חיים גדולים נפלאים ויפים

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

חיים גדולים נפלאים ויפים

אמילי הנרי

אליס סקוט, כתבת אופטימית וחייכנית, חולמת לכתוב ביוגרפיות של
אנשים מפורסמים. כשמרגרט אַ ייוְ וס הקשישה, בת למשפחה עשירה
ולמודת שערוריות, מזמינה אותה לביתה ומציעה לה לכתוב ספר על
חייה, אליס יודעת שזו ההזדמנות הגדולה שלה.
אלא שהיא לא המועמדת היחידה לכתיבת הספר. מולה מתחרה הֵ יידן
אנדרסון, סופר מצליח וזעפן. יש לרשותם חודש להיפגש עם מרגרט
בנפרד, לזכות באמון שלה ולשמוע את סיפור חייה, ובסוף החודש היא
תחליט מי מהם יזכה לפרסם את סיפורה.
אבל נדמה שמרגרט חושפת רק חלקים מהאמת. ולמרות שהשניים
נתקלים זה בזו בלי הפסקה בין הפגישות עם מרגרט, הם לא מצליחים
לבנות מהחלקים האלה תמונה שלמה - אולי בגלל הניצוצות שעפים
באוויר בכל פעם שהם נפגשים. ואולי גם הסיפור שלהם, בדיוק כמו
הסיפור של מרגרט, מורכב מחלקים שלא מתחברים?
שם: חיים גדולים נפלאים ויפים
מחבר/ת: אמילי הנרי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011415799

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00

קרא פרק ראשון

				
<div id="_idContainer004" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapterheadline">1</p>
<p class="עימוד_indented-txt">יש אמרה נושנה, שלפיה לכל סיפור יש תמיד שלוש גרסאות: הגרסה שלך, הגרסה שלי והאמת. האדם שהאמרה הזו מיוחסת לו עבד בתעשיית הקולנוע, אבל היא תקפה גם בנוגע לעיתונאות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אנחנו לא אמורים לנקוט עמדה. אנחנו אמורים לדון בעובדות. עובדות שמסתכמות באמת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עובדה: רוברט אֶוֶונְס – מפיק, מנהל אולפן קולנוע ושחקן, שהיה גם האדם שטבע את המנטרה הקליטה הזאת – היה נשוי שבע פעמים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עובדה: אני, אליס סְקוֹט – כתבת במגזין 'סְקְראץ'', שואפת להיות ביוגרפית, וזהו זה בערך – אפילו לא החברה הרשמית של הגבר שאני יוצאת איתו כבר שבעה חודשים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עובדה: רוברט אוונס, שקומתו הייתה מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, היה בדיוק בגובה שלי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עובדה: יש סיכוי שהחיים שלי עומדים להשתנות לחלוטין, ובמקום לפתוח בריצה קלה בשביל אל גדר הכלונסאות הציורית, שחוצצת ביני לבין החלום שחלמתי כל חיי, אני יושבת במכונית השכורה, המזגן פועל בשיא העוצמה, ואני קוראת במאגר הנתונים הקולנועיים את הדף המוקדש לאדם שאת שמו לא שמעתי עד לפני שלוש דקות, גם כי הציטטה הזו על הסיפורים צצה במוחי, וגם מפני שאני משתהה בכוונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני אמנם יותר נרגשת מלחוצה, אבל בכל זאת <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">המון </span>עצבים רוטטים בקרבי. בנשימה עמוקה אחרונה אני מכבה את מנוע המכונית ופותחת את הדלת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ומייד מוטח בי מכל העברים החום הכבד של צהרי היום בג'ורג'יה –תחושה מוכרת ואהובה ביותר, שרק משתפרת בגלל הרוח המלוחה שנושבת ממי האוקיינוס המקיף את האי ליטֶל קְרֶסֶנט. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני בודקת שוב שלקחתי איתי את המחברת, מכשיר ההקלטה והעטים, ואז סוגרת את הדלת ונעצרת כדי לבדוק במראה הצדדית את מצב הפוני שלי, שהולך וצובר לחות.  </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מנסה להשתלט איכשהו על החיוך הרחב שלי ולהפוך אותו להבעה ניטרלית. חשוב לשמור עכשיו על קור רוח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עובדה: בחיים לא הצלחתי לשמור על קור רוח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני פותחת את השער. הסנדלים שלי חובטים בשביל האבן כשאני פוסעת בעיקול המוקף בצמחייה עבותה: צמחי ביצות, דקלי סָבָּל פַּלְמֶטוֹ, שיחי צבר וסָליקוֹרְניה, והעץ החביב עליי – אלון וירג'יניאני. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כבר אחת־עשרה שנה אני מתגוררת בלוס אנג'לס, אבל בכל פעם שאני רואה עץ אלון וירג'יניאני, הוא מזכיר לי את הבית. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כעת נגלה לעין בית מקסים בצבע טורקיז שניצב על כלונסאות עץ, ואני מטפסת בכמה מדרגות עץ שחוקות ומגיעה אל דלת הכניסה, שצבועה בצבע ורוד לוהט ומכוסה כולה בדגמים לולייניים שצוירו ביד. </p>
<p class="עימוד_running-txt">דבר נחמד נוסף שמחכה לי כאן הוא פעמון הדלת, שגם הוא מוזר למדי – כלומר, הוא נראה כמו פעמון רגיל לגמרי, אבל כשאני לוחצת עליו בוקע ממנו צליל של פעמוני רוח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני עדיין שקועה בנשימות הכנה כשהדלת נפתחת לרווחה, ואישה נמוכה ואפורת שיער, לבושה במכנסי ג'ינס וחולצת פלנל דהויה, נועצת בי מבט זועף. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי!" אני מושיטה את היד. "אני אליס. סקוט." </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מחזירה לי מבט. יש לה עיניים תכולות ושיער קצוץ. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה'סקראץ''?" אני מוסיפה, בתקווה שזה ירענן את זיכרונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא אפילו לא מעפעפת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זאת אומרת, לא מה'סקראץ''. אני אמנם כתבת קבועה במגזין, אבל באתי בקשר לספר?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">הבעת הפנים שלה נותרת שלווה וחתומה, ולרגע אני נאלצת לשקול את האפשרות שבעצם הכול היה תרגיל ערמומי. אולי בנה המבוגר של האישה הגה הכול במחשב שלו במרתף ביתה, שם הוא מעביר את זמנו בשליחת מיילים ובשיחות טלפון אל כתבים פְּתָאים כמוני, מדבר בקול דק ומוסיף לו רעד קל, כדי שיישמע כמו אישה בשנות השמונים לחייה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ואולי זאת אפילו לא הפעם הראשונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מכחכחת בגרוני ומרעננת את החיוך שלי. "סליחה, את מרגרט?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא אמנם לא דומה לה, אבל התמונות האחרונות של האישה שאני אמורה להיפגש איתה הן מלפני שלושים שנה לפחות, כך שייתכן בהחלט שזו האישה הזוהרת לשעבר, האגדית כמעט (לפחות בעיני תת־קבוצה של אנשים, שכוללת אותי), מרגרט גרֵייס אַייוְוס. </p>
<p class="עימוד_running-txt">'נסיכת הצהובונים'. היא זכתה לכינוי הזה גם מפני שהייתה היורשת של אימפריית התקשורת אייווס, <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">וגם </span>בגלל כל השנים שבהן מעמדה כסֶלֶבּ זיכה אותה בתשומת לב בלתי פוסקת של הפפראצי ושל כתבי הרכילות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה פולטת צחוק רם וטבעי ופותחת לרווחה את הדלת. "אני ג'וֹדי," היא אומרת במבטא שמקורו לא ברור – גרמני, אולי. "תיכנסי.״</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני נכנסת למבואה הצוננת. באוויר עומד ריח של לימון ומנטה. ג'ודי לא נעצרת ואפילו לא מאיטה את קצב הליכתה, אלא צועדת ישר לתוך הבית ומשאירה לי לסגור את הדלת ולזנק מאחוריה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"המקום הזה מקסים," אני מציינת בקול עליז. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"חם כאן כמו בגיהינום, והיתושים מוצצים את הדם יותר מדרקולה," היא עונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מקדישה מחשבה לרוברט אוונס: <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">שלך, שלי והאמת</span>. </p>
<p class="עימוד_running-txt">בקצה מסדרון צר היא פונה למסדרון נוסף. הבית הוא מבוך מרווח ומואר של קירות עץ מחורצים, צבועים בלבן בשילוב גוונים של זכוכית ים, והוא מסתיים בסלון מרווח, ששבעים אחוז מהקירות שלו עשויים מזכוכית. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"חכי כאן, ואני אלך לקרוא ל<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">גברת</span>," היא אומרת, ואפשר להבחין בנימה משועשעת מעט בקולה. היא פותחת את אחת מדלתות הזכוכית האחוריות ויוצאת לחצר. כאן הגן גדול ופרוע יותר מאשר בחצר הקדמית, ובאחד הצדדים קבועה בריכת שחייה קטנה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מנצלת את ההזדמנות כדי לעשות סיבוב איטי בסלון, עדיין תוססת ונרגשת, עם חיוך כל כך רחב על הפרצוף, עד שהלסת שלי מתחילה לכאוב. אני מניחה את החפצים שלי על שולחן סלוני נמוך מסיבי ראטאן ומשלבת את הזרועות כדי לא לגעת בשום דבר. כל סנטימטר של הקירות מכוסה ביצירות אמנות, המון עציצי צמחים תלויים מול החלונות, ויש גם צמחים נוספים בעציצי חרס על הרצפה. מאוורר עם להבי ראטאן מסתובב בעצלתיים בתקרה, ויש כאן המון ספרים – מרביתם עוסקים באדריכלות נוף ובגינון – שמונחים בערמות מבולגנות ומכסים כל משטח עץ עתיק שיש בשטח, חלקם פתוחים והפוכים, והשדרות שלהם סדוקות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">זה מקסים. אני כבר מתחילה לנסח בראש שלי את טיוטת התיאור של הסלון הזה. הבעיה היחידה היא שאני עדיין לא בטוחה שיש לי <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">סיבה</span> לתאר את זה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כי עד כה אין כאן שום דבר שרומז על כך שזה ביתה של מרגרט אייווס. אין צילומים של המשפחה המפורסמת שלה. אין גיליונות, חדשים או ישנים, של אחד מעשרות המגזינים והעיתונים. אין איור ממוסגר של בית אייווס המפואר, שגדלה בו בחוף קליפורניה, ועל אדן האח לא מונח אף אחד מפרסי הגראמי שקיבל בעלה המנוח. אין כאן שום דבר מוחשי שמקשר אותה אל מעצמת התקשורת שקרסה או אל השמחות והאסונות שהעיתונים המתחרים אהבו כל כך למנות ולקטלג כשמרגרט עדיין הייתה על גג העולם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הדלת נפתחת שוב, ואני מסתובבת כדי לעמוד מול ג'ודי, מנסה לאזור אומץ ולדרוש תשובות לשאלה מי בדיוק הזמינה אותי להעביר אחת־עשרה שעות בטיסה ועוד ארבעים וחמש דקות בנהיגה בקיה ריו שכורה כדי להגיע לפגישה הזו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל באותו רגע אני רואה את האישה שעומדת בחדר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הצטמקה בכמה סנטימטרים, עלתה קצת במשקל – הרוב שרירים, נדמה לי – והשיער שהיה פעם שחור כעורב הוא עכשיו תערובת של חום עכברי וכסף. </p>
<p class="עימוד_running-txt">נעלמו כל הזוהר ואצטלת הכסף וההשפעה, אבל הניצוץ הערמומי שבעיניה הכחולות זהה בדיוק לזה שראיתי בכל אחת מהתמונות שלה. הדבר החמקמק הזה שקשה לנקוב בשמו והפך אותה מ'יורשת של אימפריית עיתונות' ל'נסיכת עמודי השער'. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"שלום לך!" הלבביות בקולה של מרגרט מפתיעה אותי, ממש כשם שהפליאה אותי בשיחות הטלפוניות הקצרות שלנו בשבועות שקדמו לנסיעה הזו. "את בטח אליס." </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מסירה את כפפות הגינון שלה ושומטת אותן על זרוע כורסת הראטאן הלבנה הסמוכה, ואז היא פוסעת יחפה לעברי, מנגבת את ידיה בקַפְטָן שלגופה ומושיטה יד אחת ללחיצה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את היא," אני אומרת. כל משפט רהוט או אפילו <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">סביר</span> שאני מנסחת הוא לרוב כזה שאני מקלידה באיטיות ומשקיעה בו זמן. המשפטים שיוצאים ישירות מהפה שלי נשמעים בדרך כלל דומים יותר למשפט הזה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא צוחקת. "היה לי הרושם שזה כל העניין." </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לוחצת בחביבות את היד שלי, שומטת אותה ומסמנת לי בתנועת יד להתיישב. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, פשוט..." אני מתיישבת על הספה. היא מתיישבת בכורסה ממולי. "בדיוק ניסיתי לא לטפח תקוות גדולות מדי! לא הצלחתי. אני אף פעם לא מצליחה, אבל ממשיכה לנסות." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"באמת?" היא נשמעת משועשעת. "לי יש דווקא בעיה הפוכה. אני תמיד מצפה מאנשים לדברים הכי רעים." היא מבזיקה אליי חיוך. הוא גם מסנוור וגם עצוב. חיוך מֶסְצוּב. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הלחם המילים הזה, למשל, לא יהפוך בסוף למשפט שאקליד ואערוך, אבל אני פשוט רואה אותה, חבויה תחת קשתיות העיניים הזוהרות שלה: את האמת. האמת שמעולם לא שמענו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">איך היה להיוולד עם כפית זהב בפה ולאכול ממגש של כסף, לחיות בעולם של שחקנים שיכורים ששוחים בבגדיהם בבריכה המקורה, ושל פוליטיקאים שחותמים בלחיצת יד על הסכמים מעל שולחן האוכל העתיק שלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">איך היה להתאהב בכוכב רוקנרול אגדי, ואיך זה היה כשהוא השיב לה באהבה פראית. </p>
<p class="עימוד_indented-txt">וכמובן, <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">שאר</span> העניינים. השערורייה, הכת, המשפט, התאונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ולבסוף, לפני עשרים שנה, היעלמותה של מרגרט. </p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">מה</span> קרה, אבל גם: <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">למה</span>. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ולמה עכשיו, אחרי כל השנים, היא מסכימה לספר סוף־סוף אתהסיפור שלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הדלת שמאחורי מרגרט נפתחת בחריקה, וג'ודי נכנסת ובידיה דלי מלא לימונים. "תודה, ג'ודי," מרגרט קוראת בלי להסתובב אליה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ג'ודי נוהמת משהו. אני מתקשה אפילו <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">להתחיל</span> לנחש אם השתיים חברות, בנות זוג, מעסיקה ועובדת או יריבות מרות, שבמקרה הן גם שותפות לדירה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מרגרט משלבת רגל אחת על השנייה. "יש לך ציפורניים יפות," היא אומרת ומטה את סנטרה לעבר כפות הידיים שלי, ששלובות בחיקי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">רגע ההתקשרות הזה כמעט מסחרר אותי. "הן מלאכותיות." אני רוכנת קדימה כדי שהיא תוכל לסקור במבטה את הדפסי התות הקטנים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מוכנה להתערב שאת אדם שמשתדל למצוא יופי בכל דבר,"היא אומרת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואת לא?" אני שואלת, מסוקרנת מהחיוך הרך והעגום שמבליחעל שפתיה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מושכת בהיסוס בכתפיה, תנועה שפירושה: <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">אני לא יודעת</span>, ואולי בעצם: <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">השאלה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. </span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ואז, כיאות לבת משפחת אייווס, היא משנה בפתאומיות את נושא השיחה: "אז איך בדיוק נעשה את זה?<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6"> אם</span> אני אסכים לעשות את זה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני לא נותנת ל"אם" להוציא לי את הרוח מהמפרשים. אני יודעת שהיא עדיין לא משוכנעת בכל מאת האחוזים, ואני לא מאשימה אותה. "איך שתרצי," אני מבטיחה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא זוקפת גבה אחת. "ואם ארצה לעשות את זה כמו שעושים את זה בדרך כלל?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז ככה," אני עונה, "עד כה לא ממש עבדתי על דבר כזה. אני כותבת בדרך כלל כתבות נושא וכתבות דיוקן. אני מעבירה כמה ימים או כמה שבועות בחברת האדם שאני כותבת עליו, ואחרי זה כותבת את הרשמים שלי, בתוספת כמה בדיחות, מנקודת המבט של 'אדם מבחוץ שמציץ פנימה'. הפעם זה יהיה שונה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הפעם המטרה תהיה לבטא את החוויה<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6"> שלך</span> בכתב. 'מישהו מבפנים שמביט החוצה'. יידרש הרבה יותר זמן, לפחות כמה חודשים, רק לערוך את התחקיר הראשון שיאפשר לי לכתוב טיוטה ולהבין מה חסר לי. אני אשכור דירה בקרבת מקום, ויהיה לנו סדר יום, שעות קבועות שנשב לשוחח בהן, אבל גם שעות שבהן אלווה אותך." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"תלווי אותי?" היא חוזרת על המילים בנימה מהורהרת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתלווה אלייך בחיי היומיום שלך," אני מבהירה. "אראה מה את מגדלת בגינה שלך, עם מי את מבלה את הזמן, אשב איתך ועם ג'ודי ועם חברים נוספים שיש לכן בעיירה." </p>
<p class="עימוד_running-txt">מרגרט זוקפת את הסנטר ועוצמת את עיניה בפרץ צחוק מהיר ובוטה. "תעשי לי טובה ותגידי את זה שוב כשהיא תחזור לכאן." </p>
<p class="עימוד_running-txt">עוברות שניות ספורות, וג'ודי נכנסת לחדר בסערה עם שתי כוסות לימונדה ומניחה את שתיהן בחבטה על השולחן הסלוני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תודה, ג'ודי," אני אומרת, נחושה בדעתי לקנות את ליבה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא חוזרת על עקבותיה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בלעדייך הייתי מתה," מרגרט קוראת אחריה בנימה מלגלגת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ידוע לי," ג'ודי צועקת ונעלמת בפתח הדלת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני לוגמת מהלימונדה לגימה קטנה, שהופכת ללגימה גדולה, כי המשקה מדהים, קר ורענן, עם קרעי עלי נענע שמסתחררים סביב קוביות הקרח. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מניחה את הכוס ומכריחה את עצמי לחזור אל העניין שלשמו התכנסנו כאן. "תראי, יש המון עיתונאים הרבה יותר מנוסים שתוכלי לעבוד איתם. יש מאות אנשים שהיו מוכנים לדחוף אותי מתחת לגלגלים של אוטובוס כדי לקבל את העבודה הזאת, ואם לומר את האמת, אני מבינה למה." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מטריד," מרגרט אומרת. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה שאני רוצה לומר זה שאם את מוכנה לספר את הסיפור שלך, מגיע לך שיספרו אותו בדיוק כמו שאת רוצה, כי הוא צריך להיות הסיפור שלך, ולא של אף אחד אחר. ודבר כזה יכול להתאפשר רק אם עושים אותו עם אדם שבוטחים בו בכל מאת האחוזים. אבל אני מבטיחה לך שאם תרצי בסוף שנכתוב את הספר הזה יחד,<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6"> הקול שלך</span> יהיה במרכז. זה מה שעומד בראש סדר העדיפויות שלי. לוודא שזה יהיה הסיפור שלך." </p>
<p class="עימוד_running-txt">החיוך שלה מתעמעם, ופניה מרצינות. הקמטים שבזוויות עיניה ופיה מעמיקים, הוכחה לכך שחייתה חיים שלמים. לא רק שלושים ושלוש השנים הראשונות שבהן הייתה חשופה לעיני הציבור, אלא גם שלושים השנים הנוספות, שהסתגרה בהן בביתה, ועשרים השנים שחלפו מאז נעלמה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואם..." היא אומרת באיטיות, "אם זה לא מה שאני רוצה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מנידה את ראשי. "אני לא בטוחה שאני מבינה את כוונתך." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואם אני לא רוצה שזו תהיה הגרסה שלי לסיפור?" היא שואלת. "ואם אני רוצה את כל האמת הנוראה? ואם נמאס לי לחיות עם הגרסה שלי לאירועים, שבה אני תמיד הגיבורה, ואני רוצה לשבת ולראות את הדברים בכתב, לשם שינוי?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">השאלה שלה מפתיעה אותי. אני דווקא רגילה לצורך להרגיע את המרואיינים ולהבטיח להם שאני לא מתכוונת לסלף את דבריהם וליצור בסופו של דבר כתבה ביקורתית ואכזרית. שאני <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">רוצה </span>לראות את התמונה המלאה, לראות את החלקים האנושיים בהם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">מרגרט שוב זוקפת גבה למראה ההיסוס שלי. "זאת בעיה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני זזה אל קצה הספה. "זה יהיה איך ש<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">את</span> רוצה לספר את זה," אני חוזרת. "אם זה מה שאת רוצה, זה מה שנעשה." </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא שוקלת את דבריי במשך רגע ארוך. "עוד שאלה אחת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"תשאלי כל שאלה שאת רוצה." היא יכולה לבקש ממני לספר על רגעי הסקס הכי מביכים שלי, ואני אפרט הכול ברגע זה. אני צריכה שהיא תבין שאיתי לא יאונה לה כל רע. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא שוב זוקפת גבה אפורה בשובבות. "את תמיד כל כך עליזה?״ </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני נושפת את האוויר באיטיות. העבודה הזאת חשובה מכדי לזרוק לה איזשהו שקר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן," אני עונה. "תמיד." </p>
<p class="עימוד_running-txt">את הצחקוק שלה קוטע צליל שנשמע כמו רוח שנושבת בפעמוני זכוכית. מרגרט מעיפה מבט אל שעון העץ הדהוי שניצב על אדן האח נטול פרסי הגראמי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הפגישה של השעה שתיים." היא קמה על רגליה. "נתת לי הרבה דברים לחשוב עליהם, אליס סקוט." </p>
<p class="עימוד_running-txt">גם אני קופצת על רגליי ולוקחת את המחברת שלא השתמשתי בה ואת מכשיר ההקלטה. "בכל מקרה," אני עונה, "תודה רבה. ברצינות." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"על <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">מה</span>?" היא שואלת בתמיהה כנה כשהיא מתחילה להוביל אותי בחזרה במבוך המסדרונות. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"על היום," אני אומרת. "על זה שנתת לי הזדמנות. על זה שסוף־סוף אוכל לספר לאימא שלי על משהו שקשור לעבודה שלי, והיא לא תגיב בעיניים מזוגגות משעמום." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא מובטח," היא מזכירה לי כשאנחנו מגיעות אל דלת הכניסה. "אל תגידי לי תודה על זה. כל אדם זכאי שייתנו לו הזדמנות. ועדיין יש לי עוד כמה ציפורים על העץ. נראה איזו ציפור תיפול לי ליד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני בהחלט מבינה, אבל..." המילים גוועות על לשוני כשהיא פותחת את הדלת הצבועה בוורוד בוהק, ואני קולטת כמה טעיתי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לא ממש הבנתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האדם שהיא קבעה להיפגש איתו בשתיים עומד על המדרגה העליונה, לבוש במכנסיים אפורים ובחולצת טריקו לבנה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל לא הבגדים שלו הם הסיבה לכך שרוחי נופלת והדם אוזל מפניי –אם כי עצם הרעיון ללבוש מכנסיים ארוכים במזג אוויר כזה בהחלט נראה לי תמוה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הסיבה היא הגבר שלובש אותם. הגבר המגושם במקצת, בעל העיניים הכהות והאף הנשרי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הֵיידֶן אנדרסון. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אם לפני ארבע שנים מישהו היה אומר "היידן אנדרסון, כתב המוזיקה", זה היה תיאור סביר. אבל אם הוא עדיין היה כתב מוזיקה, לא הייתי מכירה את שמו ובטח שלא הייתי יודעת איך הוא נראה. יש לי זיכרון לא רע, אבל אני בדרך כלל לא רגילה ללמוד בעל־פה את שמות הכתבים במגזין 'רולינג סטון'. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הבעיה היא... </p>
<p class="עימוד_running-txt">שהוא כבר לא היידן אנדרסון, כתב המוזיקה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עכשיו הוא היידן אנדרסון, הביוגרף חתן הפּוליצֶר. מחבר הביוגרפיה הארוכה, המפורטת וקורעת הלב של הזמר שמזוהה כל כך עם הרוח האמריקאית, שלקה בדמנציה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עכשיו הוא היידן אנדרסון שמרגרט זה עתה כינתה "עוד ציפור על העץ". ציפור יותר מצליחה, יותר ידועה, יותר<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6"> הכול</span>. </p>
<p class="עימוד_running-txt">העיניים הכהות שלו נודדות ממני (בהבעת פנים חתומה, הוא לא מזהה אותי, ולמה שיזהה? אני לא ציפור מרשימה במיוחד) אל מרגרט (שאליה הוא קצת פחות אדיש, אבל רק קצת), והוא אומר בקול עבה ונמוך: "הקדמתי?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הגעת בדיוק בזמן," מרגרט עונה בלבביות. "אליס בדיוק הולכת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי מתארת את הבעת פניו של היידן כהתגלמות ברורה של המשפט <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">מי זאת בכלל אליס?</span> כאילו כבר שכח שיש אדם נוסף שעומד ממש מולו, או לא הבחין כלל בקיומי גם קודם, כשהמבטים שלנו נפגשו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי!" אני מצליחה להשתלט איכשהו על האיברים הפנימיים שלי כדי שהלב יתחיל לשאוב שוב דם והריאות יספחו חמצן ואוכל להושיט את היד ללחיצה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא מרים את ידו לאט, כאילו הוא מעוניין במידע נוסף לפני שיסכים למגע גופני. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בדיוק עמדתי ללכת," אני מבטיחה, ונראה שהמשפט הזה עושה את שלו, כי לבסוף היד הגדולה מאוד, החמה מאוד והיבשה מאוד עוטפת את כף היד שלי, מנענעת אותה פעם אחת ונשמטת לצד גופו. </p>
<p class="עימוד_running-txt">אני מסובבת את הראש אל מרגרט, אומרת "תודה שוב," וממהרת לצאת אל השביל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אהיה בקשר," היא אומרת לי, ואני מאלצת את עצמי לחייך, כאילו הלב שלי לא נשבר קצת, ואני <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-6">לא</span> על סף דמעות בגלל שיש סיכוי של תשעים ותשעה אחוז שלא אזכה בעבודת החלומות שלי. </p>

</div>



			

ספר מודפס

מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 74.24 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות