המורדים מראלי 3 חסרי מעצורים בתיכון ראלי

קאלי הארט
הסיום הסוחף לטרילוגיית הנוער המצליחה. סילבר פריסי, גיבורה עוצמתית, מגלה שגם אחרי שהאויב הגדול מאחוריה, החיים בעיירה ראלי רחוקים מלהיות פשוטים. השחיתות, הכאב והפחד עדיין נוכחים, והמאבק על חופש, צדק ואהבה לא נגמר. אלכס מורטי, הגיבור הכובש, ממשיך להילחם על מקומו בעולם – ועל הלב של סילבר – גם כשהכול נראה אבוד.

הספר השלישי בטרילוגיית ”המורדים מראלי” מביא רכבת הרים רגשית של הפכים שנמשכים, אהבה כנגד כל הסיכויים, ונחישות שלא להישבר. קאלי הראט, סופרת רבי־המכר, מגישה סיום עוצמתי ומרגש לסאגה של סילבר ואלכס, שמומלץ במיוחד לחובבי רומנים אפלים, דרמות תיכוניסטיות ודמויות בלתי נשכחות.

תגיות: רומנטיקה אפלה,רומנטיקה מרגשת,רומנטיקה עכשווית,בריונות,רומנטיקה בעיירה קטנה,רומנטיקה בתיכון
שם: המורדים מראלי 3 חסרי מעצורים בתיכון ראלי
מחבר/ת: קאלי הארט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 012193287
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="SHEM-PEREK" lang="he-IL"><span class="kot-perek _idGenCharOverride-2" lang="">1  </span><span class="tat-perek _idGenCharOverride-3" lang="">סילבר</span></h1>
			<p class="NO-HAZAHA" lang="he-IL">אשמה היא מפלצת בלתי צפויה. היא לא מתנהגת כמו שמניחים שתעשה. כשקייסי וינטרס עוד הייתה המלכה הבלתי מעורערת של תיכון ראלי ואני עדיין לא גורשתי מהסיירנס, היא עודדה אותנו להפיץ סביבנו שנאה ממש כמוה. ככל שהיינו מרושעות ויהירות יותר, ככל שביססנו את השלטון שלנו על השכבות הנמוכות יותר בקרב התלמידים, ככה קייסי הייתה מרוצה יותר. המרדף אחרי האישור שלה היה עבודה במשרה מלאה, שהצריכה מחויבות ונחישות שרוב תלמידי התיכון לא מכירים. אבל אני אף פעם לא הייתי מרושעת או גועלית כמו זן.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">כטיפוס תחרותי, זן תמיד הייתה מוכנה לקחת את הדברים צעד אחד רחוק מדי. הגיע לה להיות המועדפת על קייסי, אבל זה לא קרה. אני צחקתי מהבדיחות, מלמלתי הערות ציניות בכל פעם שקייסי דרבנה אותי לרדת על מישהו והקפדתי ללעוג לבנות בנבחרת העידוד בכל פעם שאחת מהן טעתה במשהו. במבט לאחור, הייתי ממש ג׳ון לנון לעומת זן, שהייתה התגלמות של מועמר קדאפי, אבל זה לא שינה דבר. קייסי העדיפה אותי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אף פעם לא הרגשתי אשמה בגלל הדברים המרושעים שלקחתי בהם חלק תחת שלטון האימה של קייסי. זה קרה רק הרבה זמן אחר כך, כשג׳ייק והחברים המניאקים שלו תפסו אותי ופגעו בי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אבל הבוקר אני חנוקה מרוב אשמה. לא עשיתי שום דבר רע. לא השארתי במיטה שלי גוף מזויף שעשוי מכריות גבשושיות ופאה והתגנבתי מהבית באמצע הלילה. אימא ומקס בטורונטו בששת השבועות הבאים, בביקור אצל דודה שרה. אבא הרשה לי להישאר בדירה של אלכס. אני לא צריכה להיות בבית עד הצהריים אבל... <span class="bold" lang="">זה בוקר חג המולד</span>. כשאני מתעוררת במיטה של אלכס, מעורפלת מאושר והנאה, אני מרגישה שהפרתי איזה כלל.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">את הערב הקודם העברנו עם אבא, קישטנו את כל הבית, הנחנו את המתנות ליד האח, חילצנו קישוטים מהפה של ניפר ושתינו ליקר ביצים, אבל עדיין לא נעים לי לחשוב שאבא שלי יתעורר הבוקר בבית ריק בפעם הראשונה בעשרים ומשהו שנים. זה נראה לי לא בסדר.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">השמש מציצה מהחלון שליד המיטה, שוטפת את גופי באור חורפי וקריר. עדיין מוקדם, השמש בדיוק זרחה. אם נקום ונתלבש עכשיו, עדיין נספיק להגיע אל הבית לפני שאבא יסיים את מקלחת הבוקר שלו. אבל אלוהים יודע מה אלכס יגיד כשיצטרך לעזוב את המיטה החמה והנוחה. ידו מתהדקת סביבי מתוך רפלקס, הגוף שלו חם כמו כבשן והחזה הקשה והחלק שלו מתרומם וצונח תחת ראשי כשאני מכורבלת לצידו. בחמש־עשרה הדקות האחרונות רפרפתי בקצות האצבעות על קווי הקעקועים שמכסים את פלג גופו העליון ומתפשטים על זרועותיו והתרשמתי מהעבודה המורכבת והיפה, והוא אפילו לא זז. ברגע שאלסנדרו מורטי מאבד את ההכרה, מעט מאוד דברים יכולים להעיר אותו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מנצלת את ההזדמנות להתבונן בו. בדרך כלל אני זהירה כשאני מרשה לעצמי לבהות בפניו היפות כמו יצירת אומנות. כשהוא ער, הוא רגיש מאוד לתחושה שמסתכלים עליו. הוא יודע בדיוק מתי זה קורה, ואין לו בעיה לנזוף בי כשהוא קולט שאני מתבוננת בו. הרבה פעמים אני עושה את זה בלי לדעת — מעיפה אליו מבט צדדי כדי לראות איזו הבעה יש לו או כדי לבחון את המבט בעיניו — ואז מתמלאת מבוכה כשהוא מרים גבה ומפנה אליי את הפנים בחיוך לגלגני.</p>
			<p class="text" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">“את צמאה, ארג׳נטו? צריכה</span><span class="bold" lang=""> משהו שישביע את התיאבון שלך?״</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני רועדת כשאני נזכרת בהצעה הזאת. אני <span class="bold" lang="">תמיד</span> צריכה אותו. אני תמיד רוצה אותו, את הידיים שלו על מותניי, מעסות לי חזק את השדיים, את הלשון החדה והמטונפת שלו בין הרגליים שלי...</p>
			<p class="text" lang="he-IL">רגעים כאלה, כשאלכס ישן ואטום אל העולם, הם ההזדמנויות היחידות שלי לזלול אותו במבטים בלי להתמודד עם המבוכה האיומה, אז אני מסתערת עליהן בשמחה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הריסים שלו ארוכים כל כך, שחורים כמו דיו ומעוקלים בצורה מושלמת. הם נראים כאילו צוירו ביד אחד־אחד. הגומה העמוקה לא נראית עכשיו על הלחי שלו. הפה שלו, הכלי שהוא עושה בו הכי הרבה שימוש כשהוא רוצה להביע את השעשוע שלו בחיוך הלגלגני המעצבן הזה, רגוע עכשיו, ושפתיו המלאות מפושקות מעט. השקע מעל שפתו העליונה עמוק כל כך, שאין־ספור נשים ודאי קינאו בו מאז שהיה מבוגר מספיק כדי שיבחינו בקיומו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלוהים, איך שהן מבחינות בקיומו. הוא לא מנצל את זה ואפילו לא ממש מודע לזה, אבל האמת היא שאלכס מסובב ראשים של נשים בכל מקום שהוא נמצא בו. בסופרמרקט, בתחנת דלק, בתור לפופקורן בקולנוע. אפילו בתיכון אני קולטת לפעמים שעיניהן של המורות עוקבות אחריו מעצמן כשהוא הולך במסדרון או חוצה את הקפטריה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא סקסי בטירוף. יש לו יופי מחוספס, קיצוני ומסוכן שמדליק אנשים ומפחיד אותם בו־זמנית. ואיכשהו, <span class="bold" lang="">אני</span> זאת שהוא בחר שתהיה שלו. לא ממש ברור לי למה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הדופק שלו פועם בקצב בשקע צווארו והעור המקועקע והמסוקס שלו מתרומם וצונח. האף שלו, ישר כמו חץ ובפרופורציה מושלמת לשאר הפנים, מתעקם מעט כשהוא בולע ומפנה אליי את הפנים מתוך שינה. כאילו הוא מרגיש שאני בוחנת את החלקים הנפרדים שמרכיבים אותו, ומנסה לתת לי זווית טובה יותר.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלוהים. איך הסתבכתי כל כך עם הבחור הזה? אני מנסה להיות הכי קוּלית שאני יכולה לידו, אבל אני בטוחה שהוא לא מאמין להעמדת הפנים שלי. אני מכורה לו. אובססיבית. לא התכוונתי להיות מישהי כזאת שמאבדת את הראש בגלל אהבה בתיכון, אבל אני מגלה שאני מתפרקת יותר ויותר בכל יום שעובר. אם מישהו היה מבקש ממני למצוא את החוטים שבהם אני נגמרת ואלכס מתחיל, באמת שלא הייתי מצליחה. אני כבר ארוגה מדי לתוכו. אני אבודה בעיניו הכהות, בצרידות בקולו, בידיו המחוספסות כמו הידיים שלי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני דוממת לגמרי כשהנשימה שלו נעצרת. מוזר שאפשר לדעת מתי מישהו מתעורר וההכרה מציפה אותו שוב, גם אם המראה החיצוני שלו לא משתנה. אלכס נראה כאילו הוא עדיין ישן, העפעפיים שלו סגורים, פניו רגועות ורפויות, אבל הוא ער. אני <span class="bold" lang="">מרגישה</span> אותו שם, כאילו התשובה לשאלה ששאלתי הרבה מאוד זמן מבקשת להגיע אליי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מכינה את עצמי להערה העוקצנית שעומדת להיפלט לו מהפה. הוא יורד עליי בכל הזדמנות, במיוחד אם הוא תופס אותי מזילה עליו ריר. שניות עוברות, ואז דקה. אבל אלכס נשאר שקט. אני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי והוא דווקא לא ער, אבל אז העפעפיים שלו נפקחים לאט. עיניו הכהות העמוקות מסתכלות בעיניי, והנשימה נעצרת לי בגרון. הוא לא מחייך. לא אומר מילה. הוא נועץ בי מבט בעוצמה של אלף שמשות בוערות, סקרן ובוחן. ההבעה שלו נועזת, ואני חייבת לחשל את עצמי בפעם המיליון מאז שהכרנו, לאלץ את עצמי לא להסיט את המבט. פאק, הוא כל כך רציני. המבט הבוחן שלו אוכל אותי חיה, מפשיט אותי וגוזל ממני את יכולת הדיבור.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">סדיני הכותנה הנקיים מלחששים כשאלכס מפנה אליי את גופו בשכיבה על הצד, מחליק על הכרית עד שהמצח שלו מונח במרחק סנטימטר ממצחי. הוא עדיין לא אומר כלום. אנחנו שוכבים בפנינו זה אל זה, בתי החזה של שנינו מתרוממים וצונחים, הלבבות שלנו פועמים בתיאום, לכודים בתחרות מוזרה של נעיצת מבטים שהיא מאיימת ומספקת בעת ובעונה אחת. אני מתה מצמא, ואלכס הוא כוס מים קרים. אני עולה באש, והוא המבול שמכבה את הלהבות. אני נופלת במהירות, בכוח, מאבדת שליטה בצורה מסוכנת, ואלכס הוא זה ששולח אליי ידיים ותופס אותי. הבחור הזה, שבשביל רבים הוא אף אחד, הוא <span class="bold" lang="">הכול</span> בשבילי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">פתאום אני כבר לא יכולה לשאת את השתיקה. אבא יוכל לשרוד את ארוחת הבוקר בלעדינו. אני חייבת את אלכס. אני חייבת לספוג אותו לתוכי איכשהו. לכל הפחות, אני חייבת להיצמד אליו ולהרגיש את קצב הלב שלו מאיץ. אנחנו זזים באותו זמן, חולקים את אותה מחשבה, זקוקים לאותו הדבר. הפה שלו נצמד אל פי, ואני מרגישה כאילו הנשמה פרצה מגופי ומתעופפת בחופשיות. השפתיים שלו נלחצות אל שפתיי, לא קשוחות אלא יציבות ועקשניות, והוא פולט מהאף נשיפה ארוכה וחמה ונאנח בשקט. הגופים שלנו נמשכים זה אל זה, מצמצמים את המרווח הקטן בינינו, והוא מחליק סביבי את זרועו הפנויה ומושך אותי אליו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא לא כמו בנים אחרים בגילנו. הם עדיין נמצאים בתהליך המעבר אל הגבריות. הגופים שלהם אולי כבר התמלאו וסיימו את גיל ההתבגרות, אבל כאנשים הם עדיין מוצפים בבלבול וחוסר ביטחון, מנסים להחליט איזה תפקיד יגלמו בתיאטרון החיים שלהם.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס לא מבולבל. הוא מכיר את עצמו. הוא מרגיש בטוח בעורו היפהפה. כשהוא מחבק אותי כמו עכשיו, מנשק אותי כמו עכשיו, הוא כל כך בטוח בעצמו שאין שום מקום לספק. אני שייכת לו. הוא תבע עליי בעלות, ואין לו כוונה לוותר עליה. לעולם.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מפשק את שפתיי ומחליק את הלשון שלו פנימה. לא אכפת לו בכלל שאף אחד מאיתנו עוד לא צחצח שיניים. המיטה כאילו נוטה, שוקעת הצידה, והראש שלי מאבד אחיזה במציאות. רק הוא יכול להוציא אותי מאיזון ככה, כשאני פאקינג במצב מאוזן.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא כורך אצבעות בשערי, מערסל את הפנים שלי בידיו ומצמיד את האגן אל האגן שלי. כל הקרירות שאולי הצלחתי להקרין עד עכשיו מתעופפת דרך החלון. זקפת הבוקר שלו היא באמת דבר מפואר. אני חייבת שהוא ינעץ אותה עמוק בתוכי. אם לא לשם זה הולך, ראשים יעופו פה...</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מושכת את השמיכה למטה, מחליקה את היד על צד גופו של אלכס ומתענגת על התנועה המהממת בשרירים שלו מתחת לעור כשאני מלטפת אותו בין השכמות. משם הדרך קצרה לעורף שלו. אני נועצת ציפורניים בעורו, נהנית מעקצוץ השיער שגולח לא מזמן, ואלכס גונח אל הפה שלי בקוצר נשימה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“פאק, <span class="bold" lang="">ארג׳נטו</span>. בטוחה שאת רוצה לעשות את זה כל כך מוקדם בבוקר? את תסתבכי בצרות.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">זה נשמע כל כך טוב. מניסיון העבר למדתי שצרות עם אלכס תמיד מסתיימות באורגזמה או שלוש — כאלה שממיסות את המוח ומשאירות אותך רפויה ומסופקת. אני צוחקת ונושכת את שפתי התחתונה. “ואם אני אוהבת להסתבך בצרות?״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס מחייך ומקשית את גבו כמו חתול כשאני מגרדת שוב את החלק האחורי של הראש שלו. הוא תמיד מגיב ככה כשאני עושה את זה. הוא לא שולט בתגובה הזאת. עיניו הכהות כמו בריכות חשוכות מתגלגלות לאחור כשהוא מטה את הסנטר למעלה, חושף את צווארו הארוך, ואני צריכה לעצור את עצמי שלא לנעוץ שיניים בשקע שבין הכתף והצוואר שלו. כמוני, גם אלסנדרו שלי לא מתנגד לקצת כאב פה ושם. אני בטוחה שהוא היה נהנה אם הייתי נועצת את הניבים בעורק הראשי שלו, אבל אנחנו יוצאים בקרוב לפגוש את אבא שלי, ויש לו עיני נץ של לוחם ותיק. הוא יזהה היקי ממרחק קילומטר.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">היד של אלכס נשלחת משום מקום, אוחזת לי במפרק כף היד ומרימה אותה גבוה מעל הראש שלי. העיניים שלו נפקחות לאט, נודדות על פניי, ובסופו של דבר מבטו נעצר על השפתיים שלי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“התעוררת חוצפנית, <span class="bold" lang="">דולצ׳צה</span>. זהירות, אני יכול להתרגל לזה.״ בתוך שבריר שנייה הוא הופך אותי על הגב, מושך אותי מהקיר הקר עד שגופי מונח באמצע המיטה והוא מתנשא ממש מעליי. הזרוע ששכבתי עליה משנה תנוחה, ידי האחרת מצטרפת לזאת שכבר מעל הראש שלי, ואלכס מוריד את הראש וטומן אותו בצוואר שלי. מתברר <span class="bold" lang="">שלו</span> אין שום בעיה להשתמש בשיניים באזורים בגוף <span class="bold" lang="">שלי</span> שאבא שלי בטח יראה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“אלכס! <span class="bold" lang="">אלכס!</span>״ אני מתנשמת, מסננת את המילים בקושי, מתפתלת תחת המשקל המספק של גופו הצמוד אליי, אבל אני רק מחמירה את המצב. ככל שאתפתל הוא רק יידלק יותר. אין סיכוי שהוא לא ישאיר עליי סימן כשאני מגיבה ככה. היו זמנים שבהם המחשבה הזאת הייתה מפחידה אותי עד מוות. להיות מוצמדת למזרן, בידיים משוכות מעל הראש, כבולות, כשאין לי שום דרך להשתחרר? הגוף שלי היה מאלץ אותי לברוח משם, כשהזיכרונות מפניו הלהוטות של ג׳ייקוב ויבינג היו תוקפים אותי מכל כיוון.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אבל אלכס הוא לא ג׳ייק. הוא לא דומה בכלום לחארות החולים, המעוותים והמרושעים שכלאו אותי בחדר האמבטיה ההוא. מילה אחת שלי — <span class="bold" lang="">עצור</span> — והוא יעצור. הוא יהיה בצד השני של החדר עוד לפני שאספיק לקלוט שהוא שחרר אותי. אני משתפת פעולה עם ההתנהגות הקשוחה של אלכס כי ברור לי מעל לכל ספק שהוא לעולם לא יפגע בי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“אני פאקינג רוצה לאכול אותך,״ הוא ממלמל אל השיער שלי. “אני רוצה לטרוף את כולך. יש לך פאקינג טעם של סוכר. אני רק רוצה עוד...״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מתנשפת במהירות, מסתובבת אליו ומחככת את השדיים בחזה שלו, מוכנה לתת לו עוד ממני. הבד הדק של החולצה שהוא נתן לי לישון בה אתמול בלילה מתחכך לי בפטמות והן מתקשות כל כך עד שזה ממש מכאיב, והדמיון שלי מתחיל להשתולל. אני מדמיינת אותו מלקק ומוצץ אותן. אני כבר רואה את ההבזק הלבן של שיניו כשהוא מכניס אותן לפה ונושך עד שאני צועקת את שמו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס מתנתק ממני ופולט צחוק אפל. “את רוצה שאני אזיין אותך, סילבר פריסי.״ זאת לא שאלה אמיתית. הוא יודע שזאת האמת בדיוק כמוני. מכנסי הטרנינג האפורים שלו תלויים נמוך, חושפים את עצמות אגן הירכיים ואת ה־V המטריף שיורד נמוך יותר, אל בין רגליו. מראה השרירים המתוחים בחזה ובבטן שלו הוא הקש האחרון. אי אפשר לשאת כל כך הרבה התגרויות בלי לאבד את השפיות. אני מניחה את כפות הרגליים על המזרן, מכופפת את ברכיי ותופסת אותו בכוח בין הירכיים, מתחננת בלי מילים שהוא יתלוש מעליי את המכנסיים הקצרים וייכנס אליי כבר.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">כאב חד עובר בצד הגוף שלי, הצלעות שלי, שעדיין שבורות, מוחות בתוקף נגד כל התנועות, אבל התחושה הלא נוחה לא משתווה בעוצמתה להנאה שמחכה ממש מעבר לפינה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">החבורות שעדיין מכסות לי את הגוף כמו פרחים מורבידיים הן תזכורת קודרת ומכוערת לטראומה, אבל נראה שאלכס לא רואה אותן בכלל. הוא בוהה בי בעיניים פעורות וסקרניות, כאילו אני הדבר הכי יפה שהוא ראה אי פעם. הוא מתיישב על העקבים, הברכיים שלו משני צידי גופי, תוחב את האצבעות מתחת לרצועת המותניים של מכנסיי וכמעט נותן לי את מה שאני כל כך צריכה. הזקפה שלו מותחת את בד המכנסיים כך שראש הזין שלו מצטייר בצורה מושלמת, ואני שולחת יד, עומדת לסגור אותה סביבו ו —</p>
			<p class="text" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">בום! בום! בום!</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL">שלוש דפיקות חזקות מהדהדות בדירה וחוזרות מהקירות. אלכס מרים את ראשו במהירות ומסתכל מעבר לכתף. המצח שלו מתקמט לנוכח ההפרעה. “שבע בבוקר בחג המולד? את בטוחה שזה היה בסדר מצד אבא שלך שישנת פה?״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מהנהנת, והצורך עדיין פועם במערכת העצבים שלי כשאני מחכה שידיו יחזרו אל רצועת המותניים של המכנסיים שלי. “היית שם כששאלתי אותו.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס נוהם. “אז מי שזה לא יהיה יכול ללכת להזדיין.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">בדרך כלל אני קול ההיגיון. השעה מוקדמת, אז אולי זה חשוב. אולי זה הנרי, השכן מלמטה, שצריך גישה לארון החשמל או משהו. אולי אימא שלי גילתה איפה אני ופאקינג השתוללה. אבל היום לא אכפת לי מהדברים האלה. לא אכפת לי מי דופק על הדלת או מה הוא רוצה. אלכס עמד להוריד ממני את הבגדים ולזיין אותי, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי...</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא אוחז לי במכנסיים, מפשיל אותם על ירכיי, ואני מייללת מרוב ציפייה. אלוהים, מתי נהייתי נזקקת כל כך? הכול בגללו. עם כל אחד אחר בטח עוד הייתי בשלב של להחזיק ידיים, אבל עם אלכס אין לי שום אפשרות לשלוט בעצמי. הגוף שלי צריך אותו כמו שנרקומן צריך את המנה הבאה. אני כבר לא זוכרת מה זה ריסון.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“את רטובה בשבילי, <span class="bold" lang="">דולצ׳צה?</span> את חושבת שמגיע לך להרגיש את הלשון שלי על הדגדגן?״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">חום עולה בפניי, יורד במורד הגוף ומתפשט לי בין הרגליים. פאקינג שיט. כמה מילים ומבט חודר ואני מוכנה להתפוצץ.</p>
			<p class="text" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">בום בום בום!</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">“אלכס! תפתח</span><span class="bold" lang=""> את הדלת. זאת מייב!״</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL">מייב? מה נסגר? פעמוני אזהרה מצלצלים לי בראש כשאני שומעת את השם. פאק, <span class="bold" lang="">צפירות</span> אזהרה ממלאות לי את הראש. עובדות סוציאליות לא עובדות בחג הכי חשוב בשנה. לפחות ככה אני מניחה. אבא תמיד מתלונן על עובדי ציבור ואומר שקשה לתפוס אותם גם בשעות עבודה רגילות. היום חג המולד. מייב אמורה לבלות עם המשפחה שלה. הבהלה ששמעתי בקולה דרך שלושה קירות לא מוצאת חן בעיניי. היא מעלה בי מחשבות מודאגות.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">צמרמורת לא נעימה עוברת לי בגב. “אל תפתח.״ אני תופסת את אלכס חזק יותר בין רגליי ומחזיקה אותו במקומו. “היא לא יכולה להופיע כאן מתי שבא לה. מותר לך לקבל פרטיות, נכון? ולי לא מגיע להיות איתך קצת בלי הפרעות?״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני נשמעת כמו כלבה קטנונית שמייללת שהחבר שלה לא נותן לה מספיק תשומת לב, אבל זה לא מה שקורה כאן. מייב הגנה על אלכס בלא מעט הזדמנויות. היא עמדה לצידו בפעם הראשונה שראיתי אותו במסדרון מחוץ למשרד של דראוור. היא הסדירה את העובדה שהוא קטין שחי לבדו, אף על פי שהוא עדיין היה אמור להיות בהשגחתו של מונטי. בלעדיה, אלכס בחיים לא היה משיג את הדירה הזאת. והיא הבטיחה לעזור לאלכס בתיק המשמורת על בן. מה גם שאם היא לא הייתה מתייצבת לצידו בבית המשפט אחרי שהוא ירה בג׳ייק, סביר להניח שהוא עדיין היה בכלא. אלכס כל הזמן יורד עליה, אבל אני יודעת שהוא מעריך אותה. וגם אני. אני חושבת שהיא אלופה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני לא רוצה שהוא יפתח את הדלת כי משהו <span class="bold" lang="">רע</span> מחכה מאחוריה. וברגע שניתן לו להיכנס, לא נוכל יותר להשאיר את זה בחוץ. נדיר שיש לי תחושות בטן לגבי דברים, אבל הפעם זה שונה. הפחד סוגר עליי. זאת תחושה מטרידה מהסוג שמכביד על הכתפיים רגע לפני שמשהו הורס את כל מה שיקר לך, וגם אותך עצמך.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“פריסי הקטנה והחמדנית. אל תדאגי. הייתי ילד טוב. לא עברתי על שום חוק. לפחות עד כמה שידוע לי.״ הוא מחייך, ועיניו הכהות נוצצות בשעשוע כמו גחלים של אש. “לפעמים מתברר שדברים ממש מוזרים הם לא חוקיים. אני אבדוק מה היא רוצה ואיפטר ממנה. האישה הזאת עקשנית בטירוף. אם היא תחשוב שאני בבית היא לא —״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“<span class="bold" lang="">אלכס! אני לא צוחקת</span><span class="bold" lang=""> איתך! אתה צריך לפתוח את הדלת עכשיו!</span>״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס מטה את ראשו הצידה כך ששיער כהה מכסה את עיניו, וההבעה שלו קודרת. “<span class="bold" lang="">אמרתי לך</span>.״ הוא יורד ממני, והפחד הקר נועץ את טפריו עמוק יותר. אני רוצה לתפוס אותו <span class="bold" lang="">ולהכריח</span> אותו להישאר. כשאנחנו סגורים כאן בבועה שלנו, כל הטירוף שבחוץ לא יכול להשפיע עלינו. לא יכול לפגוע בנו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס מוריד את המבט ושם לב שהזקפה שלו עדיין בולטת בתוך המכנסיים. הוא צוחק בהתנשפות ותוחב את הזין אל רצועת המותניים בטרנינג בניסיון להסתיר אותו. “אל תיראי כל כך עצובה, <span class="bold" lang="">דולצ׳צה</span>. אין סיכוי שהדבר הזה יעבור בקרוב. אני פאקינג יותר קשה מפלדה מחושלת. תני לי שתי שניות. הנה.״ הוא אוחז לי במפרק כף היד ומניח את ידי בין הרגליים שלי. “אני רוצה שתרעדי כשאני אחזור. אבל בלי לגמור. אני אעניש אותך בענק אם תיקחי לי את זה.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מסתכלת עליו כשהוא לובש טי־שירט, קפואה במקום ובזמן. מאוחר יותר הרגע הזה יעבור שוב ושוב בראשי. אני אזכור איך השרירים בגבו נעו בצורה יפהפייה כשהוא הכניס את הזרועות אל שרוולי החולצה ולבש אותה לאט. אני לא אצליח לשכוח את החיוך האיטי והמלא ביטחון שהוא זורק אליי מעבר לכתף כשהוא מדלג מעל נרתיק הגיטרה שלו, יוצא מהחדר וסוגר חלקית את הדלת. אני אמשיך להריח את הניחוח הבצקי העשיר של הלחם הטרי שעולה מהמאפייה שמעבר לכביש, והוא ימשיך להפוך לי את הבטן...</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מחליקה אל קצה המיטה בתנועות מכניות. הזרועות והרגליים שלי קפואות ולא משתפות פעולה כשאני לובשת סווטשרט וג׳ינס. הנימוס הבסיסי אומר שזה לא בסדר ללכת אחריו, שאני צריכה לאפשר לו לנהל שיחה פרטית עם העובדת הסוציאלית שלו, אבל נימוס וכללי התנהגות לא נראים חשובים כרגע. אני צריכה להיות עם אלכס. אני מרגישה את זה. יודעת את זה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">האוויר במסדרון קר בכמה מעלות מאשר בחדר השינה. משב רוח קפוא מגיע מכיוון שתי הדמויות שעומדות בפתח מולי, מפלח את הקפוצ׳ון השחור שלבשתי ומעביר בי צמרמורת.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">צלצול גבוה מהדהד בראשי ולא מאפשר לי לשמוע כשאני מתקרבת אליהם.</p>
			<p class="text" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">את טועה. את פאקינג פרנואידית. תפסיקי להגזים. </span><span class="bold" lang="">תציעי להכין קפה או משהו. ברצינות, תרגיעי כבר...</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL">שיחת העידוד שלי לא מתקדמת לשום מקום.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">במרחק מטר ממני, אלכס מניח יד על הדלת ומפרקי האצבעות שלו מלבינים כשהוא נאחז במשטח העץ. “<span class="bold" lang="">מה?</span>״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“אני יודעת. אני יודעת, אלכס, תקשיב... תן לי להיכנס, אוקיי? יש הרבה מידע לעבור עליו. כדאי שתשב —״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“את משקרת.״ השכמות של אלכס מתקרבות זו אל זו מתחת לטי־שירט שלו. המתח שקורן ממנו מדהים אותי עוד יותר מהקור. “זאת היא, אני יודע. ג׳קי המציאה את הסיפור המסריח הזה כדי לנתק איתי את הקשר לתמיד. היא רוצה לוודא שאני לא אראה אותו בחיים, ואת... את משתפת פעולה משום מה. למה... <span class="bold" lang="">למה לעזאזל שתעשי דבר כזה?</span>״ קולו שקט אבל המילים שנפלטות לו מהפה בכל זאת תוקפניות.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">עכשיו אני ממש מאחוריו, מציצה מעבר לזרועו ויוצרת קשר עין עם מייב. ראיתי אותה רק פעם אחת, ביום ההוא בראלי. אז היא לבשה חליפת מכנסיים אלגנטית אפורה, וצווארון החולצה שלה היה מגוהץ וחד. שערה הכהה היה אסוף בפקעת יעילה. האישה שניצבת מולי לא מזכירה את זאת שהגנה על אלכס מול דראוור. היא לובשת מכנסי טרנינג וסווטשרט ענקי שהמילים <span class="bold" lang="">גנגסטר רוחני</span> בוהקות עליו. הפקעת המבולגנת על הראש שלה נראית כאילו עכברושים חיים בתוכה, וסימני המסקרה המסגירים מתחת לעיניה רומזים שהיא לא שטפה את הפנים הבוקר כשמיהרה לצאת מהבית.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">היא מטלטלת את הראש, וקולה חנוק ומלא רגש. “אתה חושב שאני עד כדי כך אכזרית? אתה לא חושב שאני בצד שלך? אחרי כל מה שקרה?״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס שם לב שאני מאחוריו. הוא זז מעט הצידה ומפנה לי מקום, אבל עיניו לא עוזבות את מייב. “אם את לא משתפת פעולה, אז היא עובדת גם עלייך,״ הוא אומר בקול צרוד. “את יודעת כמה היא רוצה שהוא יישאר איתה. היא תעשה הכול כדי שאני לא אקבל את בן בחזרה.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">מייב מורידה את הראש ועיניה נעצמות לרגע. כשהיא פוקחת אותן היא לא מרימה את המבט. היא בוהה במפתחות שבידה, ומשפשפת באגודל דסקית זהב שמחוברת אל מחזיק המפתחות. “הלוואי... שזה היה נכון. במצב כזה, זה היה פשוט. הייתי מאתרת אותם. אבל... הייתי עכשיו בבית הלוויות, אלכס. ראיתי את בן. זה <span class="bold" lang="">היה</span> הוא. הוא נמצא שם כבר כמעט שבוע. היה איזה בלבול בניירת. הם לא הצליחו להבין למי להתקשר.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס נסוג לאחור ומטלטל את הראש. הוא מועד, בקושי טורח לייצב את עצמו כשהוא מנסה לסגת במהירות. “זיוני שכל,״ הוא מסנן. “פאקינג <span class="bold" lang="">זיוני </span><span class="bold" lang="">שכל</span>. ג׳קי... היא מצאה דרך ל... אני אומר לך, זאת רק ג׳קי...״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">“זאת לא העמדת פנים, אלכס. אני לא ממציאה את זה.״ מייב נשמעת כאילו היא בצד השני של העולם, מדברת בקו טלפון משובש במיוחד. אני מנסה לא לשמוע את מה שהיא אומרת. “גם היא הייתה בבית הלוויות, אוקיי? הפציעות שלה היו מחרידות. היא... גם היא לא שרדה.״</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אלכס נעצר, שומט את עצמו אל הקיר. הוא מסתכל עליי במצח מקומט, החזה שלו לא מתנועע, והלב שלי פאקינג נסדק ומתנפץ. לא שמעתי את מייב אומרת את המילים. הן גם לא יצאו מהפה שלו, אבל הן שם, כמו מטען צד שדרכתי עליו בטעות, שמתפוצץ ומתפוצץ ומתפוצץ בפיצוץ שפאקינג לא נגמר.</p>
			<p class="sms" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">בן מת.</span></p>
			<p class="sms" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">משהו נורא קרה.</span></p>
			<p class="sms" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">אחיו של אלכס איננו</span><span class="bold" lang="">.</span></p>
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 36.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
רומנטיקה אפלה רומנטיקה מרגשת רומנטיקה עכשווית בריונות רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה בתיכון
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!