככל האפשר ממחטים ומכבישים מהירים.
שם: גופות מוסתרות
מחבר/ת: קרוליין קפנס
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 011374119

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 96.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="kot-mispar">1</p>
			<p class="text-no-hazacha">אני קונה סיגליות לאֵיימי. לא ורדים. ורדים נועדו לאנשים שעשו משהו לא בסדר. אני עשיתי הכול בסדר הפעם. אני בן־זוג טוב. בחרתי נכון. איימי אדם חיה בָּרגע, לא בַּמחשב.</p>
			<p class="text">"סיגליות הן הפרח הרשמי של רוד איילנד," אני אומר לבחור שעוטף לי את הפרחים. הידיים המרושלות והמלוכלכות שלו מתחככות בעלי הכותרת, עלי הכותרת שלי. <span class="natuy _idGenCharOverride-4">ניו יורק מזוינת.</span></p>
			<p class="text">"ברצינות?" הוא מצחקק. "כל יום לומדים משהו חדש."</p>
			<p class="text">אני משלם במזומן ויוצא עם הסיגליות שלי החוצה אל רחוב 7 מזרח. חם יחסית למאי, ואני מריח את הפרחים. <span class="natuy CharOverride-4">רוד איילנד</span>. הייתי ברוד איילנד. נסעתי לליטל קומפטון בחורף שעבר. הייתי חולה־אהבה, משותק מהמחשבה שבת־הזוג שלי — <span class="natuy CharOverride-4">גווינֶביר בֶּק ז"ל</span> — נתונה בסכנה בגלל החברה הלא־יציבה־רגשית שלה — <span class="natuy CharOverride-4">פּיץ' סלינג'</span><span class="natuy CharOverride-4">ר ז"ל</span>.</p>
			<p class="text">מישהו צופר לי ואני מתנצל. אני יודע אם משהו באשמתי, וכשאתה יורד אל מעבר חצייה מהבהב, זאת אשמתך.</p>
			<p class="text">בדיוק כמו שזו היתה אשמתי בחורף שעבר. אני עובר בראש על הטעות עשר פעמים ביום. על זה שהתחבאתי בארון למעלה בבית משפחת סלינג'ר. על זה שהייתי חייב להשתין אבל לא יכולתי לצאת משם. אז השתנתי בתוך ספל — <span class="natuy _idGenCharOverride-4">ספל </span>קרמיקה — והנחתי אותו על רצפת הארון. ברחתי כשהיתה לי הזדמנות, ואין דרך אחרת להגיד את זה: שכחתי את הספל.</p>
			<p class="text">אני גבר שונה בגלל היום ההוא. אתה לא יכול לחזור בזמן ולשנות את העבר, אבל אתה יכול להמשיך קדימה, להפוך לאדם שזוכר. עכשיו אני מחויב לפרטים. אני זוכר, למשל, בדיוק מוחלט את הרגע שבו איימי קנדל אדם חזרה אל "מוּנִי נדירים ומשומשים", אל חיַי. אני רואה את החיוך שלה, את השיער הסתור שלה (בלונדיני) ואת קורות החיים שלה (שקרים). זה היה לפני חמישה חודשים והיא טענה שחיפשה עבודה אבל גם אתם וגם אני יודעים שהיא חיפשה אותי. קיבלתי אותה לעבודה, והיא הגיעה בזמן ביום הראשון שלה עם מחברת ספירלה ורשימה של ספרים נדירים שרצתה לראות. היתה לה קופסת זכוכית של <span class="natuy CharOverride-4">פירות־על</span>, והיא אמרה לי שהם עוזרים לחיות לנצח. אמרתי לה שאף אחד לא יכול לחיות לנצח והיא צחקה. היה לה צחוק נחמד, קליל. היו לה גם כפפות לָטֶקְס.</p>
			<p class="text">הרמתי אחת. "מה אלה?"</p>
			<p class="text">"כדי שלא אגרום נזק לספרים," היא הסבירה.</p>
			<p class="text">"אני רוצה שתהיי מִקָדימה," השבתי. "זאת עבודה פשוטה בסך הכול, בעיקר למלא מדפים, לאייש את הקופה."</p>
			<p class="text">"או־קיי," היא אמרה. "אבל ידעת שיש עותקים של <span class="natuy _idGenCharOverride-4">אליס בארץ הפלאות</span> ששווים יותר ממיליון דולר?"</p>
			<p class="text">צחקתי. "כואב לי לשבור את לבך, אבל אין לנו <span class="natuy _idGenCharOverride-4">אליס</span> למטה."</p>
			<p class="text">"למטה?" היא שאלה. "שם אתם מחזיקים את הספרים המיוחדים?"</p>
			<p class="text">רציתי להניח את ידי בתחתית גבה ולהוביל אותה מטה אל הכלוב, שם <span class="natuy _idGenCharOverride-4">הספרים המיוחדים</span> נשמרים, ארוזים בארגזים, מוגנים. רציתי להפשיט אותה ולנעול אותנו בפנים ולבצע בה את זממי. אבל היתה לי סבלנות. נתתי לה טופס של מס הכנסה ועט. </p>
			<p class="text">"אתה יודע, אני יכולה להצטרף אליך למכירות חצר של ספרים ישנים," היא אמרה. "אתה אף פעם לא יודע מה תמצא במכירות חצר."</p>
			<p class="text">חייכתי. "רק אם תבטיחי לא לקרוא לזה מכירות חצר."</p>
			<p class="text">איימי חייכה. היא ראתה את זה ככה: אם היא באה לעבוד כאן, היא תותיר חותם. היא רצתה שניסע למכירות של תכולות בתים בצפון העיר ושנחפש ספריות שמפנות מדפים ושנתחב את הידיים לארגזים ריקים ברחוב. היא רצתה <span class="natuy CharOverride-4">לעבוד </span><span class="natuy CharOverride-4">יחד</span>, וככה לומדים להכיר מישהו טוב כל כך, מהר כל כך. צוללים יחד לתוך חדרים טחובים שפונו ורצים החוצה יחד כדי לבלוע את האוויר הצח ולצחוק ולהסכים שעכשיו לא נותר אלא לשתות משהו. הפכנו לצוות.</p>
			<p class="text">אישה זקנה שדוחפת הליכון מרימה אלי את מבטה. אני מחייך. היא מצביעה על הסיגליות. "אתה ילד טוב."</p>
			<p class="text">זה נכון. אני מודה לה וממשיך ללכת.</p>
			<p class="text">איימי ואני התחלנו לצאת לפני כמה חודשים בזמן שהיינו באַפֶּר איסט סייד בסלון של איש מת. היא משכה בדש הבלייזר הכחול שקנתה לי — חמישה דולר — במכירת יד־שנייה. היא הפצירה בי לזרוק <span class="natuy _idGenCharOverride-4">שבע מאות</span> דולר על מהדורה חתומה ומקומטת של <span class="natuy _idGenCharOverride-4">מצעד הפסחא</span>.</p>
			<p class="text">"איימי," לחשתי. "ייטס לא הולך חזק עכשיו, ואני לא רואה התעוררות באופק."</p>
			<p class="text">"אבל אני אוהבת אותו," היא התחננה. "הספר הזה הוא הכול בשבילי."</p>
			<p class="text">ככה זה נשים; הן רגשניות. אי־אפשר לעשות ככה עסקים, אבל אי־אפשר להסתכל על איימי עם העיניים הכחולות הגדולות והשיער הבלונדיני הארוך שלה שיצאו משיר של גאנז אנד רוזס ולהגיד לה לא.</p>
			<p class="text">"מה אני יכולה לעשות כדי שתשנה את דעתך?" היא התחנחנה.</p>
			<p class="text">כעבור שעה הייתי בעליו של <span class="natuy CharOverride-4">מצעד הפסחא</span> במחיר מופקע ואיימי מצצה לי את הזין בשירותים של סטארבקס במידטאון וזה היה יותר רומנטי ממה שזה נשמע כי <span class="natuy CharOverride-4">חיבבנו</span> זה את זו. זאת לא היתה מציצה; זה היה עינוג אוראלי, ידידַי. היא עמדה ואני משכתי את ג'ינס השבע־שמיניות שלה לרצפה ופתאום עצרתי. ידעתי שהיא לא אוהבת לגלח; לעתים קרובות היו לה זיפים ברגליים, והיא חזק בענייני <span class="natuy CharOverride-4">חיסכון במים</span>. אבל לא ציפיתי לשיח. היא נישקה אותי. "ברוך הבא לג׳ונגל". </p>
			<p class="text">זאת הסיבה שאני מחייך לי כשאני הולך, וככה נעשים מאושרים. איימי ואני, אנחנו סקסיים יותר מבוב דילן וסוּז רוֹטוֹלוֹ על העטיפה של <span class="english">Freewheelin</span>, ואנחנו אלגנטיים יותר מטום קרוז ופנלופה קרוז ב  <span class="natuy _idGenCharOverride-4">ונילה סקַיי</span>. יש לנו פרויקט: אנחנו צוברים עותקים של <span class="natuy _idGenCharOverride-4">מה מעיק על פורטנוי</span>. זה אחד הספרים האהובים עלינו, ואנחנו קוראים אותו יחד שוב ושוב. היא סימנה בטוש את הקטעים האהובים עליה, ואני אמרתי לה להשתמש בסימון עדין יותר.</p>
			<p class="text">"אני לא עדינה," היא אמרה. "אני שונאת עדין."</p>
			<p class="text">באיימי יש להט. היא חולה על <span class="natuy _idGenCharOverride-4">מה </span><span class="natuy _idGenCharOverride-4">מעיק על פורטנוי</span>, ואני רוצה להחזיק אצלי את כל העותקים הצהובים־כהים שהודפסו אי־פעם ולשים אותם במרתף כך שרק איימי ואני נוכל לגעת בהם. אני לא אמור להחזיק מלאי־יתר מאותו כותר, אבל אני אוהב לזיין את איימי ליד קיר הספרים הצהוב שלנו. פיליפ רוֹת היה נותן את ברכתו. היא צחקה כשאמרתי לה את זה ואמרה שאנחנו צריכים לכתוב לו מכתב. יש לה דמיון, יש לה לב.</p>
			<p class="text">הטלפון שלי מצלצל. אלה האחים גליסון, החשמלאים, בעניין מכשיר האדים, אבל זה יכול לחכות. קיבלתי מייל מבַּאזפיד בעניין איזו רשימה של <span class="natuy _idGenCharOverride-4">חנויות ספרים עצמאיות מגניבות</span> וגם זה יכול לחכות. הכול יכול לחכות כשיש לך אהבה בחיים. כשאתה יכול פשוט ללכת ברחוב ולדמיין את הבחורה שאתה אוהב עירומה על ערימה של <span class="natuy _idGenCharOverride-4">מה־</span><span class="natuy _idGenCharOverride-4">מעיק</span>ים צהובים.</p>
			<p class="text">אני מגיע ל"מוני ספרים", והפעמון מצלצל כשאני פותח את הדלת. איימי משלבת ידיים ובוהה בי, ואולי היא אלרגית לפרחים. אולי סיגליות זה לא בכיוון.</p>
			<p class="text">"מה קרה?" אני שואל ואני מקווה שזה לא זה, תחילת הסוף, כשהבחורה נעשית כלבה, כשמתפוגג ריח המכונית החדשה.</p>
			<p class="text">"פרחים?" היא שואלת. "אתה יודע מה אני רוצה יותר מפרחים?"</p>
			<p class="text">אני מניד בראשי.</p>
			<p class="text">"מפתחות," היא אומרת. "היה פה עכשיו מישהו ויכולתי למכור לו את היֵיטס אבל לא יכולתי להראות לו אותו כי אין לי <span class="natuy _idGenCharOverride-4">מפתחות</span>."</p>
			<p class="text">אני משליך את הפרחים על הדלפק. "רגע, לאט־לאט. הוא השאיר מספר?"</p>
			<p class="text">"ג'ו," היא מקישה ברגלה. "אני אוהבת את העסק הזה. ואני יודעת שאני מתנהגת כמו בחורה מטומטמת ושאני לא אמורה לספר לך עד כמה אני בקטע. אבל בבקשה. אני רוצה מפתחות."</p>
			<p class="text">אני לא אומר כלום. אני צריך לשנן הכול, לנעול ולנצור את זה, את ההמהום החרישי של המוזיקה — <span class="natuy _idGenCharOverride-4">סוויט וירג'יניה</span> של הרולינג סטונס, אחד האהובים עלי — את האור הנופל בצורה מושלמת. אני לא נועל את הדלת. אני לא הופך את השלט <span class="bold">פתוח</span>. אני ניגש לצד השני של הדלפק ותופס אותה בזרועותי ומטה אותה לאחור, ואני מנשק אותה והיא מנשקת אותי בחזרה.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אף פעם לא נתתי מפתח לאף אחד. אבל זה מה שאמור לקרות. החיים שלך אמורים להתרחב. במיטה שלך אמור להיות מספיק מקום לעוד מישהי, וכשהמישהי הזאת מגיעה, מתפקידך להכניס אותה. אני אוחז בעתיד שלי. אני משלם יותר עבור מפתחות מיוחדים מגוחכים, ורודים ופרחוניים. וכשאני מניח את הדברים המתכתיים הוורודים האלה בכף ידה של איימי, היא מנשקת אותם.</p>
			<p class="text">"אני יודעת שזה סיפור רציני," היא אומרת. "תודה, ג'ו. אני אשמור עליהם כמו על החיים שלי."</p>
			<p class="text">באותו לילה היא באה אלי, ואנחנו צופים באחד הסרטים המטופשים שלה — <span class="natuy _idGenCharOverride-4">קוקטייל</span>, אף אחד לא מושלם — ואנחנו עושים סקס ומזמינים פיצה והמזגן שלי מתקלקל.</p>
			<p class="text">"שנתקשר למישהו?" היא שואלת.</p>
			<p class="text">"על הזין שלי," אני אומר. "יום הזיכרון מתקרב."</p>
			<p class="text">אני מחייך ומצמיד אותה לדלפק, והרגליים הלא־מגולחות שלה משתפשפות בשלי ואני כבר רגיל לזה. זה מוצא חן בעיני. היא מלקקת את שפתיה. "מה אתה זומם, ג'ו?"</p>
			<p class="text">"את הולכת הביתה ואורזת תיק," אני אומר. "ואני שוכר לנו קוֹרבֶט קטנה ואדומה ואנחנו עפים מכאן."</p>
			<p class="text">"אתה לא שפוי," היא אומרת. "לאן אנחנו נוסעים בקוֹרבֶט הקטנה והאדומה הזאת?"</p>
			<p class="text">אני נושך את צווארה. "את תראי."</p>
			<p class="text">"אתה חוטף אותי?" היא שואלת.</p>
			<p class="text">ואם זה מה שהיא רוצה, אז כן. "יש לך שעתיים. לכי לארוז."</p>
		</div>
	
			

ספר מודפס

מחיר מוצר 86.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

יחסים רעילים מותחן מצמרר ספר המשך ספרים שהפכו לסדרות אהבה אובססיבית טוויסט בעלילה ספרים על ספרים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!