הרואה 3 השינוי האחרון
רגע אחרי שתרז קושרת את עצמה אל פלג לנצח,
היא נלקחת ממנו. עכשיו היא כלואה ולא תוכל
להשתחרר, אלא אם תהפוך למישהי אחרת לגמרי.
תרז חשבה שהיא יודעת מה היא עושה. מי הטובים ומי הרעים, מי בעדה ומי נגדה. היא למדה לסמוך על הלהקה שלה ועל יואב ופלג, שתמיד יהיו שם בשבילה. אבל אחרי שאדם קרוב בגד בה ומכר אותה לאויבת הכי גדולה שלה, היא נאלצת להילחם לבדה נגד כוחות שלא העזה לדמיין שקיימים.
הרבאנימלים שפגשה היו רק קצה הקרחון של הסודות והשקרים שמקיפים אותה.
בספר האחרון בטרילוגיית הרואה תרז לומדת בדרך הקשה שאין לה שום ברירה. לאלים הקטנים יש תוכניות גדולות בשבילה. רק היא יכולה להיות הגשר שבין העולמות. רק היא תוכל לכתוב את החוקים של העולם האנימלי מחדש.
ורק היא תחליט איזה סוף יהיה למשולש האהבה שלה.

יובל אטיאס מאמינה במפלצות, בכישוף ובאהבה גדולה מהחיים. כשהיא לא כותבת סיפורים בעצמה, היא מנחה כותבים אחרים וחולמת על סופים טובים.
שם: הרואה 3 השינוי האחרון
מחבר/ת: יובל אטיאס
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 011375284
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">1. <span class="kot-perek CharOverride-4" lang="en-US" xml:lang="en-US">תרז</span></h1>
			<p class="kot-taarich" lang="en-US" xml:lang="en-US">שבועיים לאחר הבגידה</p>
			<p class="text-no-hazacha">היה יכול להיות גרוע יותר. </p>
			<p class="text">עשר מרצפות של חצי מטר לאורך. שתים־עשרה מרצפות לרוחב. חמישה צעדים קדימה, שישה צעדים שמאלה, להיזהר מהמיטה. </p>
			<p class="text">יכולתי למות. </p>
			<p class="text">חמישה צעדים חזור, לדלג על האסלה. שישה צעדים שמאלה. </p>
			<p class="text">אלו שאני אוהבת היו יכולים למות.</p>
			<p class="text">אבל הם לא מתים, וגם אני לא. </p>
			<p class="text">אני מגיעה לקצה התא ומתחילה מההתחלה. החדר שכלאו אותי בו חסר חלונות ויש באוויר ריח תמידי של חומרי חיטוי ואוויר מעופש. הכול פה אפור וסטרילי, אפילו כיסוי המיטה עשוי ניילון אטום לנוזלים. הדלת בנויה מחומר מתכתי כלשהו, חסרת ידית ומנעול, ואת הקיר הרחב תופסת מראה ענקית. </p>
			<p class="text">אני נעצרת מולה ונועצת מבט בבבואה שלי. עיניים אדומות שמתחתיהן שקיות שחורות של עייפות, עור צורב ואדום, מקולף ומגרד, שפתיים סדוקות. ומפרק כף היד שלי, מחורר מרוב זריקות, מכוסה שטפי דם שחורים ונפוח. </p>
			<p class="text">לא ירדתי במשקל, כי הם דואגים להאכיל אותי כאן, אבל מסת השריר שלי נעלמה והכוח שלי הידלדל. הם רוצים אותי חלשה, זה בטוח. </p>
			<p class="text">"ומה שלומכם הבוקר?" אני שואלת את המראה בקול וממשיכה לנעוץ בעצמי מבט ממוקד. כי המראה הזאת לא סתם כאן. הם צופים בי מהצד השני, בוחנים את ההתנהגות שלי, כותבים רשמים בפנקסים שלהם. כאילו אני חיית מעבדה. </p>
			<p class="text">ואולי זה מה שאני.</p>
			<p class="text">אני משתדלת לעטות הבעת פנים אטומה, חסרת רגש לחלוטין, וממשיכה להביט אליהם. או לפחות, אל המקום שבו אני חושבת שהחוקרים נמצאים. </p>
			<p class="text">חוקרים? מדענים? איך קוראים לאנשים שעושים ניסויים בבני אדם?</p>
			<p class="text">כי זה מה שקורה לי מאז שדין בגד בי. מסתבר שהוא עשה הסכם עם קרלוטה עוד כשתומר, הבת שלו, היתה כלואה אצלה. הם חתמו את ההסכם בשבועת הדם, ודין מסר אותי לידיו של לואיס ברגע הראשון שהתאפשר לו. </p>
			<p class="text">ומה לואיס עשה בשנייה שהידיים המטונפות שלו היו עליי? הוא חיבל בשם הזיווג שלי ושל פלג. </p>
			<p class="text"><span class="natuy">קצת דרמטי, לא? להעניק שם רגע לפני שאת נעלמת להם מהחיים לנצח. תסממו אותה, אנחנו לא צריכים שהקשר שלהם יתפתח.</span></p>
			<p class="text">הוא חטף ממני את ההזדמנות שלי לאהבה. הוא — הוא — </p>
			<p class="text">אני מנסה לא לחשוב על זה. לפחות השבט שלי, יחד עם שבט הדוב והרבאנימלים של שרית, הצליחו להציל את הרואים מהמזימה של קרלוטה. היא ניסתה להדביק את כולם במגפה נוראית שמשבשת את היכולות האנימליות, רק כדי לשכנע את אחד הרואים להצטרף אליה. </p>
			<p class="text">אבל עכשיו היא לא צריכה את כל זה, כי יש לה אותי. </p>
			<p class="text">והיא נחושה לנצל אותי עד תום. </p>
			<p class="text">בימים הראשונים שלי בתא עשיתי הכול כדי לברוח. ניסיתי להילחם בשומרים שהביאו לי אוכל בפעם הראשונה. בעטתי ונשכתי ומשכתי בשערות, אבל על כל שומר שנפל הגיע עוד אחד, ועוד אחד. ובסוף גבר בחלוק הזריק לי חומר הרדמה והם התחילו להכניס את האוכל דרך פתח קטן בדלת, בלי לטרוח להיכנס. </p>
			<p class="text">בפעם הבאה שניסיתי לברוח מצאתי את עצמי קשורה למיטה בשלשלות למשך יומיים. </p>
			<p class="text">אז עכשיו אני מחכה. צועדת ברחבי התא ומחכה. לומדת את הרוטינה היומית ומחכה. </p>
			<p class="text">כי הלהקה הראשונה תבוא להציל אותי. יואב ופלג יבואו להציל אותי. ג'וני ותאיר ורחל וכולם. הם יבואו. הם חייבים לבוא. הם לא ישכחו אותי פה, איפה שזה לא יהיה. </p>
			<p class="text">אני בולעת את הגוש בגרוני ומשתדלת לא להתעמק במחשבה הזאת. כי אין לי מושג איפה אני. קרלוטה היתה יכולה להטיס אותי לכל מקום בעולם. מי יודע, אולי אני בבונקר תת־קרקעי בקוטב הצפוני, או באיזה מתקן סודי באפריקה. אולי אני במקום כל כך נידח, עד שהלהקה לא תצליח לאתר אותי לעולם. </p>
			<p class="text">אני מתרחקת מהמראה לפני שעיניי יתמלאו דמעות וממשיכה באימון הבוקר שלי. חמישה צעדים קדימה, שישה הצידה. אחרי ששחררו אותי מהשלשלות התחלתי לחקור את המקום. ניסיתי למצוא רמזים לאיפה אנחנו נמצאים. חיפשתי נמלים, יתושים, חרקים שהצליחו להיכנס פנימה דרך פתחי האוורור, אבל הדבר החי היחיד בתא הזה הוא אני. </p>
			<p class="text">אולי אנחנו על רחפת באמצע השמיים. מי יודע. </p>
			<p class="text">רעש מתכתי נשמע וחריץ קטן נפתח בתחתית הדלת. מגש פלסטיק מחליק פנימה, ועליו קערה עם דייסת שיבולת שועל חיוורת ודלילה. בכוסית פלסטיק קטנה מחכות לי שתי גלולות לבנות.</p>
			<p class="text">אני בוהה בכוס והלב שלי פועם באוזניי באזהרה. פי מתייבש. </p>
			<p class="text">"לא נראה לי," אני אומרת בקול רם ושופכת את תכולת הכוס לאסלה. שתי דקות אחר כך החריץ נפתח שוב וכוס נוספת מוחלקת פנימה. אני מעיפה מבט מלוכלך לכיוון המראה הדו־כיוונית. </p>
			<p class="text">"אני לא עומדת לבלוע אותם," אני מודיעה להם. בכל פעם שהכדורים האלו הופיעו על המגש שלי, חיכה לי אחר כך ביקור בחדר ההזרקות. </p>
			<p class="text">אני לא רוצה לחזור לשם. </p>
			<p class="text">רעש סטטי נשמע בחלל החדר, וקול גברי אדיש אומר באנגלית. "אם לא תבלעי אותם דרך הפה, נמצא דרך אחרת להכניס את החומר."</p>
			<p class="text">ואני מאמינה לו. זאת תהיה דרך לא נעימה בכלל. </p>
			<p class="text">אני ממשיכה לנעוץ מבט מתריס במראה עוד רגע ארוך, ואז מתקפלת וצועדת אל המגש בתבוסה. אני בולעת את הדייסה באיטיות, מנסה למתוח את הרגע עוד קצת. </p>
			<p class="text">כל עוד אני אוכלת הם לא ייקחו אותי לשם. הם לא יפגעו בי. הם צריכים לחכות שאבלע את הכדורים הארורים קודם. </p>
			<p class="text">אבל בסוף הקערה ריקה ונקייה מכל פירור, ואני נאלצת לבלוע את שני הכדורים בכוח. הם נתקעים לי בגרון וכמעט עולים בחזרה עם כל מה שאכלתי. </p>
			<p class="text">אני ארצח את קרלוטה. אם היא רק תראה את הפרצוף שלה. </p>
			<p class="text">הכדורים פועלים מהר. תוך כמה רגעים הגפיים שלי הופכות לכבדות וחסרות תחושה, ואני מתיישבת על המיטה כדי לא להתרסק. כששדה הראייה שלי מתחיל להיטשטש, הדלת נפתחת ושני שומרים נכנסים. </p>
			<p class="text">הם נעים מהר, או שאולי אלה הכדורים שמבלבלים אותי. ופתאום ידיים חזקות מרימות אותי לעמידה ואני נגררת החוצה אל מסדרון קליני למראה. הכול לבן, מבריק ומדיף ריח של תרופות. </p>
			<p class="text">הבטן שלי מתהפכת ואני עומדת להקיא, ופתאום אני בחדר הניסויים. מושיבים אותי בכיסא ורצועות עור עבות מחזיקות אותי בידיים וברגליים. איפשהו מסביב החוקרים מדברים בגרמנית שקטה. </p>
			<p class="text">האוויר כאן קר יותר, וזה חסד שהם מעניקים לי. כי תכף הזריקה תגיע והגוף שלי יישרף. </p>
			<p class="text">מולי יש כיסא נוסף. הוא ריק, אבל לא לאורך זמן. </p>
			<p class="text">אני שומעת את הצרחות עוד לפני שהם מכניסים את האישה. זאת תמיד אותה אישה, בחורה צעירה עם פנים צהבהבות ועצמות לחיים בולטות מרוב רזון. היא נאבקת בהם בכוח, מנסה לנשוך את הזרועות של השומרים, אבל היא הרבה יותר חלשה ממני. היא בקושי מצליחה להתקרב מספיק כדי לפגוע בהם. </p>
			<p class="text">אולי בגלל זה הם לא מסממים אותה. </p>
			<p class="text">האישה פונה להביט בי עם דמעות בעיניים. "סליחה!" היא בוכה באנגלית עם מבטא מסורבל, "אני כל כך מצטערת על זה!"</p>
			<p class="text">"זאת לא אשמתך," אני עונה בלשון כבדה. לפחות, נדמה לי שאני עונה. </p>
			<p class="text">הם מושיבים אותה בכיסא בעדינות, אבל גם אותה קושרים. היא ניסתה לברוח בפעם הראשונה שלי כאן. </p>
			<p class="text">"אתם מפלצות," היא נושפת ואז עוברת לגרמנית מהירה שנשמעת כמו רצף קללות. החוקרים בחלוקים לא מגיבים, רק ממשיכים להתעסק בשולחן המתכתי שמולם. </p>
			<p class="text">ואז כולנו מחכים. </p>
			<p class="text">אני נעלמת. קטעים שחורים של חוסר הכרה, הבזקים של שיחות חלשות מרחוק, שני שומרים מתנועעים בחושך. </p>
			<p class="text">בסוף החומר שהם נתנו לי מתפוגג ואני שוב בהכרה. אחד החוקרים מכוון פנס לעין שלי בהבעה אטומה. </p>
			<p class="text">"את ערה, העלמה בייקר?"</p>
			<p class="text">"אתם לא יכולים לעשות את זה עם הסמים?" אני שואלת בפה יבש ומתפללת למים.</p>
			<p class="text">הוא לא טורח לענות ואני כבר יודעת את התשובה. הם מסממים אותי כדי לקשור אותי בכיסא הזה, אבל את הניסוי הם יתחילו רק כשאני בהכרה מלאה. </p>
			<p class="text">המחשבה מעבירה בי גל אימה נוראי ואני זזה בכיסא, בודקת את הרצועות. אולי הם לא קשרו אותי טוב הפעם, אולי אצליח להיחלץ מכאן. "אתם לא חייבים לעשות את זה," אני מזדרזת לומר כשהחוקר ניגש למקרר ההקפאה העמוקה. "קרלוטה מנצלת אתכם. אתם עדיין יכולים להתחרט, אני בטוחה שאם תלכו למשטרה אז —"</p>
			<p class="text">"ניסוי מספר שמונה," החוקר קוטע אותי ושולף מבחנה קטנה. אדי כפור עולים ממנה, סלסולים דקיקים כמו רוחות רפאים. "נסיינית מספר אחת, תרזה בייקר. במצב גופני תקין —"</p>
			<p class="text">"— אני בטוחה שאם תשתפו פעולה עם המשטרה לא תיענשו —"</p>
			<p class="text">"שרדה את הניסויים הקודמים ללא פגיעות אקוטיות. נבדקו הרצפים הגנטיים דלתא 4 עד 7, ולוקוס בי־13. לא נצפו ביטויים פנוטיפיים. בניסוי זה יוזרק רצף אקסון 11 בטא."</p>
			<p class="text">"לא," אני לא מצליחה לעצור את עצמי, "בבקשה לא!"</p>
			<p class="text">החוקר עוצר סוף־סוף ופונה להביט בי. "העלמה בייקר, אם תהיי רגועה יותר יכול להיות שזה יכאב פחות."</p>
			<p class="text">"יכול להיות? למה, למה אתם עושים לי את זה?"</p>
			<p class="text">זוויות פיו מתעקמות. "בתוך הגוף שלך קיימות התשובות להרבה מהמחלות של המין האנושי."</p>
			<p class="text">"לא," אני מתחילה להשתולל בכיסא, אבל הקשרים הדוקים מדי, לוחצים מדי. "אני מבטיחה לך, אני לא יודעת כלום."</p>
			<p class="text">"את לא יודעת, אבל הגוף שלך יודע. הוא יודע איך לשנות את צבע השיער שלך, את צבע העיניים שלך. את רואה, אבל עושה דברים שרואים לא אמורים לעשות. את מרתקת, העלמה בייקר." </p>
			<p class="text">ואת המילים האחרונות הוא אומר עם ניצוץ מוזר בעיניו הבהירות. המתח עוזב את גופי בתבוסה ואני מפסיקה להיאבק בכבלים. </p>
			<p class="text"><span class="bold">מרתקת</span>. כמו מוצג במוזיאון, כמו חיה משומרת בצנצנת מלאה פורמלין. </p>
			<p class="text">האישה מולי מתחילה לבכות ולצרוח בגרמנית. החוקר שוב מתעלם ממנה ופונה להתעסק בידי הימנית. הוא מחבר את הצינורית לווריד ואליה את משאבת המזרק. מכשיר העינויים הארור יושב על שידה לצד הכיסא והמבחנה כבר מחוברת אליו. </p>
			<p class="text">הם הסבירו לי בפעם הראשונה את כל הפרוצדורה. אולי הם חשבו שככה אפסיק להתנגד, אבל ההסבר רק גרם לי להשתולל עוד יותר. הם לא רוצים להרוג אותי, הם אמרו, הם רק רוצים לשחק לי קצת עם הגנים. לכן הם לא מזריקים לי את כל תכולת המבחנה בבת אחת. מנה מהירה מדי עלולה לגרום לתגובה קטלנית של מערכת החיסון. </p>
			<p class="text">במקום זה, מה שלא יהיה שהם מזריקים לי, הולך להיכנס לגוף שלי לאט לאט, טיפה אחר טיפה, במשך שעה וחצי. </p>
			<p class="text">זמזום המכשיר מהדהד בגרוני כשהחוקר בודק את החיבורים בפעם האחרונה. </p>
			<p class="text">"דקה לתחילת הניסוי," החוקר מכריז ומסתובב להביט במסכי המדדים שמעל משאבת המזרק. אני תופסת בידיות הכיסא ונועצת את ציפורניי בתוך המתכת. מה שעוד נותר מהן נשבר לחתיכות. </p>
			<p class="text">"תחילת ניסוי מספר שמונה." </p>
			<p class="text">ואז אני צורחת.</p>
			<p class="_--"></p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="natuy">פלג מתהלך מצד לצד בחדר מוכר למראה. הצללים שולטים בקירות, בריהוט ובפניו. הוא נראה מותש. מובס. מבוהל. הוא משפשף את החזה עם אגרוף סגור, כאילו כואב לו. כאילו הוא מנסה לעסות את הלב. הזיווג שלי סובל ואני לא יכולה לעשות כלום.</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">"איפה את, אור?" הוא לוחש והקול שלו נשבר בקצוות. "איפה את? איפה את יכולה להיות?"</span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">אני רוצה לומר לו שאני כאן. אני איתו, ממש לידו. אני רוצה להושיט יד ולגעת בו, אבל הזרועות שלי כל כך כבדות, כאילו יצקו אותן בבטון. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">"רק תגידי לי איפה את כדי שאוכל לבוא," הוא ממלמל לעצמו. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">"אני לא יודעת," אני עונה. פלג לא מרים את הראש, לא פונה להביט בי. הוא לא באמת שם. </span></p>
			<p class="text"><span class="natuy">אני לא באמת שם. </span></p>
			<p class="_--"></p>
			<p class="text-no-hazacha">אני פוקחת עיניים בשאיפת אוויר ונחנקת מכאב. אני שוב על המיטה בתא, וחושך מקיף אותי מכל הכיוונים. </p>
			<p class="text">חושך וכאב וטעם של דם. הניסוי נגמר, הצינורית שנכנסה לי לווריד נעלמה, אבל הנזק שהשאירה מאחוריה לא חלף. איבריי רועדים בצמרמורות בלתי נשלטות ושלולית זיעה מדביקה אותי לכיסוי הניילון של המזרן. </p>
			<p class="text">יש לי חום. הגוף שלי מנסה להילחם בתכולת המבחנה ההיא, ולא בהצלחה רבה. </p>
			<p class="text">עורי צורב כאילו נטבלתי בדלי של חומצה, עיניי מתמלאות דמעות ואני לא מצליחה להניע את האיברים שלי. </p>
			<p class="text">הגוף שלי מסרב לתפקד והמוח שלי מתרכז בדבר אחד. </p>
			<p class="text"><span class="bold">פלג.</span> פלג שמגיע אליי בחלומות, מסנוור אותי עם עיני הענבר הגדולות שלו, מענה אותי עם הפנים המיוסרות שלו. פלג היה האדם שבו התמקדתי ברגע הכי מפחיד בחיים שלי. זה שהענקתי לו שם. החבר הכי טוב שלי, זה שמנחם אותי כשקשה. אני מנסה להניע את שפתיי, הוגה בלי קול את השם שהענקתי לו. </p>
			<p class="text"><span class="natuy">אש. </span></p>
			<p class="text">אבל כמו בכל הפעמים הקודמות מאז שלואיס סימם אותי על המסוק, כלום לא קורה. </p>
			<p class="text">התחושה ההיא, ענן הביטחון שעליו ריחפתי כשהענקתי לו את השם, נעלמה. במקום זאת מתפשטת בי תחושה חלולה ומהדהדת. כאילו כל האהבה שהיתה בי נשאבה לתוך עצמה, כמו חור שחור במקום שבו פעם היה הלב שלי.</p>
			<p class="text">אני מנסה לחשוב על אמא. </p>
			<p class="text">על יואב. </p>
			<p class="text">על רחל. </p>
			<p class="text">אבל החור רק גדל, בולע אותי לתוכו. </p>
			<p class="text">כל האהבה שהיתה בי נמוגה. </p>
			<p class="text">דמעות זולגות מעיניי ומחליקות הצידה, אל אוזניי ומשם אל שערי ועורפי, אל הכוויות על עורי המתקלף. העור שנדקר שוב ושוב עד שכולו מחורר. </p>
			<p class="text">קרלוטה עשתה לי את זה. קרלוטה לקחה ממני את האהבה שהייתי אמורה להרגיש, את המקום שפלג היה אמור לתפוס בלב שלי. אם היא לא היתה חוטפת אותי בדיוק באותו הרגע, אולי הייתי מצליחה להרגיש משהו. </p>
			<p class="text">ואולי אלו הניסויים שלה. אולי הם שיבשו אותי עד כדי כך שהרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר שלי נעלמו. </p>
			<p class="text">אני שבורה. מפורקת. כל שנותר ממני הוא כוויות, בחילה וצלצולים באוזניים. </p>
			<p class="text">אין חום, אין אהבה, אין ענני שלווה. </p>
			<p class="text"><span class="natuy">אש</span>, אני מנסה שוב בייאוש, ובתגובה הגוף שלי מרחם עליי ומשבית את עצמו לחלוטין. החשכה עוטפת אותי כמו חיבוק של אם רחמנית. </p>
			<p class="text">כשאני מתעוררת, התא מואר. אין לי פה שום תחושה של יום ולילה, אבל אם האור דולק, כנראה כבר בוקר בעולם האמיתי. </p>
			<p class="text">אני זזה לאט, בודקת את הגוף שלי. החום נעלם ואיתו הצמרמורות, אבל הזרוע שלי עדיין כואבת במקום שבו דקרו אותה. </p>
			<p class="text">האצבעות שלי מתקפלות ונפתחות, אבל התנועה איטית ומגושמת, כאילו הגוף שלי התבגר בחמישים שנה בלילה אחד. אני נושמת לאט כדי לא להכאיב לריאות. </p>
			<p class="text">כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה? כמה זמן הם הזריקו לי חומרים מרדימים כדי שהגוף שלי יחלים? יומיים? שבוע? אולי אני פה כבר שנים. </p>
			<p class="text">על הרצפה ליד הדלת מונח מגש עמוס בצלחות. תמיד אחרי ניסויים הם נותנים לי יותר אוכל, לחפות על האנרגיה שהוצאתי. אני גוררת את עצמי מהמיטה ומתיישבת על הרצפה ליד המגש. קערה עם נזיד כלשהו, פירה גבשושי וגוש לחם ענק. הרבה פחמימות שיהפכו לקלוריות הכרחיות. </p>
			<p class="text">אני לא טורחת עם הכפית. הם רוצים שאהיה חיה? אז אהיה חיה עד הסוף. אני מלכלכת את הידיים ואת הרצפה ואת הפנים ושולחת מבטים זועמים לעבר המראה הדו־כיוונית.</p>
			<p class="text">אחר כך אני משתבללת על הרצפה, עוצמת את העיניים ומדמיינת את כל הדברים היפים בעולם. </p>
			<p class="text">יואב. גלידה בטעם פיסטוק. חיבוק של אמא. החיוך של פלג. ניצחון בתחרות אגרוף. ג'וני עושה משהו מטופש. בסוף אני נרדמת. </p>
			<p class="text">הימים הבאים עוברים עליי בתבנית קבועה. צעידה אינסופית בתוך התא. שלוש ארוחות ביום. שיחה חד־צדדית עם המראה הדו־כיוונית. המון שינה. אני מנסה לספור את הימים, אבל הספירה מתבלבלת לי שוב ושוב. אני נמצאת בחלל שבו אין זמן. </p>
			<p class="text">ואז, בבוקר היום האינסוף, המגש נדחף פנימה, ועליו כוס עם גלולות. </p>
			<p class="text">הידיים שלי מתחילות לרעוד. </p>
			<p class="text">לא שוב. </p>
			<p id="_idParaDest-3" class="kot-shem-1" lang="en-US" xml:lang="en-US">פלג</p>
			<p class="text-no-hazacha">פלג לא יכול לעשות את זה יותר. </p>
			<p class="text">הוא לא יכול להעמיד פנים שהכול בסדר איתו. הוא לא יכול להסתיר את הכאב שלו יותר. הוא לא יכול להיות נחמד ולקוות לטוב. </p>
			<p class="text">ידו נשלחת אל בית החזה שלו, אל הלב שמתעקש לפעום בצורה עקומה. כל פעימה כזאת כואבת, כאילו משאבת הדם שלו החלידה וכל ניסיון להתרחב ולהתכווץ גורם לה לחרוק. </p>
			<p class="text">כל־כולו חורק. </p>
			<p class="text">החמ"ל במגדל של הזאבים הפוך. מפות מפוזרות על השולחנות, כוסות קפה מלפני שבוע על הרצפה. קלסרים ומסמכים על קרלוטה מונחים בערמות בפינה. מסכי המחשב דולקים ומציגים רצף מספרים שהוא לא יודע לפענח. מסכים חדשים שההאקר של הזאבים הביא תופסים שטח ענק מהחדר, מרצדים באור כחלחל שעושה לו כאב ראש. </p>
			<p class="text">הוא מבלה פה יותר מדי שעות ביממה. </p>
			<p class="text">אבל לאן עוד יש לו ללכת? זה המקום היחיד בשבילו עד שהזיווג שלו תחזור. מאז שהיא נעלמה הוא רק חצי אנימל, בקושי חי. ולא רק כי הזיווג שלו רחוקה ממנו, אלא כי זאת תרז. </p>
			<p class="text">תרז, החברה הכי טובה שלו, האדם היחיד בפלנטה הזאת שמבין אותו, שהיתה יכול לעזור לו בסיטואציה ההזויה הזאת, נעלמה. הוא מוצא את עצמו מחפש אותה כל הזמן, אוסף סיפורים קטנים לוועדת המדוכאים כדי להצחיק אותה, עד שהוא תופס את עצמו פתאום. היא לא כאן. </p>
			<p class="text">והוא כבר לא ישן בלילות. גם כשהוא מצליח להירדם, הוא מתעורר לפני שהשמש זורחת. הוא בקושי מצליח לאכול, וכל הזעם הזה... כל הזעם הזה כל הזמן. </p>
			<p class="text">דקירת כאב נוספת משתקת אותו. פלג נאחז בשולחן הקרוב ומחכה שהכאב יעבור. כשמפרקי אצבעותיו מתחילים להלבין, הזאב השנוא עליו נוהם, "עוד גל?"</p>
			<p class="text">הם כבר היו בשיחה הזאת עשרות פעמים בשבועיים האחרונים. </p>
			<p class="text">פאק, הוא ויואב בילו את רוב שעות הערות שלהם יחד מאז שהזאב התאפס על עצמו והתחיל לחפש אחרי תרז ברצינות. והוא הפך את המשימה למשימת התאבדות, בדיוק כמו שהיית מצפה שהברסרקר שלך יעשה. </p>
			<p class="text">הבעיה היא שזה לא מספיק. </p>
			<p class="text">"אתה חייב להבין איפה היא," שיניו של פלג חורקות במאמץ. "אני אומר לך שהיא סובלת." </p>
			<p class="text">"אתה חושב שאני לא יודע?" מבטו של יואב אפל, "אני מנסה!"</p>
			<p class="text">"אז תנסה יותר טוב."</p>
			<p class="text">הוא שונא את הזאב הזה. שונא. </p>
			<p class="text">והוא בעיקר שונא את עצמו, כי השנאה שלו לא הוגנת. יואב נאכל מבפנים. הוא איבד משקל בשבועיים האלו, העור שלו חיוור וכל־כולו נראה כמו אדם שיצא הרגע מתאונת דרכים. ככה זה כשבעלת השם החד־צדדי שלך במרחק של מי יודע כמה אלפי קילומטרים. </p>
			<p class="text">לפחות תרז העניקה לו שם בדיוק ברגע שבו לקחו אותה. הוא עדיין זוכר את תחושת הריחוף שאפפה אותו כשהשם בקע מבין השפתיים היפות שלה. </p>
			<p class="text">כמו קסם. כמו מתנה. </p>
			<p class="text">היא בחרה <span class="bold">בו</span>. אחרי כל מה שהוא עבר בחיים, אחרי השנים עם אבא, אחרי כל ההתעללות. תרז בחרה בו להיות הזיווג שלה. המחשבה הזאת עדיין מהממת אותו. </p>
			<p class="text">יואב מעביר יד נסערת בשערו. "אם היא היתה נותנת לי שם זה היה קל יותר," הוא אומר בשקט ולא מביט בפלג. "הייתי יכול למצוא אותה בעזרת שם הטוטם."</p>
			<p class="text">החזה של פלג מתנפח. "אז עכשיו זאת אשמתי?" </p>
			<p class="text">"לא, נו. ברור שלא. פשוט שם הזיווג הארור הזה לא עוזר לנו." </p>
			<p class="text">פלג דוחף את עצמו מהשולחן ומתקרב אל הזאב. הוא לא מצליח לעצור את עצמו. מאז נתינת השם וההיעלמות של תרז הוא לא ממש שולט בעצמו, אנרגיה עצורה ממלאת את כל התאים בגוף שלו כאילו הוא תחנת דלק. הוא אפילו הוסיף עוד ארבעה אימונים בשבוע, אבל זה לא מספיק כדי לשחרר את כל החשמל הזה. רק בקושי הוא לא מתפרץ על הזאבים. רק בקושי הוא מחזיק את עצמו מחובר. </p>
			<p class="text">ואז יואב אומר דברים כאלו. </p>
			<p class="text">"שלא תעז לדבר על הקשר שלנו ככה," פלג נוהם מתחתית הגרון.</p>
			<p class="text">"תתרחק," העיניים של יואב מאבדות את החום שלהן. "אני לא האויב, דוב. ואני לא מצליח לחשוב עם הריח החדש הזה שלך."</p>
			<p class="text"><span class="bold">אני לא האויב. </span></p>
			<p class="text">יואב צודק. פלג זועם וכועס ופגוע, אבל הוא לא היחיד בחדר הזה שסובל. הוא לא היחיד שאוהב את תרז. הוא לא היחיד שלא נרדם בלילות מאז שהיא נלקחה. </p>
			<p class="text">"זאת לא אשמתי," הוא חוזר בקול רך יותר. </p>
			<p class="text">יואב משפשף את הפנים. "אני יודע. אבל אני לא מצליח להרגיש אותה בכלל. איפה את, טילי?"</p>
			<p id="_idParaDest-4" class="kot-shem-1" lang="en-US" xml:lang="en-US">תרז</p>
			<p class="text-no-hazacha">אני מתעוררת על כיסא המתכת, הפה שלי יבש והלשון שלי כבדה. אור חזק מסנוור אותי לרגע ואז נעלם. ראשי אפוף ערפל ואני לא מצליחה לזוז. </p>
			<p class="text">"היא ערה," אומרת החוקרת שרוכנת מעליי, "אפשר להתחיל."</p>
			<p class="text">הכדורים סיימו את תפקידם, ועכשיו תור הסיוט האמיתי. על הכיסא מולי יושבת האישה הצעירה ההיא שמדברת גרמנית, גם היא קשורה לכיסא שלה. </p>
			<p class="text">"יופי," אומר קול מוכר מאחוריי והלב שלי מדלג על פעימה. אני מנסה לסובב את הראש לכיוון הקול, אבל רצועה עבה מצמידה את המצח שלי אל משענת הכיסא. </p>
			<p class="text">"קרלוטה," אני נושפת, "תשחררי אותי, מפלצת שכמוך."</p>
			<p class="text">רעש עקבים נשמע ואחרי רגע קרלוטה נכנסת לשדה הראייה שלי. היא לבושה בחליפה כחולה ונראית כאילו יצאה מפגישת עסקים חשובה. </p>
			<p class="text">"עדיין עם רוח לחימה, אני רואה," היא מחייכת, "אני שמחה שהניסוי הקטן שלנו לא פגע לך במוטיבציה."</p>
			<p class="text">"את תיענשי על זה," הלשון שלי בקושי מצליחה לבטא את המילים, "שחררי אותי כבר."</p>
			<p class="text">"עכשיו? כשאנחנו כל כך קרובים להצליח?" היא מצקצקת, "החוקרים שלי חושבים שהם תפסו את המיקום המדויק של הגן שחיפשנו. אנחנו חושבים שהפעם זה יעבוד."</p>
			<p class="text">אני מתנשמת בכבדות, מתקשה להמשיך את השיחה הזאת. אבל אם היא תפסיק לדבר, הם יזריקו לי את החומר הזה והסיוט יתחיל שוב. אני מכריחה את הלשון שלי לזוז. "מה אתם מנסים לעשות לי? לפגוע בי?"</p>
			<p class="text">"לפגוע? מה פתאום," היא עוטה פרצוף נדהם, כאילו האפשרות הזאת מעולם לא עלתה על דעתה. "אם כבר, את תהיי חזקה יותר אחרי זה. את צריכה להודות לי, אנחנו מפעילים את כל היכולות שלך."</p>
			<p class="text">"אני רואה, אין לי עוד יכולות," אני נושפת ושדה הראייה שלי מיטשטש. המאמץ לדבר שואב את כל הכוחות שלי. </p>
			<p class="text">"זה לא נכון," קרלוטה מחייכת בזחיחות משונה, "הגנים ליכולות האלו קיימים אצלך, הם פשוט רדומים. יש לך את הפוטנציאל, ואנחנו נעזור לך להעיר אותו."</p>
			<p class="text">אני נזכרת בקובי, האנימל משבט החתול, ובאופק, החבר של ג'וני. שניהם הורעלו על ידי קרלוטה ומשהו השתבש ביכולות שלהם. קובי הפסיק לשנות צורה לחלוטין ואיבד הרבה מהחושים החדים שלו, עד שמת לבסוף. ואופק לא הצליח להשתנות באופן עצמאי, חלקים מהגוף שלו השתנו בזמן ששאר הגוף נשאר בצורת אדם. והוא גוסס. </p>
			<p class="text">או לפחות גסס בפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מנסה לא לחשוב מה מצבו היום. </p>
			<p class="text">מה קרלוטה רוצה לעשות לי? לקחת את היכולת שלי לזמן חזיונות? להפוך אותי לחדחושית? זה מה שהחומר שהיא מזריקה לי עומד לעשות?</p>
			<p class="text">"אבל למה?" </p>
			<p class="text">"אמרתי לך כבר מההתחלה, רואה," קרלוטה נראית חסרת סבלנות ומצביעה על הכיסא שמולי. "את עומדת להציל את הבת שלי. תחשבי על זה בתור הקרבה עצמית לטובת הכלל. תוכלי להציל הרבה אנשים אם הניסויים שלנו יצליחו." </p>
			<p class="text">העיניים שלי נעות מהאצבע של קרלוטה אל האישה הצנומה שרועדת בכיסא. היא נרתעת כשמבטי נופל עליה. "אני לא רוצה את זה," היא ממהרת לומר באנגלית, "תפסיקי את מה שאת עושה, אמא. תפסיקי תכף ומיד!"</p>
			<p class="text">אמא?</p>
			<p class="text">האישה הזאת, עם הפנים הצהובות והשיער הדליל, שלא מפסיקה לצרוח על החוקרים ולהתחנן שישחררו אותנו, זאת הבת של קרלוטה? כל הזמן הזה עשו על שתינו ניסויים יחד? </p>
			<p class="text">ואם זאת באמת היא, למה היא קשורה לכיסא? למה היא לבושה באותה כותונת כמוני? גם היא אסירה כאן?</p>
			<p class="text">אבל קרלוטה אוהבת את הבת שלה, לא? היא לא הפסיקה לדבר עליה, כמה שהיא רוצה להציל אותה, שהיא תעשה הכול בשבילה. </p>
			<p class="text">איזו אמא אוזקת את הבת שלה לכיסא ועושה בה ניסויים?</p>
			<p class="text">"יש דרכים אחרות," הבת של קרלוטה ממשיכה בלהט, "את יכולה לבחור בדרך אחרת."</p>
			<p class="text">קרלוטה מסתובבת אליה בזעם. "את כפוית טובה, אנליס. הגיע הזמן שתתחילי להעריך את החיים שאני נותנת לך." </p>
			<p class="text">"החיים האלו לא שווים כלום אם הם גרמו סבל לאנשים אחרים," אנליס עונה בקור. </p>
			<p class="text">"אנשים? הם לא אנשים, אנליס. מתי כבר תתחילי להבין את זה?"</p>
			<p class="text">צחקוק משונה נשמע מהצד והדם אוזל מפניי. </p>
			<p class="text">לואיס. לואיס כאן. </p>
			<p class="text">מה שניהם עושים פה? האם קרלוטה באמת כל כך קרובה להצליח בניסויים שלה?</p>
			<p class="text">"אמא שלך צודקת, אנליס," הוא צועד קדימה ונכנס לשדה הראייה שלי. היום הוא לובש את דמותו האמיתית, גבר גוץ ונמוך עם עיניים צבעוניות וקרות. "הם לא אנשים, וכשנסיים איתם יישארו רק מפלצות."</p>
			<p class="text">קרלוטה מנפנפת בידה בחוסר סבלנות אל החוקרים. "בואו נתחיל."</p>
			<p class="text">"רגע," אני קוראת בבהלה, "אבל מה יקרה אם תצליחו? איך זה יעזור לבת שלך?"</p>
			<p class="text">לרגע אני חושבת שהיא לא תענה, פשוט תסמן שוב לחוקרים ואני אטבע בתוך הייסורים של הזריקה. אבל היא מסתובבת אליי ומשהו מנצנץ בעיניה כשהיא שואלת, "את יודעת מה כל כך מיוחד במין שלכם?"</p>
			<p class="text">לפני שאני מספיקה לחשוב על תשובה היא כבר עונה. "הגמישות שלכם."</p>
			<p class="text">"המה שלנו?" </p>
			<p class="text">"הגמישות שלכם. יותר נכון, הגמישות של התאים שלכם. הם משנים את המבנה שלהם כל הזמן, ובאותה קלות שבה אנחנו מניפים את ידינו. ותאי מערכת החיסון שלכם? זאת אנומליה רצינית, הם כל כך גמישים שהם מתאימים את עצמם כמעט לכל המחלות הידועות לנו."</p>
			<p class="text">"אני — אני לא מבינה."</p>
			<p class="text">"ברור שלא," קרלוטה קופצת את שפתיה והטון שלה משתנה, הופך חד יותר, "אנימלים לא חולים במחלות אוטואימוניות, ואתם מבריאים הרבה יותר מהר מאיתנו. אלה התאים הלבנים שלכם, ואני רוצה אותם."</p>
			<p class="text">עיניי מזדגגות כשאני מנסה להישאר מרוכזת. רק שתמשיך לדבר והניסויי יידחה עוד קצת. "אז למה הזריקות? את לא יכולה פשוט לקחת את הדם שלי וזהו?"</p>
			<p class="text">היא משמיעה צליל גרוני ולא מרוצה. "את חושבת שלא ניסיתי? השתמשתי בתאי דם לבנים של כמה אנימלים לפני שהגעתי אלייך, תרזה. תאים של אנימלים רגילים לא מתאימים, הם לא השפיעו על הנבדקת."</p>
			<p class="text">אנליס נאבקת בכבלים שלה. "הבת שלך, אמא. לא הנבדקת. הבת שלך!"</p>
			<p class="text">קרלוטה מתעלמת ממנה. "זה היה החלק הקל. אחר כך עברנו לבדוק דם רבאנימלי, לואיס תרם את שלו. גמישות התאים הרבאנימליים גדולה פי כמה מתאים של אנימלים, זה היה פשוט מופלא לראות אותם בפעולה..." </p>
			<p class="text">היא משתתקת ובוהה בחלל. לואיס מכחכח והיא מתנערת ומסתכלת עליי. "כן, סליחה. גם זה היה אסון, הנבדקים האחרים מתו מקריסת מערכות. מסתבר שלרבאנימלים יש אנטיגן כלשהו שמערכת החיסון האנושית מזהה כזר ותוקפת מיד."</p>
			<p class="text">אני מלקקת את שפתיי היבשות ועיניי קופצות אל הרבאנימל הגוץ שעומד לא רחוק. "איך זה קשור אליי?"</p>
			<p class="text">"את המפתח לתרופה שלנו," קרלוטה מתקרבת אליי עד שאני יכולה להבחין בקשתיות האפורות שלה. "עברת שני שינויים, תרזה. כל הרואים עוברים שינוי פיזי אחד, אבל את? את שינית גם את צבע השיער וגם את צבע העיניים שלך. את שונה מכל השאר, התאים שלך שונים. הם גמישים יותר מתאים של רואים אחרים, ולכן יש לנו יסוד להאמין שאת נושאת גנים נוספים לשינוי. אם רק אצליח להפעיל אותם, הגוף שלך ייצר תאים לבנים גמישים יותר, אבל לא גמישים מדי כמו של הרבאנימלים."</p>
			<p class="text">אני מטלטלת את ראשי בחוסר הבנה. אני לא מצליחה לעקוב אחרי הכול. היא רוצה לשחק בגנום שלי? זה לא עלול לעוות את כל מי שאני? להרוס את מבנה הדי־אן־אֵי שלי? </p>
			<p class="text">ומה עם שאר הזריקות שהיא כבר נתנה לי? מי יודע איזה גנים רדומים אחרים היא הצליחה להפעיל ומה הם עלולים לעשות לי. מי יודע כמה נזק היא כבר גרמה לגוף שלי. </p>
			<p class="text">"מה יקרה לי אחרי שתצליחי לשנות את הגנים שלי? זה לא מסוכן?"</p>
			<p class="text">קרלוטה זורחת. "הו, זה ממש מסוכן. יש סיכוי גבוה לגידולים סרטניים ותופעות נוספות. אבל זה לא משנה, תרזה, כי אם נצליח, תאי הדם הלבנים שלך ירפאו אותך, ולכן גם את אנליס."</p>
			<p class="text">אנליס מתחילה לצרוח שוב. "אני לא רוצה את זה! אני לא רוצה להירפא ככה. בבקשה, אמא!"</p>
			<p class="text">קרלוטה מכווצת את עיניה ופיה מתהדק. "זאת הדרך היחידה. תתחילו בניסוי."</p>
			<p class="text">הפעם אני מתעלפת ברגע שטיפת הנוזל הראשונה מטפטפת לתוך גופי. </p>
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות