סליחת הלבנה
שם: סליחת הלבנה
מחבר/ת: בטי רויטמן
שפה: עברית
תחום: יהדות ומחשבת ישראל
תת תחום: יהדות ומחשבת ישראל
מק״ט: 012922702
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 74.00
					
	
			<h2 id="_idParaDest-2" class="chaptersplit">פרק א</h2>
			<h2 class="chapter">שיעור התקווה</h2>
			<p class="fspace">התנ"ך הוא ספר התקווה. מעיין שופע של אמונה, ממנו יונקים שורשי כיסופיהם של בני<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>האדם, ועולה מתיקותה של הוויה אחרת. דברי בשורה, שטרם עלה ביד הצער למחותם; החלום העיקש ועתיק היומין של <span class="italic">האפוס</span>, בו נפרשים לצדי מעשינו שדות של אור, רחבים ורבי הוד; בו שואבות קורותינו כוח מן המקור העתיק, המלכותי, וברצף האירועים העיוור המכה בנו נמזגת חמימותה של צלילוּת.</p>
			<p class="text">התנ"ך הוא עבורנו מפלט וראשית. כנגד האלים היווניים, אלי הנקמה והמפלה, הוא מורה לנו ציפייה למשיח, שכר שיינתן לסבל ומחילה שבוא תבוא; הוא מורה לנו את הנתיב. כנגד אירוניה טרגית, הוא מורה לנו חירות:</p>
			<p class="letterinspace">העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים...<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-009-backlink">1</span></span></p>
			<p class="fspace">ועם זאת, למקרא הסיפורים והאגדות הללו עולים בנו תהייה ויגון מוכרים. שוב ושוב נִקרים בדרכנו דברים שמוחנקים, חֶלקות אופל שאין לשאתן, חיים שנגדעים ונכרתים מן החלום המשותף; גורלות של היעלם, שיכולים היו להתאים לדמויותיו של סופוקלס; כמיהות שנסתתמו, שבועות שהופרו. הסיפור זרוע שברים של קוצר<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>רוח ורסיסים נוצצים באור עמום וחמקמק, כאילו מרחף מעל הכתוב נשר מורעב, וצולל לנבור בלב אושרו של המעשה. כאילו דבר אינו יכול לחמוק מעינו של הדורס, מן הגורל הבלתי<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>נמנע, מן הכמישה והנפילה. כאילו נגזר על גן העדן להיות אבוד, נטוע מאחורינו, על דרך ממנה מתרחקים צעדינו, והכרובים שומרים עליה בלהט החרב המתהפכת.</p>
			<p class="text">אדם הראשון לא היה רק הראשון לעבור עבירה, אלא גם הראשון לוותר. הראשון לזנוח את הדרך, להפנות את מבטו ממנו והלאה, להיקרע מעל עצמו, מעל פרי העץ, מעל כותנות האור. בניו, שירשו את הקללה, נחצו בין מחילה ועוון. הבל היה שברירי, הבל הצעיר והשתקן, שגם לו עוד ציפו חיים לחיות, עדרים לרעות, ילדים לגדל:</p>
			<p class="letterinspace">מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-008-backlink">2</span></span></p>
			<p class="fspace">דמי אחיך: דמו ודם זרעו, אומר המדרש, דמו ודם כל מי שאמור היה לבוא דרכו לעולם; דמו ודם כל מי שמת לשווא, בשדה ההוא, באִבחת דברו של הרוצח. </p>
			<p class="text">דבר איננו יודעים על הבל מלבד מנחתו ומותו, שהיה מעשה אלימות ראשון של אדם כנגד אדם, אך גם מעשה אלימות ראשון של הגורל כנגד הבשר הפגיע והמדמם, כנגד הנפש המפצירה ובת<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>החלוף. הבל הוא מבַשׂרָן של השיבולים שנקפדו, של כל אשר נרמס ונכנע בדברי ימי האדם, כל אשר נמחץ תחת פרסות סוסים שועטים. להבל היתה משימה של שתיקה, משימה שאמור היה לעשותה ולהפיק ממנה פרי. קין אמנם נותן את הדין על מעשיו, אך בשום מקום לא נאמר להיכן נעלם דמו השפוך של האח הנרצח, דמם של המתים בטרם עת, שאין לו נחמה ואין לו תיקון, וגם דמעותיו של האל לא יוכלו להשיבו.</p>
			<p class="text">נדמה אפוא שהתנ"ך מספר לנו – לפחות לגבי דמויות מסוימות, שתפקידן אולי לשמש מופת לכל השאר, ולשאת את כל כובד משקלה של השאלה – את סיפורם של קוצר היד, של חזון שהתנפץ, של תנופה שנגדעה באִבּה. </p>
			<p class="text">לכל אורך הסיפור חוזרת תמונה של אדמה שקועה במים, ובסיפור המעשה נמהל זרזיף מריר, שמתגבר ומתעצם בשושלות מסוימות; אז הוא מתנשא בגלים שמתנפצים אל צוק הגורל, וקצפם נושא אל החוף רק שברי צער.</p>
			<p class="letterinspace">בתוכָחות על עוון יִסרת איש, ותֶמֶס כָּעש חמודו; אך הֶבל כל האדם סֶלָה.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-007-backlink">3</span></span></p>
			<p class="fspace">משה היה מנהיג עניו, אדיש לזהב הפרעונים, לזכויות היתר של הר סיני. הוא ידע להוביל את העם, לדובב את המדבר. אך הייעוד שבלבו לא היה להכות בסלע, גם לא להוציא ממנו מים, ואף לא להביא את השְׂלָו. בלבו השותק זרחה שמש אחרת:</p>
			<p class="letterinspace">ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר: אדוני ה', אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה... אעברה<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-006-backlink">4</span></span> </p>
			<p class="fspace">משה מגיע אל שערי הארץ ונעצר בהר נבו, הר <span class="italic">העֲבָרים</span>, באותה פסגה שדווקא בה חומק ממנו ייעודו. מָשל לא היו אבק הדרך, חיל מצרים ועמוד הענן אלא על<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>מנת שיגיע לשם, לגבול ההוא, ויראה מנגד את הארץ שמעבר לירדן. דבר לא נבצר ממנו: הוא יכול היה להשעות את העונש על עוון עגל הזהב, לעשות לוחות חדשים, וליצוק את נחש הנחושת שהעם הביט בו וחי. בהרמת ידו יכול היה להכריע את גורל הקרב. אבל הוא לא יכול היה להיכנס למקום שמשך אותו לבו, להגיע אל מיצויה של שאיפתו התובענית. כי הארץ שייכת למי שחושקים בה בעוצמה פחותה, שכובשים אותה באהבה מתונה – בעוד שמשה הקדיש לה את חייו, את תשוקתו, את דרכו. אז אורב לו העוון שכביכול נועד למנוע ממשאלתו להתגשם. אין כל יחס בין העוון הזה ובין העונש; גם המדרש מציין בפנינו את ההפרזה, את האכזריות הלא<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>מוצדקת: </p>
			<p class="letterinspace">על ידי עוון אחד שהיה ביד משה, שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ י') 'שמעו נא המורים', יסרת אותו והוכחת אותו. [...] כל 'חמודו' שהיה מתאווה משה להכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-005-backlink">5</span></span></p>
			<p class="fspace">הגורל הוא נשר שצולל ומכה בנו, נועץ בנו מקור מחודד ומורעב. כמין תבונה של פורענות שיודעת היכן להכות, איך לפגוע בנקודה הרגישה והחיונית ביותר. יד<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>גורל עברית שמענישה כדרך יוון, בחוזקה יתרה, באי<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>צדק מוגזם, ורודפת את קורבנה כחץ שלוח. כאילו מעל רצון האל מרחף כוח עליון יותר, נקמני, אֶרינָיה חסרת רחמים שנוצקה מתבניות קדם, דטרמיניזם ברברי שאפילו הכל<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>יכול משועבד לו:</p>
			<p class="letterinspace">אמר ר' ראובן: אמר משה לפני הקדוש<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>ברוך<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>הוא: למה אתה עושה לי כך? אתה התחלת לבוא אצלי. [...] משגידלת אותי אתה מורידני מגדולתי? אמר לו הקדוש<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>ברוך<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>הוא: <span class="bold _idGenCharOverride-1">והרי נשבעתי</span>.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-004-backlink">6</span></span></p>
			<p class="fspace">דבר<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>מה בסיפור חוזר על עצמו, שב ופוצע באופן מדויק, לא מוסבר. מתחת לאקורדים המאז'וריים של הכתוב מתנגן לחן נוגה, נשזרים גוונים קודרים של הרמוניה טרגית. מאברהם תובע אלוהים את בנו: דווקא את הבן האהוב, את יצחק שנולד כל סיכוי. יעקב מאבד את יוסף, תלמידו וכפילו, פני אהובתו ששבו ולבשו נעורים. אין יחס בין העונש לגמול, מעשים שבתום<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>לב נענשים בגזר<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>דין קשה מנשוא. בתדהמה אנו קוראים על החתך שנפער – מדויק תמיד – בלבו שותת הדם של הקורבן; על תושייתה של השלילה הנועלת פעם אחר פעם את דלתות המרחבים; על ההענשה חודרת<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>הרואי שמוצאת בייעודו של כל אחד ואחד את נקודת התורפה הסוערת, את שאיפת הקדוּשה הנסתרת והלא<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>ממומשת שלו.</p>
			<p class="text">מצפונו של המערב אולי התרגל לשערורייה, דרך ההוד התיאטרלי שמרחיק ומקפיא אותה. אולם מחבר ספר תהילים מתעקש לזעוק חמס על חוסר המובן שבה; זעקתו היא הד לזעקת המנודים, אותן צלליות חיישניות ופצועות שחייהן המפציעים צונחים חזרה אל האופק העברי, ונובלים עוד בטרם לבלבו.</p>
			<p class="text">והרי התנ"ך הוא יהודי, דהיינו – משיחי; והרי תולדות האדם אמורות היו לצעוד בו אל עבר מושג של אושר, אל עבודת המוסר שנדרשת למוחלט, אל ממלכה שיש לבנות ולהלל. התנ"ך נועד משמיים להאיר את הדרך, וקולם של נביאיו חוזר ומזמר, בסולם ההשראה הרוחנית, את מה שכבר נחרט בסיפור המעשה עצמו, את הסוד שהועבר מניסיון לניסיון, מנאמנות לנאמנות – סודו של שחר מפציע, ושל עולם נושב:</p>
			<p class="letterinspace">ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים <span class="bold _idGenCharOverride-1">לעשות</span>.<span class="italic"><span id="footnote-003-backlink">7</span></span></p>
			<p class="fspace">לעשות: בראשית היה הזרע הזה, שורשם של המינים: הִיתכנות.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-002-backlink">8</span></span> העולם עוד לבש צורה, נבט, עוד היה חומר רך בו טבועה המפה הגנטית של המחר, המשימה אל הנצח. בראשית היתה הַשפיעה חסרת הצורה, הנתיב שנפש האדם, אשר אלוהים קורא לה להשתתף, מסתכנת ויורדת בו. בתוהו הזה הסדר הוא בכוח, כמו עתיד הוא להתגלות; יש תנועה אל עבר הטוב<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>יותר, שדוחפת את היקום אל עבר השלב הסופי שלו, ומגייסת את חירות הבחירה של האדם:</p>
			<p class="letterinspace">על הר גבוה עלִי לך, מבשרת ציון, הרימי בכּוח קולך, מבשרת ירושלים!... הנה אדוני ה' בחָזק יבוא וזרועו מוֹשלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-001-backlink">9</span></span> </p>
			<p class="fspace">ההבטחה נמצאת שם למן הראשית, החלקי מתהווה אל עבר השלם, כל דור מתקרב עוד קצת אל האמת העתידה להתגלות ולפרוח על הרי יהודה. שום חטא לא יעצור בעדה, והעוון יוכל רק לעכבהּ: </p>
			<p class="letterinspace">כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-000-backlink">10</span></span></p>
			<p class="fspace">התנ"ך מוביל אותנו אל הגדה שמנגד, זו שהיא באמת שלנו, שם זורחת שמש שיש להביאה לכלל שלמות, ולה אנו מחויבים. הפורענות אינה אלא רגע חולף, טעות שמסייעת לנו בטובה להגיע למחוז חפצנו, מעכבת אותנו בלי להסיטנו מהמסלול; מקרה גרידא, שמתגמד לעומת הציפייה לשלמות. התנ"ך אמור היה לגולל את עלילת הגבורה, האמונה הנועזת, השיירה האנושית הארוכה הסרה למרותו של האל המיטיב; את המשימה האנושית המתוקה – לבנות מבלי לשגות, להגיע עד הסוף, למקום שנשלף היקום מנְדנוֹ ומתגלה, אל היום בו ישובו הדברים אל שמם המקורי, ויגיע תורו של האדם, שהשלים את מלאכתו, לזכות במנוחה.</p>
			<p class="text">כיצד ניתן אפוא להבין את הבקיעים, את פרקי האפלה, את הפנים המחוקות ודהויות התפקיד שכמו אין בהן תועלת, שכאילו הוסטו מלכתחילה – או כעבור זמן קצר – מן המאמץ הכביר של הבריאה, משירת הניצחון המהדהדת? את החיוורון ששום פריצת<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>גדר אינה מסבירה אותו, את הכישלון הצורב שאין לו מחילה? מה מקור הניתוק בין מחשבה של השגחה – דרך מלך נוסכת ביטחון, גן עדן עלי אדמות – ובין הצער, ההתעבשות, החיפוש הנחנק באִבּו?</p>
			<p class="text">נדמה שעל אותן דמויות, על אותן מחוות תמימות למראה, רובץ איסור להתקיים; הן חסרות יכולת להתגבר, המשחק שלהן אבוד מראש, הן קורבן שנתבע מתוקף חוק לא ידוע. </p>
			<p class="text">מהיכן נבין, אם לא מפי התנ"ך, את דבר<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>האל שנמנע מאתנו, את דברו הנעלם של קין אל הבל, של יהודה אל יוסף? כיצד נחדור אל המהות האמיתית שמתחת לסתמיות החיצונית? כיצד נחשוף, בלב לבו של מה שאינו ניתן להיאמר, ערך סמוי וחיוני?</p>
			<p class="text">התנ"ך הוא חסכן, מקמץ ברשמיו. הוא מספר ותו<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>לא, מתאר ומגולל את דרכם של בני<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>האדם, את תלאותיהם, בלי להזכיר את הכוכב שתחת סימנו הם מתקבצים, מרוממים או מושפלים. בלי להתייחס לדבר מלבד ההווה, הרף העין; בלי אמת שאינה זמנית; בלי שמחלחלת מבעד לשתיקתם כל תובנה של כאב או שמחה, שיכולה להעצים את ההתרחשות ולהעניק לה שם. התנ"ך מגולל את סיפורו באופן סתום, כמו מוסח דעת, דרכו היינו רוצים לחדור אל הסוד המיטיב, אל דבר המשמעות שרוקם חלקת אור במבוך שבילי היער האפלים. בני<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>האדם קמים ומתים, מעשי בגידה באים זה אחר זה, ומעשים טובים מכמירים את לבנו: בחלל הכרוניקה האדישה עומדת רק דרישה של מוחלטות, עוגן שאחוז בקרקע האידיאה – קרקע שנוכח אותם חיים שבריריים, מוחמצים, שוקעים ומתפוררים בחולות, נדמה שאינה נשענת על דבר. </p>
			<p class="text">כנגד הלקוניות וחוסר העקביות אנו פונים לפרשנות, שכמו נשאבת לריק של הפסוקים. בעזרת מפתחות הפענוח וגשרוני המעבר שלה, אנחנו מוצאים בספרות הפרשנית את המקפים והסוגריים הנחוצים להשלמת הקריאה החסרה. הפעולה ההרמנויטית יוצרת רקמה, מארג שמספר את מה שלא סופר על החיים הללו, מרחיב אותם, מפרט אותם; מוסיף את התכונה הנעדרת, את המדוע, את החיבורים בין אותם שיאים ונפילות. מוסיף מוסר<span class="bold _idGenCharOverride-1">־</span>השכל לסיפור, בו מתיישבים מערכים סותרים, והאבסורדי מוחזר אל תחום המובן. תוך כדי כך מתהווה חזון, חלק חסר מושב למקומו, חוזר ומשתלב בתמונה הגדולה של הרוח. לפתע מוצגים גורלותיהן של הדמויות לעין כול: המדרש מספר לנו על הניסיון, הייעוד האלוקי, ולשם מה הן נקראו. הפירוש נצמד כטפיל, דרוך, מוציא את הדמויות אל אור היום, מאיר אותן בכוונה של יעד. תחת חוסר העקביות של הנתונים הוא מותח קו שנמשך מזיכרון ההתחלות, מקים גשר צר בין ההיסטוריה לאמת. המיסטיקה טוענת את התנועות במשקל נסתר, מחברת את האירוע אל שורש עתיק, ותולה את הסיפור ואת הדברים בגורם עמום כלשהו שבו ניתן להבחין ברצון, בכיוון חידתי ושלֵו.</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-009" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">1.		דברים ל', י"ט.</p>
				</div>
				<div id="footnote-008" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">2.		בראשית ד', י'.</p>
				</div>
				<div id="footnote-007" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">3.		תהילים ל"ט, י"ב.</p>
				</div>
				<div id="footnote-006" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">4.		דברים ג', כ"ג-כ"ה.</p>
				</div>
				<div id="footnote-005" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">5.		דברים רבה ב, ב'.</p>
				</div>
				<div id="footnote-004" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">6.		דברים רבה ב, ח'</p>
				</div>
				<div id="footnote-003" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">7.		בראשית ב', ג'.</p>
				</div>
				<div id="footnote-002" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">8.		ראו פרשנותו של אבן עזרא לפסוק זה.</p>
				</div>
				<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">9.		ישעיהו מ', ט'-י'.</p>
				</div>
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">10.		ישעיהו ל"ה, ו'-ז'.</p>
				</div>
			</div>
		

			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה
נצפו לאחרונה
התעניינת גם ב...
ימינה
שמאלה