מעשיות מודרניות 3 בחירה
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
מעשיות מודרניות 3 בחירה

הולי בלק
בממלכת הפיות הגיע מועד הכתרתו של רוֹיבֶּן. קֵיי, שמרגישה לא
בנוח בין אנשי החצר הטמאה, בטוחה בדבר אחד בלבד – אהבתה
לרויבן. אבל בארץ הפיות אהבה אינה דבר פשוט, וכשהיא מכריזה
על רצונה להיות לבת זוגו הרשמית, הוא שולח אותה למשימה
בלתי אפשרית – עליה למצוא בן פיות שמסוגל לשקר.
קיי, שלא יכולה לראות את רויבן או לדבר איתו עד שתשלים את
משימתה, פונה לחבריה לעזרה. יחד הם יוצאים למסע מסוכן, שבו
קיי תמצא את עצמה במרכזו של מאבק מוחות וצבאות על כתרו
של רויבן. יריבתה היא מלכת פיות אדירה, וקיי היא רק פיקסית.
האם הקרב הזה אבוד מראש?
הולי בלק היא סופרת אמריקנית )”בני הערפל”(. ספרי טרילוגיית
’מעשיות מודרניות’ שכתבה התקבלו בהתלהבות רבה, זכו בשבחי
הביקורת, תורגמו לשפות רבות וכיכבו בראש רשימת רבי־המכר
של הניו יורק טיימס. בחירה הוא הספר השלישי והאחרון.
שם: מעשיות מודרניות 3 בחירה
מחבר/ת: הולי בלק
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 011415779
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 79.00
קרא פרק ראשון
				<div id="_idContainer006" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1">


<p class="עימוד_chapterheadline">1</p>
<p class="עימוד_text-under"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">אני מעדיף את החורף והסתיו</span></p>
<p class="עימוד_text-under"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">כשניתן להרגיש במבנה העצמות של הנוף –</span></p>
<p class="עימוד_text-under"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">בבדידות שבו – בתחושה המתה של החורף.</span></p>
<p class="עימוד_text-under"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-11">משהו מסתתר מתחת – הסיפור אינו גלוי בשלמותו.</span></p>
<p class="עימוד_text-under"><span class="סטיילים-לעברית_under _idGenCharOverride-2">– אנדרו וייאת׳</span></p>
<p></p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ-מוכנס">בנות אנושיות בוכות כשהן עצובות וצוחקות כשהן שמחות. יש להן דמות אחת קבועה, והן לא משנות צורה כרצונן כמו עשן ברוח. יש להן הורים משלהן, שהן אוהבות. הן לא גונבות אימהות של בנות אחרות. לפחות כך חשבה קיי על בנות אנושיות. היא לא ידעה באמת. אחרי הכול, היא לא היית<span class="widow">ה אנושית.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי דחפה אצבע לחור בצד השמאלי של גרבי הרשת שלה ולחצה על העור הירוק שמתחת בשעה שבחנה את עצ<span class="widow">מה במראה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״החולדה שלך רוצה לבוא איתך,״ אמרה לוּּטי־לוּ. קיי הסתובבה אל הטרריום בעל המכסה, שהפיה בגודל בובה הצמידה אצבעות דקות וחיוורות אל זגוגיתו מבחוץ. החולדה הזכר החום של קיי, ארמגדון, רחרח את האוויר בפנים. אייזק שכב מכודרר לכדור לבן בפינה הרחוקה. ״הוא אוהב<span class="widow"> הכתרות.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״את באמת מבינה מה הוא אומר?״ שאלה קיי. היא העבירה חצאית בצבע זית מעל ראשה והתפתלה עד שהחצאית נחה ע<span class="widow">ל מותניה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״הוא רק חולדה,״ אמרה לוטי והסתובבה אל קיי. אחת מכנפי העש שלה פיזרה אבקה חיוורת על דופן הטרריום. ״כל אחד יודע לדבר עם<span class="widow"> חולדות.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״טוב, אני לא יודעת. אני נראית יותר מדי מונוכרומ<span class="widow">טית בזה?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">לוטי הנהנה. ״זה מוצא חן<span class="widow"> בעיניי.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">סבתה של קיי קראה לה מלמטה. ״איפה את? הכנתי <span class="widow">לך כריך!״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני כבר באה!״ השיבה ק<span class="widow">יי בצעקה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">לוטי נישקה את דופן הזכוכית של הטרריום. ״טוב, הוא יכול לבו<span class="widow">א או לא?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״נראה לי שכן. בטח. זאת אומרת, אם תוכלי לדאוג שהוא לא יברח.״ קיי קשרה את השרוכים של נעל שחורה אחת עבת סוליה וצלעה ברחבי החדר בחיפוש אחרי הנעל השנייה. מסגרת המיטה הישנה שלה אופסנה בחלקים בעליית הגג, הבובות הישנות שלה היו לבושות במיטב אופנת הפאנק־רוק, ובמקום מראשות מיטה היא ציירה ציור קיר מעל המזרן החדש שעל הרצפה. הציור היה גמור למחצה – עץ עם שורשים עמוקים וסבוכים וקליפה מוזהבת. היא חשבה שהוא ייצור תחושה שהחדר שלה, אבל זה עדיי<span class="widow">ן לא קרה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כשרויבן ראה את ציור הקיר הוא ציין שהיא יכולה להטיל הקסמה על החדר ולעצב אותו בכל צורה שתרצה, אבל ציפוי קסם, יפה ככל שיהיה, עדיין לא נראה לה אמיתי. ואולי הוא נראה יותר מדי אמיתי, תזכורת נוקבת לכך שהיא לא שייכת לחדר<span class="widow"> הזה כלל.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי דחפה את הרגל לנעל השנייה ולבשה את הז׳קט. היא הותירה את שערה ירוק והניחה לקסם לגלוש על עורה, לצבוע ולרכך אותו. היא הרגישה עקצוץ קל בזמן שההקסמה השיבה את דמותה האנושי<span class="widow">ת המוכרת.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי הסתכלה על עצמה במראה לרגע נוסף ואז הכניסה את ארמגדון לכיס, גירדה מאחורי האוזניים של אייזק ופנתה אל הדלת. לוטי עופפה בעקבותיה על כנפי העש שלה ונשארה בלתי נראית בזמן שקיי ירדה במדרגות ב<span class="widow">ריצה קלה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״זאת הייתה אימא שלך בטלפון קודם?״ שאלה סבתה של קיי. ״שמעתי אותו מצלצל.״ היא עמדה מול השיש במטבח ומזגה שומן חם אל קופסת פח. שני כריכי חמאת בוטנים ובייקון חיכו על צלחות סדוקות; קיי ראתה את הבשר החום מסתלסל מעבר לשולי ה<span class="widow">לחם הלבן.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נגסה בכריך ושמחה שחמאת הבוטנים הדביקה מונעת מ<span class="widow">מנה לדבר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״השארתי לה הודעה לגבי החגים, אבל היא תטרח לחזור אליי? הו לא, היא עסוקה מדי לשיחות טלפון. תצטרכי לשאול אותה מחר בערב, למרות שאני באמת לא יודעת למה היא לא יכולה לבוא לפגוש אותך כאן במקום להתעקש שתבקרי אותה בדירה העלובה שלה בעיר. כנראה באמת מעצבן אותה שהחלטת להישאר כאן במקום להיגרר אחריה לכל מקום כמו<span class="widow"> צל קטן.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי לעסה והנהנה בתגובה לתלונות של סבתה. במראה שליד הדלת האחורית היא ראתה מתחת להקסמה נערה עם עור ירוק כעלה, עיניים שחורות בלי טיפה של לובן וכנפיים דקות כמו ניילון נצמד. מפלצת שעומדת ליד קשישה חביבה ואוכלת אוכל שנועד לילדה אחרת. ילדה שהפ<span class="widow">יות גנבו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-12">טפילי תטולה.</span> ככה נקראות קוקיות שמטילות את הביצים שלהן בקיני ציפורים אחרות. וגם דבורים טפיליות, שמטילות ביצים בכוורות זרות; קיי קראה עליהן באחת האנציקלופדיות העבשות שנערמו במסדרון הקומה שלה. טפילי תטולה לא טורחים לגדל את צאצאיהם. הם משאירים את מלאכת הגידול לאחרים – ציפורים שמנסות לא להבחין כשהצאצאים שלהן נעשים ענקיים ורעבים, דבורים שמתעלמות מכך שהצאצאיות שלהן לא אוספות אבקה, אימהות וסבתות שלא מכירות את המילה ״<span class="widow">מוחלפים״.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני חייבת ללכת,״ אמרה ק<span class="widow">יי פתאום.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״הקדשת עוד מחשבה ל<span class="widow">לימודים?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״סבתא, גמרתי את בחינות הבגרות,״ אמרה קיי. ״את יודעת. עשיתי את זה.<span class="widow"> סיימתי.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">סבתה נאנחה והסתכלה לכיוון המקרר שהמכתב עדיין התנוסס עליו, מוצמד במגנט. ״יש גם קולג׳ קהילתי. תחשבי על זה – להתחיל ללמוד בקולג׳ לפני ששאר השכבה שלך גומר<span class="widow">ת תיכון.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני הולכת לבדוק אם קורני בחוץ.״ קיי פנתה אל הדלת. ״תודה ע<span class="widow">ל הכריך.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה הזקנה נענעה בראשה. ״קר מדי בחוץ. תישארי על המרפסת. הוא צריך לדעת שלא מבקשים מנערה לחכות בחוץ בשלג. אני נשבעת, לילד הזה אין שום <span class="widow">נימוסים.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי הרגישה במשב אוויר כשלוטי עופפה על פניה. סבתה אפילו לא הרימה מבט. ״בסדר, סבתא. בי<span class="widow">י, סבתא.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״תיזהרי לא<span class="widow"> להצטנן.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי הנהנה והשתמשה בשרוול המעיל שלה לסובב את ידית הדלת כדי לא לגעת בברזל. אפילו הריח שלו צרב באפה כשהתקרבה אליו. היא חצתה את המרפסת, השתמשה באותו טריק כדי לפתוח את דלת הרשת ויצאה אל השלג. העצים על המדשאה היו עטופים קרח. הברד מהבוקר דבק בכל דבר, קפא והיה לקליפה מנצנצת שכיסתה ענפים והזדהרה על רקע השמיים שצבעם אפור עמום. רוח קלה הניעה את הענפים, והם הצטלצלו זה<span class="widow"> כנגד זה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קורני בכלל לא היה אמור להגיע, אבל לא היה צורך שסבתא שלה תדע את זה. זה לא היה שקר. אחרי הכול, פיות לא מסוגלות לשקר. הן רק מכופפות את האמת חזק כל כך שהיא נשב<span class="widow">רת מעצמה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">צרור ענפים קוצניים עטופים ירוק שהיה תלוי מעל הדלת ציין שהבית נמצא תחת הגנת החצר הטמאה. מתנה מרויבן. בכל פעם שקיי הסתכלה על הענפים היא קיוותה שהגנת החצר הטמאה כוללת הגנה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">מפני</span> הח<span class="widow">צר הטמאה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי הסתובבה וצעדה על פני בית חווה עם חיפוי אלומיניום שהתקלף במקומות מסוימים. האישה שגרה שם גידלה ברווזים איטלקיים, ובכל פעם שמישהו בשכונה זרע זרעי דשא, הם אכלו אותם. קיי חשבה על הברווזים וחייכה. פח זבל התגלגל לאורך הרחוב ונתקל בפחי אשפה ובבקבוקי בירה שאנשים השאירו בחוץ למחזור. קיי חצתה את מגרש החניה של אולם באולינג נטוש. ליד שולי המדרכה ניצבה ספה שהכריות שלה נוקש<span class="widow">ות מכפור.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">סנטה קלאוסים מפלסטיק זהרו על מדשאות לצד איילים קלועים מענפים ועטופים בתאורת סיבים אופטיים. ממכולת פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה עלו מזמורי חג צורמניים שנישאו רחוק ברחובות השקטים. שדון חג מולד רובוטי עם לחיים סמוקות נופף בידו ללא הפסקה לצד כמה שרוולי רוח בצורת אנשי שלג שהתבדרו כמו רוחות רפאים. קיי חלפה על פני אבוס המולד שחסר בו ישו התינוק. היא תהתה אם ילדים גנבו אותו או שהמשפחה מכניסה אותו הבית<span class="widow">ה בלילות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">באמצע הדרך אל בית הקברות היא עצרה מול טלפון ציבורי בחזית פיצרייה, הכניסה מטבעות רבע דולר וחייגה את מספר הנייד של קורני. הוא ענה אחרי צ<span class="widow">לצול אחד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״היי,״ אמרה קיי. ״החלטת לגבי ההכתרה? אני בדרך לפגוש את רויבן לפני שהכו<span class="widow">ל מתחיל.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני לא חושב שאני יכול לבוא,״ אמר קורני. ״אבל אני שמח שהתקשרת – אני צריך לספר לך משהו. עברתי עם המכונית ליד אחד ממרכזי המחסנים להשכרה האלה. את יודעת, אלה שיש לידם שלטים שכתובים עליהם דברים כמו ׳כולנו תומכים בחיילים האמיצים שלנו׳ או ׳לכנסייה שלנו חסר רק דבר אחד <span class="widow">– אתכם׳.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״כן,״ אמרה קי<span class="widow">י בתמיהה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״טוב, על המחסן הזה היה כתוב, ׳החיים הם כמו ללקק דבש מקוץ׳. מה זה ה<span class="widow">חרא הזה?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״מוזר.״</p>
<p class="עימוד_running-txt">״מה את אומרת. מה זה אמו<span class="widow">ר להביע?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״שום דבר. פשוט אל תתעסק בזה,״ <span class="widow">אמרה קיי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אה, בטח. לא להתעסק בזה. זה בול אני. אני כל כך טוב בלא להתעסק בדברים. זה הכישרון הסודי שלי. אם הייתי עושה את אחד המבחנים האלה שבודקים לאיזו עבודה אתה הכי מתאים, הייתי מקבל עשר מושלם באפשרות ׳לא להתעסק בדברים׳. לאיזה עבודה נראה לך שזה היה מתאי<span class="widow">ם בדיוק?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״מנהל מחסנים להשכרה,״ אמרה קיי. ״תהיה זה שתולה את הציטוט<span class="widow">ים האלה.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אאוץ׳. ישר בין הרגליים.״ היא שמעה את החי<span class="widow">וך בקולו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אז באמת לא תבוא הלילה? נראית כל כך משוכנע שאתה צריך להתמודד עם הפחדים שלך<span class="widow"> וכל זה.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו. בדיוק כשעמדה לדבר הוא אמר, ״הבעיה עם התמודדות עם <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">הפחדים</span> שלי היא שאלה הפחדים שלי. מה גם שקשה למצוא סיבות הגיוניות לא לפחד מפני שדים מגלומניים חסרי מוסר.״ הוא צחק, קרקור מוזר ושברירי. ״הלוואי שפעם אחת הם ירפו סוף־סוף מהסודות שלהם – שיספרו לי איך להגן על עצמי באמת. איך להי<span class="widow">ות בטוח.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי חשבה על נפמייל, המלך הקודם של החצר הטמאה, שנחנק מברזל, ועל קורני שדקר אותו <span class="widow">שוב ושוב.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני לא חושבת שזה כל כך פשוט,״ היא אמרה. ״זאת אומרת, אפילו מאנשים בקושי אפשר להתגונן, אז בטח של<span class="widow">א מפיות.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״כנראה. נתראה מחר,״ אמר קורני כדי לסיים <span class="widow">את השיחה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אוקיי.״ קיי שמעה א<span class="widow">ותו מנתק.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא המשיכה ללכת והידקה את המעיל חזק יותר סביבה. היא נכנסה אל בית הקברות והתחילה לעלות בגבעה המושלגת, שהייתה בוצית ומכוסה בחריצי מזחלות. מבטה נדד למקום שידעה שהוא מקום קבורתה של ג׳נט, אף שמהמקום שעמדה בו כל מצבות הגרניט הממורקות נראו אותו דבר, עם זרי הפלסטיק והסרטים האדומים הרטובים. אבל היא לא הייתה צריכה לראות את הקבר כדי שצעדיה יאטו תחת משקל הזיכרון הכבד, כבד כמו שוודאי היו בגדיה הרטובים של ג׳נט שגררו אותה מטה <span class="widow">עד שטבעה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי תהתה מה קורה כשגוזל הקוקייה מבין שהוא שונה מאחיו ואחיותיו. אולי הוא תוהה מהיכן הגיע או מה הוא. אולי הוא פשוט מעמיד פנים שהכול כשורה וממשיך לזלול תולעים. אבל ירגיש הגוזל מה שירגיש, זה לא ימנע ממנו לדחוף את הגוזלים האח<span class="widow">רים מהקן.</span></p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ-מוכנס">קורניליוס סטון סגר את הטלפון הנייד שלו כנגד החזה ועמד דומם לרגע עד שהחרטה תחלוף. הוא רצה ללכת להכתרה, רצה לרקוד עם היצורים הנוראים והמרהיבים של החצר הטמאה, רצה לזלול פרי פיות ולהתעורר על צלע גבעה, חבול ומסופק. הוא נשך את פנים הלחי עד זוב דם, אבל הכאב רק העצים א<span class="widow">ת הכמיהה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קורני התיישב במעבר הספרייה על שטיח חדש כל כך עד שהדיף ריח כימיקלים עז, ככל הנראה של אדי פורמלין. הוא פתח את הספר הראשון והסתכל על תחריטי עץ ואיורים מתחילת המאה. היו שם תמונות של סוסי פוני עם סנפירים שלא היו דומים כלל לקֶלְפּי שרצח את אחותו. הוא דפדף עד לאיור של מעגל פיות קטנות ומלאכיות עם לחיים אדומות ואוזניים מחודדות, רוקדות יחד. ״פיקסיות״ היה כתוב שם. אף אחת מהן לא הייתה ד<span class="widow">ומה לקיי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא תלש כל דף בזהירות מהכריכה. איז<span class="widow">ה שטויות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הספר הבא לא היה מו<span class="widow">צלח יותר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהתחיל לפרק את הספר השלישי, גבר מבוגר הסתכל עליו מק<span class="widow">צה המעבר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אסור לך לעשות את זה,״ אמר. הוא החזיק ביד אחת מערבון עב כרס בכריכה קשה והסתכל על קורני בעיניים מצומצמות כאילו למרות משקפיו הוא אינו מצליח לראות אות<span class="widow">ו בבירור.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני עובד כאן,״ שי<span class="widow">קר קורני.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הסתכל על מעיל האופנוענים המשופשף של קורני ועל שערו המדובלל שהיה כמעט בתספורת מולט. ״העבודה שלך היא לקרוע ספרים ב<span class="widow">מצב טוב?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קורני משך בכתפיו. ״ביטחו<span class="widow">ן לאומי.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">האיש הסתלק כשהוא רוטן לעצמו. קורני דחף את שאר הספרים לתרמיל שלו ויצא. מידע שקרי גרוע יותר מחוסר מידע. אזעקות הצטלצלו מאחוריו, אבל הוא לא היה מודאג. הוא כבר עבר את זה בספריות אחרות. האזעקות לא עושות דבר מלבד להשמיע צליל יפה, כמו פעמון כנסיי<span class="widow">ה מהעתיד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא התחיל ללכת בכיוון גבעת ההכתרה. לא, הוא לא יחגוג עם קיי והחבר שלה, נסיך האופל, אבל זה לא אומר שהוא חייב להישאר בבית. אף אחד מהספרים הללו לא יוכל להועיל לו במה שהוא מתכנן לעשות, אבל זה לא הפתיע אותו. אם הוא רוצה תשובות הוא יצטרך לפנות היי<span class="widow">שר למקור.</span></p>
<p class="עימוד_טקסט-רץ-מוכנס">המשרתים לא רצו להניח לקיי להיכנס לארמון הטרמיטים. היא ידעה זאת לפי האופן שבו הסתכלו עליה, כאילו היא אינה אלא נעליה המשופשפות, הלכלוך תחת ציפורניה, צחנת הקפה והסיגריות שדבקה בבגדיה. הם דיברו באי רצון ולא הסתכלו לה בעיניים, ודשדשו במסדרונות כשהובילו אותה כאילו רגליהם עשוי<span class="widow">ות עופרת.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מקומה היה אמור להיות כאן, בארמון הזה, אבל החצר הקודרת המופלאה, מסדרונותיה הצוננים ואזרחיה הפראיים רק עוררו בה אי שקט. הכול היה יפה מאוד, אבל הרקע הזה גרם לה להרגיש מודעת לעצמה ומגושמת. ואם אין מקומה כאן, ואין מקומה עם אלן, היא לא הצליחה לחשוב על מקום אחר <span class="widow">שנשאר לה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כמעט חודשיים עברו מאז שרויבן זכה בתואר מלך החצר הטמאה, אבל הכתרה רשמית נערכת רק ביום החשוך ביותר של החורף. החל מהלילה הוא יהיה האדון האמיתי של חצר הלילה, ועם קבלת התואר תתחדש המלחמה הנצחית בחצר המבורכת. לפני שני ערבים הוא העיר את קיי כשטיפס על עץ, נקש על חלון החדר שלה ומשך אותה החוצה לשבת על המדשאה הקפואה. ״עדיף שלפרק זמן מסוים לאחר ההכתרה שלי תישארי בארצות הברזל,״ הוא אמר לה. ״כדי שלא תיגררי לסכנות נוספות.״ כשניסתה לשאול אותו כמה זמן לדעתו זה יימשך, הוא נישק אותה כדי להשתיקה. הוא נראה חסר שקט, אבל סירב לומר מדוע. תהיה הסיבה אשר תהיה, חוסר השקט שלו ה<span class="widow">יה מידבק.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הלכה בעקבות צעדיו הנגררים של שרת גיבן עד לדלתות חדריו <span class="widow">של רויבן.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״הוא יצטרף אלייך בקרוב,״ אמר השרת. הוא פתח בדחיפה את הדלת הכבדה ונכנס. אחרי שהדליק כמה נרות עבים שניצבו על הרצפה הוא יצא מהחדר בדממה. זנב מצויץ נגרר<span class="widow"> מאחוריו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">חדריו של רויבן היו מרוהטים בדלילות, קירותיהם מרחבים של אבן חלקה, עם מיטה מכוסה בכיסוי רקום ורק ערמות ספרים פה ושם. היו כמה חפצים נוספים בהמשך – קערת רחצה מאבן ירקן, ארון בגדים, מעמד לשריון שלו. החדרים היו רשמיים, נזיריים <span class="widow">ומאיימים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי שמטה את המעיל שלה על קצה המיטה והתיישבה לידו. היא ניסתה לדמיין את עצמה גרה כאן, איתו, ולא הצליחה. הרעיון לתלות פוסטר על הקיר הזה ה<span class="widow">יה מגוחך.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הוציאה צמיד מאחד מכיסי המעיל שלה והחזיקה אותו ביד קעורה. צמה דקה משערה הירוק, עטופה בחוט כסף. היא קיוותה להפתיע אותו לפני תחילת הטקס, קיוותה שגם אם לא יוכלו להתראות לפרק זמן מסוים, הוא ישמור את הצמיד כמו האבירים בספרים שלקחו איתם לקרב סמל מגבירתם. לוטי וארמגדון כבר המשיכו לאולם הגדול כדי לאפשר לה להעניק לו את המתנה<span class="widow"> בפרטיות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל בהשוואה לחדר המרשים, המתנה שלה נראתה לה עכשיו חפץ מכוער תוצרת בית. לא מתנה רא<span class="widow">ויה למלך.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי שמעה צליל שהזכיר טפיפת פרסות מגיע מכיוון המסדרון. היא קמה, ודחפה את הצמיד בחזרה לכיס המעיל. אבל זה היה רק עוד משרת זועף שהביא כוס יין מתובל, אדום וסמי<span class="widow">ך כמו דם.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי לקחה את הכוס וטעמה ממנה בנימוס, וכשהמשרת יצא הניחה אותה על הרצפה. היא עלעלה בכמה ספרים באור הנרות המרצד – אסטרטגיה צבאית, ׳בלדות האפון׳, ספר של אמה בול בכריכה רכה שהשאילה לו – והמשיכה לחכות. היא לגמה עוד לגימה מהיין ואז נשכבה בקצה המיטה והתעטפה בכיס<span class="widow">וי הרקום.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא התעוררה בפתאומיות למגע יד על זרועה ולמראה פניו חסרות ההבעה של רויבן מעליה. שיער כסוף דגדג א<span class="widow">ת לחייהּ.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי התיישבה במבוכה וניגבה את פיה בגב היד. היא ישנה שינה טרופה, והכיסוי נח בחלקו על הרצפה, מלוכלך מיין שנשפך ומשעוות נרות נמסה. היא אפילו לא זכרה שעצמ<span class="widow">ה עיניים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">משרת לבוש ארגמן, נושא גלימה ארוכה עם סוגרי לשם שחורים, עמד במרכז החדר. החצרן של רויבן, רָדֶלְז, עמד ליד הדלת, ופיו מלא השיניים יצר תמיד רושם שהוא מחייך חיוך<span class="widow"> לא נעים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">המצח של רויבן התקמט. ״לא אמרו לי <span class="widow">שאת כאן.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא הייתה בטוחה אם משמעות הדבר שהוא היה רוצה שיאמרו לו, או שהיה מעדיף שלא תהיה כאן כלל. היא תלתה את המעיל שלה על זרועה וקמה, לחייה סמוקות ממבוכה. ״עד<span class="widow">יף שאלך.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נשאר לשבת על הריסות המיטה שלו. הנדן שעל ירכו נגע ברצפה. ״לא.״ הוא סימן למשרתים ולרדל<span class="widow">ז. ״צאו.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הם קדו קל<span class="widow">ות ויצאו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">קיי נשארה עומדת. ״כבר מאוחר. הקטע הזה שלך עומד להתחי<span class="widow">ל בקרוב.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״קיי, אין לך מושג מה השעה.״ הוא קם והושיט יד אל זרועה<span class="widow">. ״ישנת.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נסוגה לאחור ושילבה ידיים בכוח כדי להישאר רגועה, חזק כל כך עד שהציפורניים נלחצו א<span class="widow">ל כף היד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נאנח. ״תישארי. תאפשרי לי להתחנן לסליחה על הדבר שעשיתי, יהיה א<span class="widow">שר יהיה.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״די.״ היא נענעה בראשה ודיברה מהר יותר משחשבה. ״הם לא רוצים שתהיה אית<span class="widow">י, נכון?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">פיו התעקל בחיוך מריר. ״דבר לא ייא<span class="widow">סר עליי.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אף אחד לא רוצה אותי כאן. הם לא רוצים שאהיה בסביב<span class="widow">תך. למה?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נראה מופתע והעביר יד בשערו הכסוף. ״כי אני בן אצולה ואת... לא,״ סיי<span class="widow">ם במגושם.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני ממעמד נמוך,״ היא אמרה ללא הטעמה והפנתה לו את גבה. ״זה<span class="widow"> לא חדש.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מגפיו של רויבן נקשו על אבני הרצפה כשניגש אליה מאחור והצמיד אותה אל חזהו. ראשו נח בשקע צווארה, והיא הרגישה בנשימתו כאשר דיבר, שפתיו נעות כנגד עורה. ״יש לי דעות משלי על הנושא הזה. לא אכפת לי מדעותיהם ש<span class="widow">ל אחרים.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">לרגע היא נרגעה למגעו. הוא היה חמים וקולו היה שקט מאוד. יהיה קל לזחול בחזרה מתחת לכיסוי המיטה ולהישאר. פשו<span class="widow">ט להישאר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל במקום זה היא הסתובבה בזרועותיו. ״למה זה כל כך נורא שאתה יורד<span class="widow"> אל העם?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא השמיע נחרה, ואחת מידיו השתהתה על מותנה. הוא כבר לא הסתכל עליה; מבטו היה ממוקד ברצפת האבן הקרה, האפורה כמו עיניו. ״זאת חולשה. הרגשות שלי<span class="widow"> כלפייך.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא פתחה את פיה לשאול שאלה נוספת, וסגרה אותו כשקלטה שהוא ענה על יותר מששאלה. אולי זאת הסיבה שהיא לא מצאה חן בעיני המשרתים, אולי זאת הסיבה שאנשי החצר זלזלו בה, אבל זה גם שיקף את הרגשתו. היא ראתה את <span class="widow">זה בפניו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״באמת כדאי שאלך,״ היא אמרה וניתקה ממנו. היא נמלאה הקלה כשקולה לא נשבר. ״נתראה שם.<span class="widow"> בהצלחה.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">זרועותיו הרפו ממנה. ״אסור לך לעמוד על הבימה בזמן הטקס או להשתתף בתהלוכה. איני רוצה שיראו בך חלק מהחצר שלי. ומעל הכול, אסור לך להישבע אמונים. תבטיחי <span class="widow">לי, קיי.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אז אני אמורה להתנהג כאילו אני לא מכי<span class="widow">רה אותך?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הדלת נמצאה עכשיו צעדים ספורים ממנה, אבל היא הייתה מודעת לכל אחד מהצעדים. ״כאילו אין לך<span class="widow"> </span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-3">חולשות?</span></span><span class="widow">״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״לא, מובן שלא,״ הוא מיהר מדי לענות. ״את הדבר היחיד שיש לי שאינו חובה או מחויבות, הדבר היחיד שבחרתי לעצמי.״ הוא השתתק לרגע. ״הדבר היחיד שא<span class="widow">ני רוצה.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הניחה לחיוך קנטרני קטן להתגנב אל פניה<span class="widow">. ״באמת?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא השמיע נחרה וטלטל את ראשו. ״את חושבת שזה מגוחך מציד<span class="widow">י, נכון?״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">״אני חושבת שאתה מנסה להיות נחמד,״ אמרה קיי. ״וזה ד<span class="widow">י מגוחך.״</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא התקרב אליה ונישק את פיה המחייך. היא שכחה מהמשרתים החמוצים ומההכתרה ומהצמיד שלא נתנה לו. היא שכחה כל דבר מלבד מ<span class="widow">גע שפתיו.</span></p>

</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 63.20 ₪ מחיר רגיל 71.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 59.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה