שני צדדים למטבע

“למה אתה מסתכל עליי ככה?” היא לחצה על פניי ביד העדינה שלה.
“אני אוהב אותך, אנבל, יותר משאי פעם תדעי. אני אמות בשבילך.”
“למות זה קל, יהונתן. השאלה היא אם תחיה חיים שלמים רק בשבילי.”
היא החליקה לכיווני. שפתיה ריצדו מעל שפתיי.
“אלפי גלגולי חיים אחיה רק בשביל עוד רגע אחד איתך.”
אוריאן, בחורה צעירה שעובדת בחנות קטנה, תקועה בין עבר שמכאיב לה לעתיד שמפחיד אותה. כשמוצעת לה הזדמנות לזכות במלגת לימודים באמצעות תחרות כתיבה היא מחפשת את הסיפור הנכון ומוצאת את יהונתן, אדם מבוגר ובודד בעל אופי מאיים. סוף הסיפור של יהונתן כבר ידוע מראש: הוא בילה כמעט מחצית חייו בכלא על הרצח של בת זוגו. אבל האמת על הסיפור של יהונתן ואנה רחוקה מהשמועות המסתובבות ביישוב הקטן. כשיהונתן מתחיל לשתף את אוריאן בסיפורו, היא מגלה לא רק את האמת, אלא גם קשר מפתיע בין העבר שלו להווה שלה.
שם: שני צדדים למטבע
מחבר/ת: אופק חמדי
שפה: עברית
תחום: מתח
תת תחום: מתח
מק״ט: 011400556

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00

					 
	
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit"><span class="bold">פרק 1</span></h2>
			<p class="first">ג'ון רטן בכעס ומשך מעליי את השמיכה כאילו היא עולה בלהבות. האמת היא שגם אם השמיכה הייתה נשרפת באמת, סביר להניח שהייתי ממשיכה לשכב במיטה מבלי לזוז. </p>
			<p class="first">"תפסיק! יש לי יום אחד של חופש השבוע. אני לא יוצאת מהבית, ובטח שלא במזג האוויר הזה."</p>
			<p class="first">הגשם לא הפסיק להלום על חלוני כל הלילה, וברקים האירו את החדרים בבית כמו בסרט אימה ישן. לא התחשק לי לצאת מהשמיכה החמה. זה היה מזג אוויר מושלם להתבטלות במיטה ולהשלמת כמה סדרות טובות, או פשוט לבהייה בטלפון ללא שום מטרה.</p>
			<p class="first">"אני לא שואל אותך, אני צריך, אני חייב את העזרה שלך. אני לא מבין בחיות. את טובה בזה יותר ממני." </p>
			<p class="first">המיטה חרקה כשהוא התיישב עליה בכבדות, מביט בי בעיניים מתחננות ובחיוך ערמומי.</p>
			<p class="first">"ג'ון, זה שהיה לי כלב אחד כשהייתי בת שמונה לא הופך אותי למאלפת בעלת שם עולמי. לאמילי יש פאקינג פיטבול! ואני בטח לא אשמה בזה שהסכמת לשמור עליו בזמן שהיא בחופשה."</p>
			<p class="first">"זה רק ליום אחד. הילד שמטפל לה בכלבה חולה. הוא התקרר או משהו כזה," המשיך במסע השכנועים שלו כאילו לא שמע מילה ממה שאמרתי. </p>
			<p class="first">שלחתי יד אל עבר השמיכה שהייתה שרועה על הרצפה, מבלי לקום, אבל ג'ון בעט אותה לקצה החדר. השמיכה פגעה בשידה והתמונות שעליה נפלו על הרצפה.</p>
			<p class="first">"ג'ון!" קפצתי בפראות מהמיטה אל עבר התמונות שנפלו.</p>
			<p class="first">הרמתי אותן במהירות, סוקרת אותן במבט מבוהל, אבל שום דבר לא קרה להן. העברתי את ידי על דמותו של אבי, מוודאת ששום דבר לא קרה לו. זה טיפשי, אני יודעת, אבל התמונות האלה נושאות את הזיכרונות הטובים שעוד נשארו לי ממנו, זיכרונות זה כל מה שנשאר לי ממנו.</p>
			<p class="first">"אן, אני ממש מצטער, הן נהרסו?" </p>
			<p class="first">ג'ון נעמד מאחוריי כשהוא מנסה להציץ מעבר לכתף שלי. זה לא היה ממש קשה בהתחשב בעובדה שהיה גבוה ממני בכמעט חמישה־עשר סנטימטרים.</p>
			<p class="first">"זה בסדר, הן בסדר." החזרתי את התמונות אל השידה באופן שבו היו מסודרות קודם. לא היה קשה לנחש איך הן היו ממוקמות כשהאבק שעל השידה סימן את מיקומן המדויק.</p>
			<p class="first">"מה זה?" ג'ון החזיק בידו דף מקומט שהרים מהרצפה הקרה. הוא בוודאי נפל מכיס המעיל שלי. "זה כלום, תן לי את זה!" ניסיתי לחטוף את הדף מבין אצבעותיו, אבל הוא הפנה אליי את גבו הרחב, מונע ממני לקחת את הדף.</p>
			<p class="first">"זה מדהים! תגידי לי ששלחת כבר סיפור לתחרות." הוא הסתובב לכיווני בציפייה כשהוא אוחז עדיין בדף. </p>
			<p class="first">משכתי את הפלאייר ממנו בחוזקה והוא נקרע לחתיכות. "לא, אני לא שולחת שום דבר. חוץ מזה, אין לי זמן לזה, ואנחנו חייבים ללכת, לא?"</p>
			<p class="first">"אז את באה איתי?" שאל כשהוא מניח בעדינות את הדף הקרוע בפח שכבר עלה על גדותיו. אני חייבת לנקות כאן קצת.</p>
			<p class="first">"אני אבוא רק אם תבטיח להפסיק להציק לי לגבי הנושא הזה."</p>
			<p class="first">זה היה אבוד מראש. ג'ון לא הניח לנושא אפילו לרגע אחד. הוא לא הפסיק לדבר בכל פעם שניסיתי להגביר את הרדיו במכונית הישנה שלו. הוא גם לא הפסיק לדבר על זה כשעמדנו מול כלבת הפיטבול של בת הזוג הנוכחית שלו. למרבה ההפתעה הכלבה הייתה ידידותית, הרבה יותר מהבעלים שלה. נראה שהיא פשוט שמחה לצאת לטיול כשראתה את הרצועה שלה.</p>
			<p class="first">הגשם שבחוץ נרגע, כאילו ידע שיצאנו לטיול. לרוחות היה קצת פחות אכפת. הן העיפו עלים מהעצים ובוץ מהאדמה, ולמרות זאת נהניתי לצאת אל השדות שמעבר לשכונות. האוויר נראה תמיד נקי יותר אחרי הגשם.</p>
			<p class="first">"אם אין לך רעיון לסיפור, אולי נוכל לצאת לטיול! אולי איזה קמפינג... נקרא גם למאיה ולדן. אני אומר לך – הסיפורים הכי טובים באים מחוויות, מהתרגשות, מסיכונים. בואי נעביר לילה בבית מטבחיים או משהו בסגנון, שתוכלי לכתוב סיפור אימה מרגש!"</p>
			<p class="first">"סיפור אימה מרגש? טוב, אני בטוחה שאף אחד עוד לא ניסה את פלח השוק הזה," צחקתי בקול. השטויות שג'ון אמר תמיד עודדו אותי.</p>
			<p class="first">ג'ון ואני היינו שכנים מאז שעבר הנה עם הוריו בגיל שמונה. היינו צועדים בכל בוקר יחד לבית הספר. הוא דאג לי כמו אח גדול. פעם אחת הוא אפילו איים על בחור שהיה גדול ממנו פי שניים, רק כי הציק לי ולמאיה, ובסוף חטף מכות בעצמו ופונה למיון.</p>
			<p class="first">הוא היה חבר טוב, אבל לפעמים כל מה שרציתי זה שיסתום, שיפסיק להפוך כל דבר למרגש ולמיוחד. אני יודעת שהוא רק ניסה להחזיר לי את הצבע לחיים, אחרי שרובו התכהה כשאבא שלי נפטר, אבל הוא לא ידע שהוא לא יכול לתקן את העולם כולו בשבילי.</p>
			<p class="first">קראתי בשמו של ג'ון, כאילו מנסה להחזיר אותו למציאות, כשהמשיך לקשקש, מערבב ז'אנרים ספרותיים שונים זה בזה. "למה זה חשוב לך כל כך שאשלח את הסיפור הזה?" נעצרתי להביט בעיניים החומות והגדולות שלו, אבל הוא רק משך בכתפיו בתגובה. הרוח החזקה פרעה את שערו החלק.</p>
			<p class="first">"קראתי את הסיפורים שלך כשהרשית לי. הם טובים. זה יכול להיות אחלה כרטיס יציאה מהיישוב הקטן והמסריח הזה, אז למה לא? מה כבר יש לך לעשות?"</p>
			<p class="first">"זה לא פייר להרצות לי כשאתה עדיין כאן." שילבתי את ידיי על החזה שלי בכעס, אבל היה נראה כאילו הדבר שעשע אותו. </p>
			<p class="first">"לי יש את העסק של אבא לתחזק, וחוץ מזה אני כן לומד."</p>
			<p class="first">"באוניברסיטה הקהילתית." כן, אני יודעת כמה מזלזלת נשמעתי. האמת היא שקינאתי בג'ון שפשוט נרשם והתחיל ללמוד בעוד שלי זה היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית.</p>
			<p class="first">"כדאי שנתחיל לחזור. נראה שהגשם עוד רגע יתחיל לרדת." </p>
			<p class="first">גלגלתי את עיניי כשהוא כרך את הזרוע שלו בשלי וגרר אותי חזרה אל השכונות. עברנו דרך כביש עפר שלא היה לי מוכר. השביל הוביל אל בית ישן שהתחבא בין כמה עצים נמוכים. הרוח הבלתי־פוסקת הכתה בענפים וכלבת הפיטבול לא הפסיקה לנבוח. "איך אני לא מכירה את האזור הזה?"</p>
			<p class="first">"זה כי אף פעם לא עברנו כאן. זה הבית של ההוא שישב בכלא, זה שרצח את הבת שלו או משהו כזה. יונתן, אני חושב שקוראים לו." ג'ון שוב משך אותי. בכלל לא שמתי לב שעצרתי. </p>
			<p class="first">"זה לא מה שנורה סיפרה לי עליו."</p>
			<p class="first">"נורה זקנה מעצבנת וממורמרת, שלא מבינה כלום מהחיים המשעממים שלה. קדימה אן, בואי נלך כבר." ג'ון ניסה למשוך אותי, כשעכשיו גם אצבעותיו לוחצות על זרועי. משכתי את ידי ממנו ופסעתי אל עבר הבית הישן. אני לא יודעת למה פניתי אל הבית של יהונתן, אבל הרגשתי כאילו כל מה שקרה – התחרות, נורה, ועכשיו ההליכה ליד הבית שלו, הוביל אותי לכאן מסיבה כלשהי, כאילו היקום בכבודו ובעצמו זימן אותי לכאן.</p>
			<p class="first">"מה את עושה, משוגעת?! אני יודע שהמלצתי לך לחוות חוויות, אבל לדפוק על דלת של רוצח אמיתי זה כבר על סף התאבדות!" ג'ון עקב אחרי כל צעד שלי כשהוא גורר אחריו בכוח את הכלבה.</p>
			<p class="first">"אני רק רוצה לדעת מה הסיפור של האיש הזה, וחוץ מזה יש לנו כלבת פיטבול שתשמור עלינו, לא?" </p>
			<p class="first">נראה שאפילו היא נבהלה מהסיטואציה, מהבית המפחיד ומהרוצח שיושב בתוכו.</p>
			<p class="first">הבית של יהונתן לא נראה כמו שאר הבתים בשכונה. הוא היה קטן הרבה יותר, ישן ולא מטופח, בעל גג רעפים מלא עובש וחלונות שכיסו עליהם סורגים שנראו חלודים. אם היה צריך לנחש איפה גר רוצח ביישוב שלנו, אין ספק שהיו מפנים אצבע כלפי הבית הזה. </p>
			<p class="first">המדרגות הבודדות שהובילו אל דלת הכניסה הישנה היו שבורות. נאלצתי לדלג על אחת המדרגות כדי להגיע אל הדלת. איך אדם בגילו מצליח לעבור את זה?</p>
			<p class="first">אחרי כמה דפיקות ניגש יהונתן אל הדלת. הוא פתח אותה רק קצת, להציץ, אף על פי שעמדה בינינו עוד דלת רשת. על פניו עלה מבט מופתע. נראה שלא היה רגיל למבקרים רבים, או למבקרים כלל, אם נודה על האמת.</p>
			<p class="first">"אני יכול לעזור לך? החשמל בחנות שוב נפל? למה לא התקשרתן?" יהונתן זיהה אותי מהחנות בזמן שאני בקושי התייחסתי אליו כשהיה שם. הוא הסתכל במבט חושש מעבר לכתף שלי אל ג'ון ואל כלבת הפיטבול.</p>
			<p class="first">"לא, זאת אומרת..." גמגמתי כשרוח קרה העבירה בי צמרמורת. לרגע באמת האמנתי שחיי בסכנה, שעשיתי טעות, אבל כשהבטתי שוב ביהונתן הוא היה נראה מבוגר כל כך, קצת מכופף ובעיקר עייף. הוא לגמרי לא נראה כמו מישהו מסוכן.</p>
			<p class="first">"היי, קוראים לי אוריאן. אני משתתפת בתחרות כתיבה. חשבתי שאולי אוכל לשמוע את הסיפור שלך, ואולי לקבל ממנו השראה או..."</p>
			<p class="first">יהונתן קטע אותי בכעס. "אני לא מעוניין, תודה!"</p>
			<p class="first">הדלת נטרקה חזק כל כך שפחדתי שכל הבית יתפרק.</p>
			<p class="first">ג'ון כעס עליי כל הדרך כשהחזרנו את הכלבה הביתה לפני שהגשם התחזק יותר. "זה היה ממש טיפשי, אוריאן. הבן אדם הזה משוגע. גם אם החלטת לכתוב את הסיפור שלך, לקבל טיפים מרוצח – לא זו הדרך."</p>
			<p class="first">"זה סתם היה תירוץ. אני לא מתכוונת לכתוב סיפור לתחרות הזאת בכל מקרה."</p>
			<p class="first">באותו יום התכוונתי לכל מילה שאמרתי. לא רציתי לכתוב את סיפורו של יהונתן. חשבתי בתמימות שמשהו הוביל אותי אליו, אבל כשדיברתי עם יהונתן זה הרגיש כמו טעות נוראית, כמו לדקור דוב ולהתפלל שלא יתקוף אותך.</p>
			<p class="first">הפגישה הקצרה הזאת גרמה לי להבין את החשש של נורה, של ג'ון, של כולם בעצם. יהונתן שידר חזות של אדם שלא משנה מה גילו – לא כדאי להתעסק איתו. אדם אפל בעל נשמה אפלה ועבר אפל.</p>
			<p class="first">עכשיו קצת כעסתי על יהונתן. אם היה מדבר, אם היה מתנהג אחרת, אנשים היו יכולים לראות מי הוא באמת ולא היו חוששים ממנו, אבל הוא אהב את השקט, את חוסר היחס. זה מה שהיה רגיל אליו מהכלא, זה מה שהכיר כל חייו – רק מבטים מבוהלים מאנשים זרים.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer003">
					
				</div>
			</div>
			<p class="fspace">"אז פשוט דפקת לו על הדלת?" מאיה החזיקה את המחברות הצבעוניות בידיה והסתכלה עליי בהפתעה. היה נראה שקפאה לרגע לפני שניערה את ראשה כלא מאמינה.</p>
			<p class="first">"ג'ון אשם. הוא הציק לי כל הבוקר. טוב, גם אדם אשם. הוא אמר שיש סיפורים שלא סיפרו. וגם את אשמה..."</p>
			<p class="first">העברתי את הכסף מהקופה אל המעטפה ומאיה נעמדה מולי. "כן, כן, כולנו אשמים גם בזה שהגעת לעולם." היא הרימה את ידיה בדרמטיות לאוויר וחיוך נמתח על פניה. "טוב, אז נשאר רק לשטוף ולנעול. את יכולה לעשות את זה לבד? אני חייבת לפגוש את דן לפני שאני עוזבת," ביקשה ושילבה את אצבעותיה בתחנונים.</p>
			<p class="first">"את עוזבת גם אותי!" נראה שהייתי צריכה להזכיר לה את זה. </p>
			<p class="first">היא הניחה את ידה בידי ולחצה בחוזקה. "אני הכי אתגעגע אלייך, ואני באמת חושבת שאת צריכה לשלוח איזשהו סיפור לתחרות, לקבל מלגה וללכת ללמוד משהו רציני, אחרת את תישארי בעיר הזאת עם ג'ון, לבד."</p>
			<p class="first">משכתי את ידי חזרה אל המעטפה, שהייתה מלאה בכסף. "את צודקת. זה עלול להיות מסוכן. אני עלולה לחנוק אותו אם הוא ימשיך לעצבן אותי. לכי, אני אכניס את המעטפה לכספת ואשטוף את הרצפה."</p>
			<p class="first">מאיה רכנה אל מעבר לדלפק, ומשכה את התיק שלה שנח על הכיסא. היא שלחה לי נשיקה באוויר והשאירה אותי לבד בחנות. </p>
			<p class="first">השקט סביב היה נוראי. הפעלתי את הרדיו הישן שניצב על מדף גבוה מאחורי הדלפק ושטפתי את הרצפה ביסודיות, אחרי שילד קטן שפך מיץ תפוזים על כל המעבר.</p>
			<p class="first">עד שסיימתי לסדר את הדברים במקום, לכבות אורות ולנעול את הדלתות, הרחוב בחוץ כבר היה חשוך לגמרי. כל בתי העסק הקטנים בשדרה היו ריקים מאדם. רק מנורות מהבהבות האירו לי את הדרך עד לבית.</p>
			<p class="first">לא פחדתי מעולם להסתובב כאן לבד. שום דבר רציני לא קרה ביישוב הזה, לא מאז הסיפור של יהונתן, כמובן. אנשים בודדים הסתובבו בחוץ עם הכלבים שלהם. מדי פעם עברה איזו מכונית עם שכן או מכר שהציעו טרמפ, אבל לא הפריע לי לצעוד. האוויר הקר עורר אותי.</p>
			<p class="first">כשהגעתי הביתה אימא ישבה על הספה מול הטלוויזיה, אבל הביטה במכתבים שבידיה. </p>
			<p class="first">"הכול בסדר?" </p>
			<p class="first">היא נרתעה כששאלתי אותה. היא לא שמה לב לקיומי בכלל. "אן, לא שמעתי אותך. כבר מאוחר! היית אמורה לחזור כבר מזמן"</p>
			<p class="first">"הייתי צריכה לסגור את החנות לבד. היו למאיה כמה סידורים לפני שהיא עוזבת לאוניברסיטה." </p>
			<p class="first">התיישבתי לצידה של אימי. היא עדיין לא התייחסה אליי כלל. מבטה נדד בין המכתבים לטלוויזיה. היא נראתה לא מפוקסת, עייפה.</p>
			<p class="first">לא האשמתי אותה שהיא עייפה. היא עבדה במשמרות כפולות כפרמדיקית. לפעמים זה היה נראה כאילו כל מה שאנשים עושים היום זה רק תאונות. היא עבדה כמה שהייתה יכולה כדי לשלם על הדירה ועל הטיפולים היקרים שניסו להציל את אבא מהמחלה שלו, ללא הצלחה. היא לקחה את זה קשה כשנפטר, האור בתוכה כבה. היא אהבה אותו עד יומו האחרון, לא משנה מה הם עברו בדרך.</p>
			<p class="first">איחלתי לעצמי תמיד זוגיות כמו שהייתה להם, אבל לפעמים המצב הנוכחי שלה הדאיג אותי.</p>
			<p class="first">"אני יכולה לשלם חלק מאלה," הצבעתי על המכתבים וזכיתי ליחס מאימי כשחייכה אליי בדאגה בעוד הקמט המפורסם שבין עיניה העמיק. </p>
			<p class="first">"לא, אין צורך, אני מסתדרת, באמת. את רעבה?" היא קמה מהספה בתנופה ודחפה את המכתבים לאחת המגירות במזנון, מגירה שכבר הייתה מלאה במכתבים כאלה שלא שולמו.</p>
			<p class="first">"לא, תודה. חשבתי לנסות לשבת לכתוב קצת ולשלוח איזה סיפור לתחרות. יש פרס של מלגה ללימודים." אצבעותיי הסתבכו כשהן משחקות בחוט מהז'קט שלי.</p>
			<p class="first">"מלגה? את רוצה ללכת ללמוד? אני יכולה לעזור לך עם זה, למרות שחשבתי שאת לא רוצה ללכת לאוניברסיטה. את יודעת אוריאן, אמרתי לך – את יכולה לבחור את הדרך שלך בעצמך. בחיים לא אגיד לך מה לעשות."</p>
			<p class="first">נראה היה לי שזה המשפט הארוך ביותר ששמעתי את אימא שלי אומרת לי בשבועות האחרונים. הרמתי את התיק שזרקתי על הרצפה קודם לכן, כשנכנסתי. "לא, אני לא רוצה ללמוד. תשכחי מזה."</p>
			<p class="first">מבלי להישיר מבט פסעתי אל החדר שלי וסגרתי את הדלת מאחוריי, מבלי לנעול. זה לא היה משנה אם הדלת נעולה או לא, אימא שלי לא תיכנס לחדר שלי בלי רשות.</p>
			<p class="first">נשכבתי בקפיצה על המיטה וצבטתי בחוזקה את גשר אפי. יכולתי לשלוח סיפור קצר שכתבתי לאחת העבודות שהכנתי בתיכון, אבל במודעה היה כתוב שהמינימום הוא חמישים עמודים. לא היה לי שום סיפור מוכן שהיה ארוך מעשרה עמודים, והמוח שלי היה ריק מרעיונות חדשים.</p>
			<p class="first">אוכל לכתוב על ההורים שלי, אבל זה יהיה סיפור בעל סוף טרגי. אולי סיפורים בעלי סוף טוב מוערכים יתר על המידה. זה מטומטם, אין סופים טובים במציאות. מתישהו הכול עובר. אנשים נפרדים, עוזבים ומתים.</p>
			<p class="first">הגשם התחיל לטפטף בחוץ כאילו מזג האוויר התאים את עצמו למחשבות המלנכוליות שלי. רעם חזק קרע את השקט והאורות בבית הבהבו ונכבו לחלוטין לאחר כמה שניות.</p>
			<p class="first">פסעתי אל מחוץ לחדר, אל המסדרון, מביטה באימי מדליקה כמה נרות על השולחן כשהטלפון שלי רטט בידי. "נראה לי שנצטרך להזמין חשמלאי." הנרות האירו את פניה של אימי באור רך. היא לא הביעה דאגה דווקא בסיטואציה שבה אנשים בדרך כלל ייכנסו לפאניקה.</p>
			<p class="first">"אל תטרחי. ג'ון שלח לי עכשיו הודעה. זה ככה בכל השכונה."</p>
			<p class="first">"אז נראה שאין לנו ברירה ונצטרך לחכות." היא התיישבה בכבדות על הספה והעבירה את שערה הארוך אל מאחורי אוזניה. "את רוצה לספר לי בכל זאת על המלגה הזאת?"</p>
			<p class="first">"לא, זה בסדר. אני אלך לישון." הבטתי בטלפון, על אחוז הסוללה הנמוך שלי. לא היה לי מספיק אפילו בשביל להיכנס לרשתות החברתיות, ולא הייתי באמת עייפה. לעזאזל.</p>
			<p class="first">"אוריאן, קדימה, אנחנו כבר לא מדברות כמו פעם." </p>
			<p class="first">כן, באמת מעניין למה. התאמצתי לא לגלגל עיניים, אבל נזכרתי שחשוך והנחתי לעצמי לעשות זאת.</p>
			<p class="first">"צריך לכתוב ולהגיש סיפור של חמישים עמודים." הכרחתי את עצמי לשבת על הספה לצידה, מזכירה לעצמי שהיא בסך הכול עובדת קשה למעננו. "אבל אין לי משהו לכתוב עליו. אין לי סיפורים שעולים על עשרה עמודים. ניסיתי ללכת השבוע אל יהונתן. הוא איזה איש מבוגר שישב בכלא. חשבתי שאם אשמע סיפור מעניין, יהיה לי כיוון."</p>
			<p class="first">"רגע, ממתי את אוהבת בכלל לכתוב?" היא שאלה ואני לא התאפקתי ורטנתי בבוז. ברור שזה מה שהיא תשאל! </p>
			<p class="first">"אני מספרת לך שנפגשתי עם בחור שישב בכלא, וזה מה שמעניין אותך? אהבתי לכתוב, עכשיו זה טיפשי, אין לי כוח לזה גם ככה."</p>
			<p class="first">"את מדברת על יהונתן רנדר, נכון? לא מפריע לי שהלכת לדבר איתו. הוא לא אשם במה שקרה." המילים יצאו ממנה בכל כך הרבה ביטחון שהדבר ערער אותי לחלוטין. "אימא שלי, סבתא שלך הייתה חברה טובה שלו. היא סיפרה לי עליו. אני כבר לא ממש זוכרת את הסיפור שלו, אני רק יודעת שהוא איש בודד ומסכן. אז את כותבת את הסיפור שלך עליו?"</p>
			<p class="first">"לא. הוא פחות או יותר טרק לי את הדלת בפנים. אני מחפשת משהו אחר לקחת ממנו השראה," אמרתי ועיניה הכחולות של אימי ננעצו בי בכאב. </p>
			<p class="first">"תכתבי על אבא שלך."</p>
			<p class="first">"כן, אני אחשוב על זה. לילה טוב, אימא."</p>
			<p class="first">כשנשכבתי במיטה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה על סבתא שלי, על השיער האפור שלה ועל החיוך התמים שהיה לה. הייתי בספק שהיא הכירה רוצח, אבל זה נשמע מתאים לה כל כך להגיד שהוא חף מפשע. היא הייתה אישה טובה ואופטימית, אולי אופטימית מדי.</p>
		
			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות