הנכד
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הנכד

דרור בורשטיין
אריה ודניאל, אב כבן שמונים ובנו כבן השישים, הולכים ברגל ביחד ממוזיאון הטבע בתל אביב לבית היולדות באיכילוב ביום לידת נכדו הראשון של דניאל.
הימים ימי מלחמה מתמשכת. במסעם, שעות ספורות בבוקר של סוף פסח, הם עוברים בהווה הישראלי, מדוכן סביח / פלאפל למוזיאון תל אביב לאמנות; מחוף הים שהרוחצים והמציל נמלטו ממנו לפסנתר מכוסה מדבקות בכיכר אלף החטופים; מאתרים של אלימות לאפשרות של חסד. ועם הגיעם לבית היולדות יגלו כי מסעם רק התחיל.
שם: הנכד
מחבר/ת: דרור בורשטיין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 014620431
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="firstsplit"><span class="bold CharOverride-7">מול הספסל עלה עורב על עורבת</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span>וירד ממנה בנוצות נפוחות. גשם מפתיע של פסח ירד קצר ופסק. פרחים נפתחו באחת. חרציות ופרגים. פיקוס שלא היה שם קודם הופיע עטור רסיסי טיפות והתנער ככלב. חיפושיות נפקחו ופרשו כנפיים נוצצות, נוּקשות. נמלים לא עצרו מהליכתן הקצובה, נשאו מוטות קש קצור לתוך עריהן העלומות. העורב קרא בדקירות מקורו לשמים. הטלפון שבתיקו של דניאל השמיע קול פעמון. לפעמים היו עוברים ימים ושבועות בלי שיצלצל. עכשיו הייתה הודעה. הודעה מבתו. "בוקר טוב, דניאל. יש לך נכד". מילדותה התעקשה לקרוא לאביה בשמו הפרטי, והוא לא התנגד, אף שהובך. מול ילדי הגן. מול מורות קשות.</p>
			<p class="text">הוא קם מהספסל והכניס את הספר שקרא לתיקו. הוא הלך בגן הבוטני בין עצים ופרחים וקוצים. עצם את עיניו והאזין לציפורים ששוחחו מעל ראשו. כבר חלפו תשעה חודשים? מתי היא סיפרה לך על זה לראשונה? לא מיד. זה היה בחודש השלישי. חצי שנה חלפה? זה לא היה צריך להיות יותר לקראת הקיץ? אולי ילדה בטרם עת? "נכד"? משמע אתה סבא? לתואר "אבא" עוד לא לגמרי התרגלת, וכבר עשו אותך זקן? עוד לא בן שישים, וכבר תרח? ומה עכשיו? מה מצופה ממך בתוארך החדש? יש חובות סדורות? פתאום תהיה שמרטף? וחיתולים? טיפת חלב? לילות ללא שינה? ומה פתאום נכד במדינה מוכת אסונות ומכה באסונות? נכד ואזעקות, נכד ומטוסי קרב יום ולילה, נכד והצתות, נכד וחבטות אַלָּה, עשרות אלפי מתים ונכד, תינוקות בהריסות, דחפור עולה על עצי זית, ילדים חטופים על אופנועים ובהם הנכד, נשים צורחות ליד בורות בעומק של בניין —? לתוך כל זה הכנסנו עוד תינוק? ואיפה נשׂים אותו כאן בדיוק, שאל בטרוניה את הפיקוס, למטה במקלט? מגיל שעה? כן? עריסה במקלט? נשיר לו שם שיר ערשׂ? מה "נכד" במצב כזה? ו"סבא"? כן? איפה סבא? מישהו ראה את סבא? הלו?</p>
			<p class="text">הוא התקרב לעץ כדי להישען כהרגלו בכפות ידיו ובמצחו על הגזע, אך רגע לפני שנגע מצחו בקליפה ראה מחוץ לגדר הגן את אביו, זקן זקוף, הולך בצעדים מתונים, עיתון גלול לו מתחת לזרועו תחת מוזיאון הטבע, תחת תקרת החצר שבה תלוי למעלה שלד לווייתן. שלום לסבא רבא, חשב. בטח אורנה עוד לא הודיעה לו. כלומר זה תפקידי. והוא ניער מחולצת הפלנל פירורי בורקס שאכל שעה קלה קודם לכן. סיעת דרורים ירדה מחרוב קרוב ללקט את גרגרי השומשום.</p>
			<p class="text">מתוך הגן התקשר אליה. היא לא ענתה. ובכן יכתוב לה הודעה. אך לא ידע מה בדיוק. "מזל טוב"? "איזה יופי"? "בשעה טובה"? מה? לא. הוא ינסה להתקשר אחר כך.</p>
			<p class="text">גמל שלמה גדול, הפוך, הביט בו ארוכות ממקומו על שיח פֵּיגָם. הוא לא ידע מה יענה לה. ואיך לבוא לבקר ולא לומר דבר, רק להראות פנים עולצות, כאילו אין שום הרס מסביב, שום דאגות מיוחדות, כאילו כך דרכו של עולם, להיוולד אליו כשרוצים, לבקוע מביצה, בלי שום מחשבה, השכּם והערב, לשים את הדרכון הגרמני בכיס ולעלות למטוס ולא לחזור. לרוץ מהר, לצאת מכאן דחוּף, לרוץ לתוך מטוס, לתוך ספינה, ולהמשיך לרוץ שעות, ימים, לרוץ גם במטוס, לרוץ בבטן הספינה, מירכתיים לחרטום, לרוץ משדה התעופה הקר, לרוץ ברחובות ואז ליפול תשוש בלייפציג, שם נולד סבך ומשם נמלט בעור שיניו, בחצי חדר בשכונה סתמית, רק שיהיה רחוק מכאן, רחוק מהכאב ומהאשמה על כל הסבל הבוער סביב, להיות רחוק, להיות לא כאן, ולהתחיל למחוק את עצמך לאט, עד שמכּל מה שכתוב בך, מכּל הספר הכבד הזה, יישארו דפים ריקים, ולהתחיל לִחיות אחרת, מחדש.</p>
			<p class="text">אביו עוד עמד שם, מעבר לגדר הגן, ועתה פרש את העיתון והיה שקוע בקריאה, בעמידה, ליד בית הקפה של מוזיאון הטבע. דניאל יצא מן הגן וניגש אל אביו ונעמד קרוב. הוא לא אמר דבר, שלא להבהילו באמצע הקריאה. עמד והתבונן בו. חשב, כך ייראה הנכד בעוד שמונים שנה. וגם אני דומה לו למדי. כך אמרו לו. הוא עצמו לא ראה את הדמיון. אביו הרים עיניו מהעיתון וראה את דניאל קרוב מולו, בוהה, בכובע קש, משקפת צפרים על הצוואר. אביו אמר, תראה, מצאו חיים על הירח. חיידקים. קפואים במים. תסתכל. כתוב הכול בעיתון. והציג בפניו חצי גיליון "הארץ" מקופל, ושם הייתה תמונה של מרחבי הקוטב הצפוני של הירח ועוד תמונה בהגדלה מתחת מיקרוסקופ ובה החיידקים החדשים. דניאל שאל את אביו, הביאו אותם לארץ? כלומר לכדור הארץ? הם דומים לחיידקים שידועים למדע? אביו ענה, לפי מה שכתוב, האסטרונאוטים וכמה מדענים כבר נדבקו. יהיה שמח. מי יודע אם הפעם ישתלטו על זה. דניאל אמר, שלא ישתלטו. אולי התקווה היחידה שלנו זה החיידקים. רק כשיהיו מיליארדי חולים המלחמות ייפסקו. רק חיידקים או וירוסים יכולים לפתור את הסכסוכים שלנו. רק תבונה יותר גדולה מהתבונה האנושית — אבל אביו קטע אותו ואמר, נו, דניאל, באמת, "תבונה יותר גדולה", מדובר כאן בחיידק... אך דניאל המשיך, כן, הבריאוּת היא הסכנה הכי גדולה של המין האנושי. כשהם בריאים הם מיד מתחילים להילחם, להרביץ, להפציץ. אני מתפלל להדבקה גדולה. כמו אז, עם הקורונה. אבל שהפעם יהיה רציני. בלי חיסונים. שיֵשבו בבתים. שישביתו את הצבאות. אולי הירח יציל אותנו מעצמנו. אביו הביט בו ברתיעה משועשעת מעט וענה, סליחה, דניאל, אבל ככה מדבר רק אדם בריא. כשיתחילו לך שלפוחיות בכל הגוף וצמרמורות או אני לא יודע מה, כבר לא תדבר ככה. וחוץ מזה, המלחמה בעצמה זה סוג של התערבות רפואית. לא צריך להוסיף לזה חיידקים. אנחנו באמצע ניתוח. לא כדאי להוסיף זיהום. ובדניאל כבר התחיל לגאות הזעם העייף, כי הוא הכיר את המונולוג הזה של אביו, שחֵיל האוויר זה עזרה ראשונה. שהשריון זה האנטיביוטיקה. שהמודיעין נותן פרוגנוזה. ושהרמטכ"ל רופא. שהאויב זה מין זיהום, ושגם אנחנו הזיהום שלהם, שגם אנחנו גוף זר שתקוע להם בבשר. שהגוף הוא, מבחינת הווירוס, אויב וזיהום. אביו הביט הצידה לכיוון סורגי הגן ואמר, אתה יודע מה דעתי, אם יש מוגלה צריך... אבל דניאל קטע אותו ואמר, כן־כן, בוא נשב רגע, תרצה קפה אולי?</p>
			<p class="text">דניאל תהה אם אביו כבר התבשר על הנכד. הוא לא אמר על זה מילה. בעצם בשבילו זה "הנין". אביו שאל, שמעת משהו מאורנה? ודניאל אמר משום מה, לא, עדיין לא, היא לא הייתה אמורה להיות ביוני, הלידה? אביו אמר, היום כבר אי אפשר לדעת. כל אחת יולדת מתי שמתחשק לה. דניאל אמר, זה זמן ללדת? כשחיידקים מהירח מסתובבים חופשי? אביו אמר, תמיד יש משהו שמסתובב חופשי. אף פעם לא היה זמן טוב להיוולד בו. לכן כל זמן הוא זמן סביר. דניאל התפרץ ואמר, אם היא חושבת לעשות לו ברית מילה, שתשכח ממני. אני לא אבוא. לא אתן לזה יד. לא ישלפו סכין ליד תינוק. אני פשוט לא אבוא. אני לא אברהם אבינו. שמעתי אתמול פודקסט, אמרו שלפי גרסה אחרת של הסיפור אברהם שחט את יצחק. אמרו שבפסוק האחרון בסיפור העקדה כתוב שאברהם חוזר לבד מההר. בדקתי בתנ"ך וזה נכון. אמרו שאברהם חזר לבד כי הוא נשאר לבד, והוא נשאר לבד כי הוא שחט אותו ואז שרף אותו על המזבח. אמרו שיצחק נהיה דשן על המזבח. תודה רבה, אני לא אעשה מהנכד שלי דשן. אביו אמר, לא יודע מה לומר לך. למה לעשות עניין. שנינו עברנו את זה, ואנחנו חיים יפה מאוד. זה דקירה קטנה, לא שופכים עליו בנזין ולא שורפים אותו, נסחפת קצת. אני רוצה שהנכד שלי יהיה יהודי. דניאל רצה לומר לו שבשבילו זה נין, לא נכד, אך שתק.</p>
			<p class="text">אתה זוכר את הילדוּת שלך? רצה דניאל לשאול את אביו, ואביו שאל אותו, אתה זוכר את הילדוּת שלך? אני חושב לאחרונה הרבה על הילדוּת, עכשיו, כשאורנה בהיריון. אתה תהיה בקרוב סבא, חשבת על זה? רק כשנהיים סבא מבינים מה זה להיות אבא, אמר אביו והשתתק. הזמינו קפה, פעמיים. דניאל פירט למלצרית את דרישותיו מהקפה. אביו אמר, לי תעשי בוץ בלי כלום. דניאל אמר, בהמתינם לכוסות ולשני המאפים הזהים, לפני שנים רציתי לבקש ממך ומאמא שתשבו כמה שעות או כמה ימים ותכתבו במחברות את כל מה שאתם זוכרים עלי מהילדוּת. ואפילו קניתי שתי מחברות בצבעים שונים, אחת לך ואחת לה. המחברות עוד ריקות, לא ביקשתי. המחברות עוד אצלי, בניילון. מחברות יקרות. בטורינו קניתי. בכנס החיפושיות ההוא. שהחלקתי. ששברתי את היד. לא מסרתי לכם. ועכשיו אמא איננה, וכל הזיכרונות שלה עלי קבורים באדמה. ושניהם הסתכלו רגע לתוך הגן, אל צמרת השיטה המלבינה הגדולה שבין שורשיה היה טמון הכד ובו אפרה של לאה. יומיים לפני מותה ביקשה להישרף ושדניאל יטמון אותה ביער בפריז, עיר הולדתה. היא אחזה את ידו בידה, שהייתה כמעט שקופה, ואמרה, <span class="eng CharOverride-5" lang="en-US" xml:lang="en-US">Ramenez-moi au Bois de Boulogne</span>. תחזיר אותי ליער בּוּלוֹן, דניאל. תבטיח לי. תשים את היד על המצח שלי ותבטיח לי, ביקשה, והוא עשה כן. מצחה היה קר לגמרי. אבל אחרי יומיים, כשכבר לא הייתה בין החיים, לנסוע עם הכד עד צרפת נראה לו מטורף, ורק המחשבה על כד האפר בתוך המזוודה בבטן המטוס העלתה בו קבס, ומה אם יעצרו אותו במכס? ומה אם יריחו אותה הכלבים בשדה? לכן למחרת הטקס, מוקדם בבוקר, טמן דניאל את האפר מתחת לשיטה המלבינה בגן. חפר בידיו ליד השורשים. הוא לא אמר על זה דבר לאיש מעמיתיו. אביו לא בא לגן בבוקר של קבורת הכד. אחר כך אמר לו שלא התעורר.</p>
			<p class="text">אביו קיפל את העיתון ואמר, חבל שלא נתת לנו את המחברות. זה רעיון מצוין. תביא לי עוד היום את המחברת שלי. בעצם לא, תביא לי את שתיהן. אני אכתוב לך, אוהו, אני אכתוב לך את כל הזיכרונות שלי, ויש לי, ערימות. דברים שאתה לא יודע, משפטים שאמרת בגיל ארבע, חמש. דניאל נבהל. אתה זוכר מה אמרתי לפני יותר מחמישים שנה? ואביו אמר, זוכר? אני לא זוכר כלום, אבל כתבתי. דניאל נדהם. כתבת? אביו אמר, ודאי. כתבתי פתקים, יש לי שקית זבל מלאה בארון מעל למקרר. אני אעתיק לך את העיקר למחברת האיטלקית שלך. תביא לי אותה עוד היום. זה ייתן לי קצת תעסוקה. אתה לא יודע מה זה להיות אלמן כל כך הרבה שנים, למרות שגרוש זה די דומה לאלמן. היום כמעט אין אלמנים, אולי לא שׂמת לב. גרושים יש כמו זבל, אלמנים לא. רק אלמנות. אבל לי אין שום רצון באלמנה. רווקה הייתי מוכן, זה כן. כל עוד היא בת שישים. או חמישים. העיקר שתהיה שמורה. בדוחק אקבל גרושה. לא, בעצם, לא גרושה. לא. אני בנשים אוהב כמו במכוניות. רק יד ראשונה. לא מליסינג ולא מחברת השכרה ולא רכב אוטותל לשעבר במצב די טוב, שחצי תל אביב חרשה עליו. לא, רק אפס קילומטרים, מהניילון, בלי תאונות, ואחריות יבואן לשלוש שנים כולל הכול. דניאל אמר, אבא, בנשים אין אחריות יבואן, ואביו אמר, בזה אתה מאה אחוז צודק. מי כמוך יודע. אין ערובּה. אין אחריות. תמיד אתה קונה חתולה בשק. וגם אתה חתול בשק. אוהו! חתול גדול בשק. מה אני אומֵר חתול גדול, אריה. להתחתן זה חתול בשק שקונה חתולה בשק ולהפך, ואז מרוקנים אותם לשק אחד. לא נעים. בהחלט לא נעים. המלצרית שהגיעה ובידה המגש אמרה, אני אימצתי חתול שחור גדול מצער בעלי חיים וזה היה חד־משמעית חתול בשק. דניאל אמר לה, אני גרוש כבר שש שנים, ואביו אמר לעצמו, אבל כולם שמעו, חבל שלא עשרים ושש.</p>
			<p class="text">הם אחזו בספלי הקפה והרימו כאיש אחד ולגמו בזהירות באותו אופן ממש, כשני שחקנים בהצגה שבה הוראת הבימוי היא: "מחקים זה את זה". אביו הניח את הספל ואמר, אבל לפני הפנקס מהילדוּת, ואם כבר מדברים על פנקסים... רציתי להגיד לך משהו. זה קצת מביך... דניאל הרים גבות בציפייה, נבוך ממבוכת אביו. עצם זה שאביו אמר לו את המילה "מביך" הייתה לגמרי מביכה ומפתיעה. מעולם, מעולם לא דיבר בטון כזה. התחלתי, ככה, איך לומר... והשתתק. דניאל שאל, צצה בעיה רפואית? חזרה הכתף הקפואה? אתה שוב נחנק בלילות? ואביו הניד ראשו לשלילה. מצאת אלמנה?? לא, לא... אביו נופף באצבעו לרוחב כמגב של מכונית ישנה. החלטתי, נו... לכתוב. לכתוב שירה. דניאל עצר את הספל בחצי הדרך לשפתיו והניחו בצלוחית בנקישה. שירה?! זה היה כל כך בלתי צפוי. אביו עבד עשרות שנים בתעשייה האווירית, רוב הזמן כאחראי צי הרכב. עשרות שנים דיבר בעיקר על דגמי המכוניות שהזמין או יזמין ועל נפח מנוע וכוח סוס ורוחב צמיגים ורצועת טיימינג. הוא דיבר בלי הרף על התלבטויותיו החוזרות ונשנות אם לרכוש לצי רכב צרפתי או יפני או איטלקי או גרמני או אמריקאי או קוריאני. על כל אומה היה לו נאום מגובש, מערכת של סטראוטיפים, ותמיד בהשוואה לאומה אחרת. למשל, על היחס בין המכונית היפנית לגרמנית היה אומר שהיפניות חזקות באמינות ובחיסכון בדלק, אבל הגרמניות מוצלחות יותר בביצועים ובאחיזת כביש; שהיפניות חסכוניות בשוטף, אבל הגרמניות מפנקות יותר באִבזור; שמשאבת דלק גרמנית יכולה לעלות פי שניים ממשאבת דלק יפנית, אבל הסיכוי שמשאבת דלק גרמנית תתקלקל נמוך מהסיכוי שזה יקרה לך ביפנית. ומצד שני, הרהר בקול רם, הגרמניות של היום זה לא מה שהיה פעם, את הגרמניות של היום לא תמיד מרכיבים בגרמניה, היה אומר ומניף אצבע באוויר, בעוד שאת היפניות מרכיבים ביפן, אם כי חקר וגילה שאת ההונדה מרכיבים בארצות הברית, ואת הפורד פיאֶסטה מרכיבים במקסיקו, שפורד זה כבר מזמן לא רכב אמריקאי (אצבע באוויר!), אלא רכב גרמני שמורכב בארצות שונות, אז היפנית לא יפנית והגרמנית לא גרמנית (מכה בשולחן!), ועוד לא התחלנו לדבר (פאוזה תיאטרלית!) על הצרפתיות ועל האיטלקיות... ועכשיו — "שירה". טוב. לפחות זה לא סרטן ולא אלמנה. שירה? על מה? שאל. על מה? על הנכד, ענה אביו. אני אתחיל לכתוב עליו ביום שהוא ייוולד. לא יודע מאיפה זה בא לי. אני רוצה לכתוב לו שיר בכל יום. לפחות בשנת חייו הראשונה. ולפרסם את זה בספר. 365 שירים. אל תסתכל עלי ככה. לא סיפרתי לך שאני מזמין אותך לחתונה עם אלמנה בת שמונים שתגנוב לך את הירושה. ויקראו לספר "הנכד". "הנכד" מאת אר<span class="bold _idGenCharOverride-1">יה</span> שקד, הביט לכיוון הגן והכריז.</p>
			<p class="text">מישהו בשולחן סמוך צותת לשיחתם ופנה אליהם ואמר, אני מכיר עורך שירה קליבּר, לא יקר. אשתו נקדנית תותחית, היא מצאה פעם שגיאת ניקוד בתנ"ך, עשו עליה כתבה אצל קובי מידן, אולי ראיתם. אני יכול לתת לך את הפרטים. אגב, אשתי היא מגיהה, אם תרצו היא תעשה לכם הגהה נמרצת. הגהה היום זה גרושים. אנשים חוסכים בהגהה, ואז הספר נדפס מלא שגיאות והמשוררת לוקחת את הספר וקופצת מהגג בגלל דגש מיותר באיזו אות. אשתי סיפרה לי שלאה גולדברג התמוטטה אחרי שיצא ספר השירה הראשון שלה מפני שהוא היה מלא שגיאות דפוס כמו פשפשים במזרן במקלט. ושהיא התחילה לעשן בגלל השגיאות האלה, וזה מה שבסופו של דבר הרג אותה. היא מתה בשנת 1970, בחורף. ואני נולדתי. אריה גרר את כיסאו לשולחן של בעלה של המגיהה, פתח פנקס והתחיל לרשום פרטים ועצות ומספרי טלפון. היועץ מסר לו עוד ועוד עצות בנוגע להוצאה לאור, לכתבי עת, לפרסים ספרותיים, לפסטיבלים ולמלגות שהייה בחו"ל. הוא סיפר לו על פרס אשת הנשיא ועל פרס אקו"ם ועל פרס עמיחי ופרס רמי דיצני ופרס שרת החינוך והתרבות למשוררים בראשית דרכם, ואריה אמר, השׂרה תיתן פרס ראשית דרכם למשורר בן שמונים? והתחילו לבדוק בטלפון אם יש לזה תקדים.</p>
			<p class="text">בשולחן הסמוך ישב בחור פקוק בזוג אוזניות לבנות מול מחשב נייד ושני טלפונים ניידים. הוא דיבר עם מישהו בטלפון אחד ומדי פעם נופף בידיו, לגם מהקפה, שאף מסיגריה אלקטרונית והציץ בטלפון השני. כל הזמן הוא גם הקפיץ את הרגל. הוא הקפיץ את רגל ימין בחוסר מנוחה, ודניאל בהה ברגלו הקופצת. הוא לא הבין למה אנשים מקפיצים לפעמים את הרגל. הוא הבחין שהמון אנשים מקפיצים את הרגל, תמיד רגל אחת, כשהם יושבים. הוא פעם שאל מישהו, עמית לעבודה, אם הוא שם לב שהוא מקפיץ את הרגל כבר רבע שעה, והעמית הסתכל על רגלו, שהפסיקה מיד לקפוץ, ואמר, על מה אתה מדבר? דניאל העביר את מבטו מאביו בשולחן הסמוך אל הבחור והטה אוזן. הבחור הקפיץ את הרגל ואמר, הגַיידליין היה לתקן קווליטי, אבל בוא, אם זה רק פורמליטי... שנייה, שנייה, שאלה פרקטית: זה מנדטורי לעשות שינוי דיזיין כתוצאה מהאאוטפּוּט של הריפּורט הזה או לא? אני שואל אותך ברחל בתךָ הקטנה... כי בוריס כבר אמר שיש לו בקנה... לא־לא, אני רוצה טוּ ריפרייז: הוא רוצה לעשות רי־דיזיין ולהראות שיש כאילו ואליוּ. כן? אז אפשר לקחת את היוּז־קייס ולעשות עליהם ריביוּ. לא, אבל למה אתה חוזר לעניין הפורמליטי? לא... לא... אמרתי לך, העבירו אותו סֵרבר. איך הוא השתמש באינפּוּט של הריפּורט הזה? שנייה, זה מנדטורי או רק נייס טוּ האב? ברמת ההמלצה? זה סתם, זה כלום... ללוּקינג־פורוורד זה דברים שאנחנו <span class="bold _idGenCharOverride-1">כן</span> רוצים לתקן. למה? תקשיב: כי הם פשוט לא עשו את העבודת־קורלציה. אבל בוא, שוב, אם אתה אומר שזה בֵּסט־אֵפוֹרט... בקונפרנס פייג׳... ברור... שנייה, יש לי עוד שיחה, אני חייב לקחת את השיחה הזאת, שיט, הוא אמר, וניתק בקצה האצבע, והשיב לשיחה בטלפון השני. הרגל שלו הפסיקה בבת אחת לקפוץ. על הקו, דניאל הבין, הייתה אמו. אביו, כך התברר לדניאל מציתותו, חטף שבץ, נפל במקלחת, ואי אפשר היה להוציאו כי הוא חסם בגופו מבפנים את הדלת. הבחור התרגז ואמר לאמו הנעלמה, אל תגידי "הר אדם", מה "הר אדם", הוא קם והתחיל לדבר אגב פסיעה הלוך ושוב. הוא נופף בשתי ידיו וצעק אל האוויר, הוא הסביר לאמו מה היא צריכה לעשות, הוא צעק לה שתשבור את הדלת דחוּף, שתיקח פטיש ותשבור את הדלת, כי עד שהוא יגיע לחיפה זה יהיה מאוחר מדי, שהיא חייבת להתקשר למד"א ובינתיים לשבור את הדלת, והוא החווה תנועות כמי שאוחז פטיש והולם בדלת עוד ועוד, ופתאום נעצר וצרח ליושבי בית הקפה, מישהו פה יודע מה המספר של מד"א? ואביו של דניאל ועוד כמה מהיושבים שם צעקו בחזרה בקול אחד, 101.</p>
			<p class="text">אביו חזר לשולחנם אחרי דקות שבהן הפליג כמגלה ארצות לאוקיינוס לא נודע ונחת באיים רחוקים שבשום מפה אינם משורטטים, ושמע לשונות זרות וחזה במנהגי אדם ובעופות צבעוניים שאין הדעת משערת. דניאל אמר, קורה לך שאתה מרגיש שמשהו שקורה לך זה חלום? אביו אמר, מה, בגלל הספר שירה שלי? זה ממש לא חלום, אני תמיד אהבתי לכתוב. לא הכול אתה יודע עלי. וחוץ מזה, מה "חלום"? יש משהו שאינו חלום? אתה יודע שהקרקע המוצקה שעליה אנחנו יושבים עכשיו מסתובבת סביב עצמה במהירות של 1,600 קמ"ש ממערב למזרח? ושבּה בעת היא דוהרת במהירות של 108 אלף קמ"ש סביב השמש? אתה מודע לזה שעד מחר בבוקר מערכת השמש תעבור 19 מיליון קילומטרים במסלול סביב הגלקסיה? זה חלום או מציאות? תגיד לי אתה. זה ככה כל יום, כל יום. אנחנו לא זזים ובכל זאת דוהרים כמו קרוסלה על קרוסלה על משאית שנוסעת במעגלים, איך תקרא לזה, "המציאות הפשוטה"? דניאל הכיר את הנתונים האלו מילדותו. בכל הזדמנות היה אביו שולף נתון אסטרונומי, "להכניס את הילד לפרופורציה." דניאל אמר, אני לא מבין איך אפשר לכתוב שירה כשיש כל כך הרבה סבל מסביב. בעזה. בגדה. ואצלנו. אני משותק. אנחנו מתפרצים על השכנים שלנו כמו הר געש, אנחנו מוחקים אותם, אנחנו עושים להם פומפיי. הר געש יכול לכתוב שירה? אתה לא מתבייש עכשיו לכתוב? ואביו ההמום אמר, דניאל, זה ממש מצער אותי, אני חייב להגיד שאני מתבייש בבושה שלך, כבר שנים אני מנסה להסביר לך, ואתה עוד תקוע עם האשמה הממארת הזאת שלך, זה יחלה אותך בסוף, אתה צריך אולי ללכת לטיפול, אני לא מאמין בפסיכולוגים כידוע לך, אבל אולי לך זה יעזור, אם זה עניין של כסף... אני אומר לך את זה כאבא שלך, כן? אני כבר מסביר לך שנים. תפנים. אתה אימפריה, או פרוקסי של אימפריה, היינו הך. וכל עוד אתה גר כאן ומשלם מיסים אתה תא בגוף של אימפריה. וזה מה שאימפריה עושה, זה מה שהיא יודעת לעשות, לדכא את השוליים. אתה חושב שמרקוס אורליוס יקירך לא עשה בדיוק את זה? אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה. תגיד לי אם יש פגם בלוגיקה הזאת. אתה טורף־על שמשכנע את עצמו שהוא כבשה. בֶּהה. בֶּהה. יש לי חדשות בשבילך, זה לא משכנע אף אחד. מה יועיל לך ליילל כמו כבשה אם רואים לך את הניבים? לעזתים לא אכפת מהיללות שלך. הם לא שומעים אותן, וגם אילו היו שומעים זה לא היה אכפת להם. הם רואים גוף של אימפריה. ואתה ריס, או תא בלבלב של הגוף הזה. האנחות שלך לא עושות עליהם רושם. אתה רק הורס לעצמך את החיים, אמר אריה, ודניאל נמלא חרון, לא על מה שאמר לו אביו אלא על עצמו, על שלא הצליח למצוא מענה. הוא רצה לומר לו שגם הוא מדכא את השוליים, עכשיו, בדיבור שלו, אבל שתק ונעץ עיניים בספל הריק. אתה זוכר את הדוגמה של הגלקסיות? שהראיתי לך גלקסיה בולעת גלקסיה? הלו, דניאל? אתה איתי? דניאל כמובן זכר. בילדותו, אחרי שנדרס כלבו חוּמי, הראה לו אביו לראשונה את התצלום שבו גלקסיה קורעת לגזרים גלקסיה קטנה ממנה. אביו אמר לו, המוות הוא כלב גדול יותר, והוא טרף עכשיו את חומי, כמו שחומי טרף את האוכל לכלבים שהיה פעם בקר ודגים שנטחנו לפתיתים. די, לאה, אני מספר לילד על המציאות! זה סדר העולם, הוא לא בן ארבע. למה שתחשוב שהכוחות שקיימים בכל היקום לא קיימים בחברה שאתה חי ובך? מאיפה היהירות הזאת? פומפיי ניסתה להרוס את הר הגעש, אז הר הגעש התפרץ עליה וקבר אותה. זה הכול. סיבה ותוצאה. עולם כמנהגו נוהג. תראה לי שנה אחת בהיסטוריה שזה לא היה ככה ואני נכנע. דניאל נעץ בו עיניים והשפיל. הוא רצה לומר שהגלקסיה הגדולה לא משמידה את הקטנה אלא קולטת אותה לתוכה, ושגם אם פגעו בהר זה לא סיבה להרוס את כל העיר, אבל שתק. לא היה לו כוח להמשיך בוויכוח שנמשך עשרות שנים. למען האמת אף פעם לא היה לו כוח לוויכוח. לכן אף פעם לא ענה, ואביו ראה בזה הודאה הולכת ונמשכת בצדקתו.</p>
			<p class="text">חגב קפץ אל שולחנם ונעץ בהם עיניים נזעמות כמדומה. דניאל הושיט לו אצבע, והחגב עלה עליה ונח. הנה דוגמה. דוגמה למה? דניאל לא הבין. דוגמה לילדוּת שלך. היינו הולכים ברחוב והיית נעצר ומצביע על חיפושית ואומר חיפושית או ציקדה או ארינמל או גחלילית או דבורה או צרעה או פשפש או פרפר. אני לא יודע מאיפה ידעת את השמות, מי לימד אותך. בטח לא אני ובטח לא אמא שלך. היא, אפילו לעצור ולתת לך להסתכל על החרקים היא לא הייתה מוכנה. היא הייתה דוחפת את העגלה הלְאה, לאה. תמיד הלאה, תמיד מתקדמת, הלְאה, הלְאה, לעשות, לעשות, גם עכשיו היא הולכת הלְאה לאינסוף או אל תוך הרִיק או אני לא יודע לאן, ולא עושה כלום. כמו החלליות האלה ששיגרו לפני חמישים שנה, והן עדיין טסות החוצה. עם כל המוזיקה בתוכן שאין מי שישמע. מתחיל המסע, אומרים. המסע הגדול. אני בן שמונים, אני לא קולט את זה. שמונים. גם כשהייתי בן חמישים לא קלטתי. ושישים בא בהפתעה גמורה כמו גנב בפינת הרחוב. השבעים הכניס אותי להלם, אבל שום דבר לא הכין אותי לשמונים בשנה שעברה. כי שמונים זה הקצה של תשעים ותשעים זה באמת לקראת הסוף. זה היה כמו ללכת ברחוב ופתאום מלמעלה צונח עליך פסנתר. ואני מבין היום, אמר אריה והקיש פעמיים בכפית על ספלו הריק, שביום שאמות אני ארגיש שהחיים עברו עלי מהר מדי, גם אם זה יהיה בגיל מאה או מאתיים. אומרים שמי שיתאפק ולא ימות בעשרים השנה הבאות יזכה לחיות עד גיל מאתיים או שלוש מאות. שהבּינה המלאכותית... אבל אני סוטה מהנושא. רציתי לספר לך על עצמך הילד. בגיל ארבע הלכה עליך חיפושית מבריקה גדולה, ואתה דיברת אליה. אני יודע שכבר סיפרתי לך את זה (מה, לא?) אבל אתה דיברת אליה. דיברת אליה בצרפתית, לכן אני לא יודע מה אמרת. היא עצרה והקשיבה לך, הרבה אנשים ראו את זה. אמך והוריה ודודות שהיום הם כולם חלק מהחלל הריק, מהחומר האפל. החומר האפל, האנרגיה האפלה, המדענים לא יודעים מה זה, אבל אני יודע: אלה המתים. הם מניעים את הגלקסיות, הם דוחפים את היקום. כשמישהו מת הוא נעשה כנראה גדול מאוד, אולי הוא ממלא את כל היקום. פיתחתי תאוריה. אבל אז, כשהיית ילד, עוד היו להם עיניים ואוזניים, והם הסתכלו עליך, ודודה ז'ורז'ט אמרה, אתם משוגעים, היא תעקוץ את הילד, תהרגו אותה, אתם מסכנים את הילד, משוגעים. אתה לא זוכר את זה כמובן ולא יכול לזכור את זה ועוד עשרות מקרים אחרים. היה לך חבר גמל שלמה, אולי שכחת אותו, אבל אני לא שכחתי. קראו לו פיליפּ. לגמל. הייתי שָם בשביל לזכור בשבילך. הזיכרון שלנו רובו נמצא בראש של ההורים שלנו. הזיכרון שלי הוא ברובו בראש של סבא שלך, וסבא שלך כבר מזמן לא איתנו, לכן הזיכרון שלי קבור. סבא שלך זכר אותי, אבל הזיכרון שלו לא בנמצא. לכן עכשיו, כשיש לנו כמה ימים עד ללידת הנכד, אני אגיד לך אם תרצה כל מה שאני זוכר עליך לפני שגם אותי ישימו מתחת לבטון בבית עלמין ירקון או איפה שזה לא יהיה. רק אותי אל תשרוף ואל תתקע מתחת עץ. ואני גם אכתוב שירים כל יום, קניתי מחברות גדולות, אני אכתוב הכול וארוקן כל מה שיש בי, ואתה תיתן את השירים לנכד כשהוא יידע לקרוא. אתה ידעת לקרוא לפני גיל ארבע. אני לימדתי אותך. הכרחתי אותך. אל תהיה מופתע. אני לא אקח איתי דבר לבית עלמין ירקון. כשהם יקברו אותי הם יקברו גוף ריק, בלי שום מילה בפנים. גוף זקן צריך לקבור. זה לא להיט בגיל הזה, הגוף, וגם אתה לא בדיוק בחור צעיר. ואז אני אוולד מחדש, אולי כנכד של אדם אחר. רק חבל שאני לא יכול להאמין בזה. שנזמין חשבון?</p>
			<p class="text">דניאל הביט באביו כהלוּם רעם. החגב קפץ מאצבעו והתעופף אל תוך הגן. האיש הזה, שמעולם לא גילה את לבו, שתמיד קירר כל שיחת נפש כשהתחיל לדבר על מכוניות או על פוליטיקה או על נתונים אסטרונומיים, הפך לנגד עיניו לאדם חדש, כאילו עטה למולו מסכה חדשה. דניאל רצה לומר לו כבר שעה ארוכה שהנכד כבר נולד, לפני שעה בערך, אבל שטף דיבורו של אריה, אביו, היה כה עז, ומרגע שלא אמר לו שהנכד נולד איך יכול היה לומר לו שבעצם כבר נולד? הרי אם יגיד הוא יצעק מיד, מה?? מה?? אז למה לא אמרת לי?! ולא תהיה לו תשובה.</p>
			<p class="text">דניאל פנה למלצרית וסימן לה ככותב באוויר, והיא סימנה בחזרה כמחזיקה פרפר בין אגודל ואצבע ומטלטלת קלות. ודניאל פנה אל אביו ופתח את פיו לומר שכבר, אבל הטלפון של אביו רטט ועל המסך הופיעה הודעה. דניאל קרא אותה הפוך ממקומו, "בוקר טוב, אריה, יש לך נכד". היא העתיקה את ההודעה שכתבה לי, חשב, ועלבון עלה בו. אביו נעץ עיניים לרגע בהודעה וקם ממקומו כמו עץ שפתאום צומח ופורש ענף ומלבלב ומתמלא ציפורי שיר ופרחים ועננים מסתחררים סביבו והשמים, וירח מצטרף בהיר ונחלים זורמים צלולים ודגים שוחים בהם וזברות ואיילות שותות ממימיהם. אביו גבה וכמו החל לרקוד שם בין השולחנות כמו בטברנה היוונית בקורפוּ שפעם נסעו אליה, ושם אכן רקד שיכור עם לאה כשבידו בקבוק אוּזוֹ. הוא החווה מחוות ריקוד כשל רקדן פלמנקו, והכה בקסטנייטות לא נראות, ואף רקע ברגל וקפץ קצת באוויר, והסתובב בין כל השולחנות כשהוא דומע ומנצנץ מרוב אושר. הוא השלים הקפה אחת סביב כל השולחנות כשָביט סביב שמש והתרסק אל הכיסא ואמר לדניאל, הבת שלך הביאה לנו נכד לפני שעה, ואנחנו יושבים כאן ומפטפטים? אני לא מבין, היא לא אמרה לך?! ודניאל אמר, אמרה, חיכיתי להזדמנות להודיע לך, חיפשתי את הרגע הנכון. ואביו ההמום נהיה אדום ואמר, אתה רוצה לומר שידעת כל הזמן הזה ולא סיפרת לי?! ודניאל הנהן, ואריה שאג: מה?! והצמיח לרגע רעמה וזנב ועיניים ירוקות בחולצת המשבצות שקנה שישים שנה קודם לכן במינכן בסלון האווירי. אך האריה נרגע ויצא ממנו האוויר החם והוא אמר, לא משנה, מה זה חשוב, העיקר שזה קרה, אתה ודאי נסער, אני מתנצל, דניאל, אתה ודאי נסער יותר ממני, ולא מצאת לי מילים.</p>
			<p class="text">ונפלה שתיקה. על השולחן ביניהם נח הטלפון של אביו ובו תמונת הנכד הראשונה שהיא צילמה ושלחה. הטלפון של דניאל היה טיפש וישן ולא קיבל תמונות. תמונת הילד הקטן, עצום העיניים, בכובע שאמו סרגה לו מבעוד מועד, הייתה מונחת מאירה בין שני ספלי הקפה הריקים וצלוחית הנירוסטה שעליה פתקית החשבון, ואז דעכה וכבתה. דניאל הוציא כסף קטן מכיסו ומנה והניח על הפתקית והרים את מבטו. אביו ישב שם מולו והתייפח, מפית של בית הקפה בין אצבעותיו. אנשים ניגשו לשולחנם משולחנות אחרים לברך, השמועה פשטה בחצר בית הקפה. והוציאו להם עוגת קינמון כשרה לפסח על חשבון הבית, ומישהי מעובדות מוזיאון הטבע ניגשה והניחה כף יד על ראשו של אריה ואמרה, נכד בגיל כזה זה חסד. ודניאל שתק ורק הביט בה ובכף ידה המונחת על ראש אביו רב השׂיער.</p>
		</div>
	


			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות